החמישייה הטובה
1. מעצמות העל של המזרח. הרבה מילים כבר נשפכו על המהפך שחל בבוסטון הקיץ, ועוד מילים רבות נוספו ככל שהעונה התקדמה. בינתיים הסלטיקס כבר עברו את מספר הניצחונות הכולל שלהם בעונה שעברה, ואנחנו בקושי בשליש הדרך. האיום היחיד הנשקף לקבוצה הירוקה הלוהטת (מאזן של 3:27 כרגע) במזרח המקרטע מגיע מכיוונה של קבוצה לוהטת אחרת, דטרויט, אשר גם לה יש מאזן מרשים (7:25) ורצף מכובד של עשרה ניצחונות רצופים. שתי הקבוצות נפגשו ב- 19 לדצמבר ושיחקו באווירת פלייאוף לכל דבר, באגרסיביות ובנוקשות ניכרים. לבסוף דטרויט ניצחה את הקרב הראשון בין שתי מעצמות העל של המזרח, בזכות שתי זריקות עונשין מוצלחות של צ'ונסי בילאפס עם עשירית שניה על השעון, והנחילה לסלטיקס את הפסד הבית הראשון והיחיד שלהם עד כה. מה שבטוח, שתי הקבוצות הללו הן מרכז העניינים במזרח השנה.
2. תותח על. מאז שהגיע לליגה שיחק מרכוס קמבי רק פעמיים 70 משחקים או יותר בעונה אחת, כאשר אחת מן הפעמים הייתה בעונה שעברה. השנה, טפו טפו טפו, הקמבי-מן בריא בדרך כלל, וגם כאשר הוא סובל מפציעה כזו או אחרת הוא חורג מהרגלו ומשחק תוך כדי. השורה התחתונה של הסנטר המתבגר (יהיה במרץ הקרוב בן 34) היא שורה סטטיסטית ממוצעת הכוללת 14.2 ריבאונדים (שני רק לדוויט הווארד), 3.2 אסיסטים 1.1 חטיפות ו-3.7 חסימות (ראשון בליגה). ב-26 לדצמבר, מול מילווקי, רשם קמבי את הטריפל דאבל השלישי בלבד בקריירה הארוכה שלו, ועשה זאת בדרך הקשה עם 10 נקודות, 11 ריבאונדים ו-10 בלוקים מדהימים. שני הטריפל דאבלים הקודמים שלו באו בכלל ב-1998. שאפו ענק, ושרק יישאר שם בריא.
3. פול האוס. הוא היה רק הבחירה הרביעית בדראפט 2005, אבל כריס פול מקבע בעונתו השלישית בליגה את מעמדו כרכז הטוב בנמצא. השנה הוא משחק כדורסל פשוט מדהים, ופעם אחר פעם מתעלל ביריבות בדרך לעונה מצוינת של ניו אורלינס, וקרוב לוודאי גם תקבל פרס בצורת פלייאוף בסופה. לאחרונה פול מצליח להתעלות אפילו על עצמו ומתפוצץ על המגרש שוב ושוב עם הצגות כדורסל מהפנטות. 43 נקודות מול ממפיס, 30 ו-12 מול דנבר, שוב 40 מול ממפיס (עם 5 חטיפות), 23 ו-16 מול טורונטו, 20, 6, 9 ו- 7 חטיפות מול קליבלנד וכל טוב הארץ על בסיס קבוע ונגד כל יריבה. הליגה אף העניקה ל-CP3 בשבוע האחרון את תואר שחקן השבוע של המערב, והתואר מוצדק לחלוטין.
4. אופי לוקח רחוק. בפורטלנד הטירוף לא נרגע ורצף הניצחונות האחרון מעיף את הציפיות מהקבוצה לשמים. למרכוס אולדריג' עדיין לא לגמרי החלים מפציעת הרגל שלו, מרטל וובסטר וטרוויס אאוטלו לא מרשימים ומשחקים מספר דקות יחסית מועט, ולמעט ברנדון רוי אין בקבוצה הזו אף לא שם אחד המצלצל כמו אבק של כוכבים. אבל ניקוי האורוות של השנתיים האחרונות מוכיח את עצמו, והבלייזרס מרגישים ונראים כמו קבוצה מלוכדת, רעננה ורעבה להצלחות, אפילו כבר השנה. גם בטור הקודם הם זכו לאזכור והם ראויים לכך גם הפעם. רצף הניצחונות המדהים שלהם נעצר רק ביוטה, אחרי 13 משחקים רצופים, והוא פשוט נותן לאוהדים סיבה להפליג על גלי הדמיון הפורה עם השנה החדשה. הקבוצה הזו היא על אמת, והיא תהיה כזו הרבה שנים קדימה.
5. על האש. בפינת "על האש" השבוע שני שחקנים השורפים לאחרונה את המגרשים. פול פירס קיבל הקיץ עזרה בבוסטון בדמות שני שחקנים וותיקים במעמד סופרסטארים, אלא שבשבועות האחרונים הוא עושה בבוסטון פחות או יותר את מה שהתרגל לעשות בשנים האחרונות, וזה למעשה הכל. לצד הגנה טובה, 4.9 אסיסטים ו-1.6 חטיפות למשחק, פירס גם חוזר לקלוע לאחרונה בקליבר שהתרגלנו לראות ממנו בשנים עברו. את מילווקי הוא שרף עם 32 נקודות, את סיאטל עם 37 ואת הלייקרס עם 33.
רודי גיי עשה השנה בממפיס קפיצת מדרגה משחקן מבטיח אך נחבא אל הכלים לכוכב במלוא מובן המילה. גיי קולע השנה 19 נקודות (47 אחוזים מהשדה) עם 5.5 ריבאונדים, אך לא פחות חשוב הוא מהשחקנים היחידים בליגה אשר מסוגלים לקלוע שלשה וחצי, לחטוף כדור ולחסום כדור. ב-19 לדצמבר הוא רשם משחק יוצא מן הכלל מול סן אנטוניו הגדולה, משחק שנסתיים עם שלשת ניצחון ענקית, אשר נתנה עוד קצת יחסי ציבור לצעיר המוכשר והנמצא בכושר נפלא.
החמישייה הרעה
1. איפה רוח הנעורים? אחת הסיבות לפיטוריו של סקוט סקיילס בשבוע שעבר מן השיקגו בולס הייתה חוסר הרצון שלו לתת מספיק דקות לצעירים המוכשרים של הבולס. סקיילס הלך בעקביות עם קירק היינריך החלש, בן וואלאס הפצוע והכמעט בלתי נראה, ולאל דנג הלא יציב (בפתיחת השנה) ובן גורדון המתקשה מאד בקליעה. ג'ים בוילן, המאמן המחליף שיישאר בשיקגו, קרוב לוודאי, עד סוף השנה, הולך בינתיים באותן הדרכים של מורו הרוחני ואפילו מקצין עוד ואינו נותן לשחקנים כמו טיירוס תומאס סיכוי להיכנס לרוטציה. בחמשת המשחקים מאז פיטוריו של סקיילס שיחק תומאס בדיוק 15 דקות ביחד ואפשר להתנחם בעובדה שבשלושה מתוך החמישה הושגו ניצחונות, אבל אפשר גם להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שלפחות בינתיים הבולס עדיין לא הולכים לשום מקום חיובי.
2. ילד גדול בקבוצה קטנה. קשה להיות אל ג'פרסון. בשנה שעברה הוא פרץ בגדול בבוסטון כאשר פול פירס היה פצוע ולסלטיקס לא היה מה לחפש בליגה, ורגע לפני שסוף סוף כמעט הצליח להגיע אל הנחלה הוא הועבר למינסוטה בטרייד המפורסם על גארנט. עכשיו ביג אל הוא, שוב, הטופ דוג של הקבוצה החלשה בליגה. למינסוטה אין שום דבר לחפש בעונה הנוכחית, מלבד הבחירה הראשונה בלוטרי הקרוב (שעקב השיטה אפילו לא מובטח). עם 4 ניצחונות מתוך 31 משחקים, ו-12 הפסדים מתוך 13 המשחקים האחרונים שלהם, אף אחד לא מצליח לראות איך ג'פרסון הופך לילה אחר לילה לאחד השחקנים היציבים והטובים בליגה. אולי בשנה הבאה הדברים ישתפרו במינסוטה, אבל (גם) השנה ביג אל הוא הדבר הטוב ביותר בקבוצה הגרועה ביותר.
3. בית חולים שדה. הסקרמנטו קינגס נראים השנה כמו מרפאה אחת גדולה. בתחילת העונה החמיץ רון ארטסט 7 משחקים עקב הרחקה, מייק ביבי פצוע בבוהן וטרם שיחק ולו משחק אחד לרפואה, קווין מרטין נפגע בירך ונעדר כבר מספר שבועות והשבוע נוסף לרשימה שוב רון רון, עם פציעה ביד שתחייב ניתוח והיעדרות של כשבועיים עד ארבעה. החמישייה של הקינגס נראית נכון לעכשיו כך: בנו אודריך, ג'ון סלמונס, פרנסיסקו גארסיה, מייקי מור ובראד מילר. את האוהדים של הקינגס זה מייאש כמעט כמו לראות משחק של מכבי תל אביב השנה, אם אתה אוהד צהוב.
4. סיפור חייו. יוסטון מתנהלת לאיטה אי שם מחוץ לתמונת הפלייאוף במערב (נכון לעכשיו), ולא מעט בשל המשחק הנרפה של טרייסי מקגריידי. טימאק, אשר פתח את העונה בסערה (כמו כל הקבוצה) נרגע מהר מאד וחזר לדרכו הישנה, עם אחוזים לא טובים מן השדה, הרבה איבודים ופציעות חוזרות ונשנות. אחרי שהחמיץ שלושה משחקים בשבועיים האחרונים, טימאק יישב עכשיו מספר שבועות בחוץ עם פציעת ברך חדשה וימשיך להשאיר חור לא קטן בהתקפה של הטילים. לפעמים נראה שטימאק אף פעם לא יממש את הפוטנציאל העצום הגלום בו. תמיד יהיה משהו שיעצור אותו בדרך. וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה על הגב הכרוני שלו.
5. חותמת רשמית לעליבות. בהתחלה אמרו שהפציעה של דווין וויד עוצרת את הריצה של מיאמי. אחר כך אמרו שוויד טרם חזר לעצמו לגמרי. אחר כך סתם חיכו לפריצה של האלופה מלפני שנתיים. עכשיו, עם 9 הפסדים ב-11 המשחקים האחרונים, וביכולת פשוט לא טובה, כבר נגמרו התירוצים. וויד קולע כמו מכונה משומנת, הכל עובד, על הנייר, היטב, אבל הקבוצה פשוט לא מנצחת משחקים וממשיכה להשתרך במקום האחרון וחסר הכבוד במזרח. זה כמעט בלתי אפשרי לראות את ההיט משתלבים בפלייאוף השנה, ועם הפציעה החדשה של שאקיל, שאת טיבה טרם אמדו אנשי המקצוע, ייתכן מאד שאנו עדים ממש בימים אלו לירידת המסך על הקריירה המפוארת שלו, ועל העונה של מיאמי.