הדרבי הקטן (קטן מאוד)

לא יהיה זה גילוי מרעיש, אם אומר לכם שעיתונאות הספורט בעידן המודרני מבוססת על שתי פעולות עוקבות. תחילה מייצרים דרמה מזויפת מסיטואציה זמנית, בהמשך משתמשים בה בכדי לבנות על בסיסה את הדרמה הבאה. כמי שהספיק להוריד את הפועל תל אביב ליגה חמש פעמים בחודש האחרון, רק על מנת להשיבה לחיים כל פעם מחדש, אני מודע היטב ליתרונה של גישה זו, שמאפשרת יצירת טקסטים בסיטונות והגעה בטוחה ורכה לתלוש החודשי. אך הפעם, עולה בי צורך לעמוד על המשמר, להגן על המציאות מפני העיתונאות ולקבוע: המשחק בין הפועל ת"א לבני יהודה בשבת הקרובה לא ישנה דבר. להפועל, גם אם תפסיד, יהיה עוד צ'אנס אחד לפחות להשתקם עם השתלבותם של הבולגרים. גם לבני יהודה יש עוד זמן להשלים מהלך של שינוי, בטרם נאלץ לחרוץ את גורלה. אחרי שהעמדנו עימות זה במעמדו ההיסטורי הראוי, הבה ניתן בו סימנים נוספים.

"מתאים כמו כפפה ליד", קבעו רבים כאשר שודך גוטמן להפועל תל אביב ואכן השבועות האחרונים מעידים שהצדק היה עימם. המלנכוליה הכרונית של המאמן המוערך התחברה נהדר עם העצבות והתוגה האובססיבית של שחקני הפועל, ויחד נוצר שילוב מנצח של דיכאון קליני מתקדם עם נטייה אובדנית קשה. מנגד, עוד מוקדם לנתח את עבודתו של אלי כהן, שהספיק להפסיד רק משחק ליגה אחד מאז מינויו, אך לא יהיה זה מוגזם לומר שגם הוא לא משרה שמחה יתרה על סביבתו.

הרבה מילים ניתן להשחית על הדמיון בין השניים, ענקי שנות ה-90 שמחפשים דירוג מחודש בצמרת המאמנים, אך נראה שלפי שעה ההקבלה היחידה הרלוונטית היא דווקא היעדר ההשפעה על הקבוצות שלהם. שתיהן נראות בדיוק כפי שקיבלו אותן, כבויות, מבולבלות וחסרות השראה. כהן לא מצא תרופה לחדירות בהגנה, לגוטמן אין מושג קלוש איך מייצרים גולים. לאור הבלאגן בשני המועדונים בפגרה, קשה לראות משהו מזה משתנה השבת ולכן כל הכרעה תהיה מקרית. כנאמר במקורות, החיים והמוות ברגליים של יגאל אנטבי (פרטים בהמשך).

עם דעיכתו הכואבת אך הצפויה של הדגו ולאור התייצבותם של שאר הבאדירים על רמת כדורגל מביכה, נשאר יגאל אנטבי הוותיק נקודת האור היחידה בשורות העגומים. פרשנים מלומדים היטיבו לא אחת לעמוד על כשליו בסגירות אלכסוניות ושאר פעולות הגנה אלמנטאריות, אך כמדומני שהחמיצו עובדה אחת פשוטה: בעונה שכזו, פריצותיו של אנטבי מהאגף הן הדרך היחידה של הפועל להוציא משיווי משקל את הגנות היריב.

קשה לשכוח את אותן דקות בהן נתניה נראתה כמו קבוצת תחתית מבוהלת, תודות למגן השמאלי שהביך את הגנתו של שטראובר שוב ושוב. היו אלו דקות נפלאות, שיכלו להיות נפלאות מעט יותר "לו רק קרוס אחד היה מגיע לייעודו", כפי שביכה גוטמן אחרי אותו משחק. אכן, גול לא יצא מזה, אך אל לה להפועל להתייאש. עליה להמשיך גם השבת לבחון את אנטבי. כל עוד טלקיסקי האימתני מחכה לאישור בבקרה, אין לנו איש מלבדו.

כמו אהוד ברק, שנסע בזמנו להיכשל בקמפ דיוויד רק על מנת לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת, כך הפועל עם הדרום אמריקאים. מדי פעם בפעם, מביאה ההנהלה האדומה איזה פלופ ברזילאי, והכל מתוך שירות חינם לציבור, למרות שלה עצמה ברור עוד מימים ימימה, ששום טובה לא תצמח ממכדררי סרק אלו.

האם המקרה המוזר של פאביו ג'וניור בשעת לילה מיותרת יעיר סוף סוף את עולם הכדורגל ויגרום לו להבין שאין לבטוח יותר בתוצרת ברזיל? ייתכן שלא, אבל להפועל אין יותר זמן לחנך. כמו ברק בשעתו, היא נאצלת לפרוש מהחיים הציבוריים ולעשות לביתה. ולכן סעו לשלום ברזילאים חביבים והבה נקבל בברכה את הבולגרים, כי בנפשנו הדבר.

ידיעות על רכבת אווירית של מהגרים מזרח אירופאים בדרך לוולפסון, מהוות מאז שנות ה-90 מקור לתקווה והתרגשות בכל לב אדום, וכשחדשות אלו מלוות בהכרזות אופטימיות של גוטמן כגון "טלקיסקי מזכיר לי את רוסו" ואף "טופזאקוב בנוי כמו קנבארו", אי אפשר שלא להפליג על כנפי הדמיון. אי אפשר גם שלא לזהות אימה ורעד בקרב ענקיות הליגה. למרות שבינינו, עם כל הכבוד לקנבארו, נסתפק גם במשהו שמזכיר את גאבור הולמאיי. צנועים אנחנו.

כפי שפתחנו ואמרנו, משחק זה לא ישנה הרבה, אך שנת 2008 בכללותה, תהיה בהחלט דרמטית ומכריעה, בעיקר עבור הזהובים. כי אם הפועל, מותג חזק ופופולארי בקנה מידה ארצי, תמצא ודאי מתישהו את המיליונר החדש שינענע אותה, הרי שבני יהודה זקוקה נואשות לתמיכה ממסדית. קטנה עם העקב של חולדאי, לא יותר מזה. קצת יחס. קצת הבנה לחשיבותו של גיוון תרבותי לחיוניותה של עיר גדולה.

האם יהיו בעיר הנפלאה הזו הכוחות הפנימיים להתנער מחולדאי ומאטימותו לספורט, בבחירות הקרובות? האם ימצא, בין 50 סניפי "ארומה" ו 30 סניפי "קפה קפה", גם מקום אחד בעיר להקים בו בית ראוי עבור בני יהודה? כזה שיהיה מודרני ומכובד מחד, אך לא גדול על מידותיה כמו בלומפילד? אכן, שאלות גדולות והרות גורל עמודות לפתחנו עם פרוץ השנה החדשה, אך השבת הקרובה תעמיד במבחן כאמור רק שאלה אחת קטנה: האם יגאל אנטבי את גוטמן במסירה רוחב אחת ראויה? משהו בנאמנות שלי לרוחה האמיתי של תל אביב, מתעורר במפתיע ומייחל שהמסירות יסתיימו כולן בידיו הבטוחות של איינגובה. משהו בי קם ומבקש, רק הפעם הזו, ניצחון נאה לבני יהודה. אנחנו האדומים, הרי כבר נסתדר אחר כך איכשהו.