זהו, עוד עונה חלפה-עברה לה. עוד שניה מתחיל לו הפלייאוף, אבל זו כבר עונה בפני עצמה, שאמנם הריגושים בה רבים יותר, אבל האינטנסיביות שלה (4 משחקים כל שבוע, מה זה החרטא הזה?) לא משתווה בכלל לעונה הרגילה.
אם נבחן את העונה שנגמרה השבוע, נגלה עונה מאוד קוטבית, לדעתי. מצד אחד היתה העונה המושלמת של ניו אינגלנד (עוד שניה נדבר עליהם), שאולי העמידה בצל כל סיפור אחר, אבל מצד שני, קשה לומר שהיתה עונה מרגשת או מותחת במיוחד. ב-AFC, ראינו את אותן קבוצות אינדי, ניו אינגלנד, פיטסבורג, סן דייגו וג'קסונוויל ממשיכות לשלוט בליגה, וב-NFC הפריחה המחודשת של ברט פארב, והביצועים ההתקפיים של הרוקי אדריאן פיטרסון היו פחות או יותר הדברים היחידים שבאמת ריגשו. בכלל, היתה תחושה שראשות הבתים סגורה כבר בערך מנובמבר (ואכן, בדיקה מהירה תגלה שלמעט ה-AFC מערב, כל ראשי הבתים לפני חודשיים הם גם אלה שסיימו בראש הבית), ומחזור הסיום היה דל במיוחד, כשאפילו המשחקים עם פוטנציאל מתח לא קיימו בגלל שהקבוצות המנצחות העדיפו לתת לפותחים שלהם לנוח החלטה שאני בהחלט לא אוהב, אבל מסוגל להבין.
שנאה שווה עניין
אז מה כן היה לנו בעונה הזאת? בעיקר, הרבה ניו אינגלנד פטריוטס. אני לא אחזור פה על רשימת השיאים, שאני מניח שרובכם כבר מכירים בעל פה אחרי פמפום של שבועות, אבל אין ספק שמדובר בעונה היסטורית ולאו דווקא בגלל אותם שיאים. העונה הזאת ראינו, לראשונה מאז דאלאס של שנות התשעים, קבוצה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה. אם לפני 4-5 שנים הפאטס היו הבייבי של אמריקה, ולפני שנתיים הם הפכו לשושלת שרבים מחכים לנפילתם, הרי שהשנה הפכו הפטריוטס לשנואי נפשם של מרבית אוהדי הפוטבול בארה"ב ובתפוצות. השנאה לפאטס כל כך גורפת, שאוטומטית, כל מי שמזדהה כאוהד ניו אינגלנד הופך לאוהד מכבי בכדורסל, אוהד של הצלחות, ובאופן כללי - לשחצן מגעיל.
האמת, אני לא יכול להאשים את מי שחושב כך. הפטריוטס עשו השנה כל דבר אפשרי כדי לעצבן את אוהדי שאר הקבוצות החל מספייגייט, דרך הרצת התוצאות, וכלה במסיבות עיתונאים האנטיפטיות (שלא לומר אינפנטיליות) של בליצ'יק (כמובן, זה לא אשמתם של האוהדים שהקבוצה שלהם מתנהגת בצורה כזאת, אבל לך תשכנע אנשים). בכל מקרה, התופעה שנקראת הפטריוטס, עם כל הרגשות שהיא מביאה חיוביים ושליליים כאחד מעלה לטעמי את מפלס העניין בליגה, כל עוד היא לא נמשכת יותר משנה-שנתיים, והופכת אותה ליותר מענינת ממה שהיא היתה העונה לולא אותם פטריוטס. ואם אתם לא מסכימים רק תחשבו על כל אותם מיליונים שיידבקו למסכים במשחקי הפלייאוף הקרובים של ניו אינגלנד, רק בתקווה לראות אותם מפסידים ולשמוח לאידם.
רוצים לראות פוטבול
בנקודה זו, לפני שאנחנו עוברים לסכם את סיפורי השנה, אני רוצה לעשות הפסקה מתודית שניה ולהתייחס למשהו שכתבתי פה שבוע שעבר, וחטף מטחי ביקורת, כולל טור אישי שיוחד רק לי על ידי דודי כפרי (לא זכיתי לכבוד כזה מאז כיתה ו', אז 3 בנות הקדישו לי שיר כי משכתי להן בחזיה. טוב, זה היה בית ספר דתי - בצמות). מקוצר המקום, אני לא הולך להתייחס פה למרבית הטיעונים של דודי, כי חלקם נובע לטעמי מחוסר הבנה (אני לא טענתי שדטרויט יותר טובה מהג'איינטס, רק שהיא סימפטית בעיקר בגלל היסטוריית ההפסדים שלה, וגם זה נכתב לפני חודשיים ושרשרת ההפסדים שלה) וחלקם לדעתי לא קשורים לעניין (זה שאני אוהד קבוצה X או Y, לא רלוונטי לטעמי לביקורת שאני מעביר על קבוצות אחרות, אני אוהב לחשוב שאני אובייקטיבי בביקורת שלי כלפי כולם, ולראיה אפשר לבדוק טורים קודמים שלי בהם ביקרתי את הפטס ובליצ'יק לא פחות מכל אחד אחר, אם לא יותר).
מה שאני כן רוצה, זה להבהיר נקודה אחת, שיהיה ברור: יש לי המון ביקורת כלפי הניו יורק ג'איינטס, את רובה שטחתי מעל גבי טורים אלו לא פעם ולא פעמיים, אבל אין ולא היתה לי שום טענה כלפי אוהדי הג'איינטס. להיפך, אני שמח בשבילם שהקבוצה שלהם עולה לפלייאוף שנה אחרי שנה, כמו שאני שמח בשביל כל אוהד (טוב, חוץ מאוהדים של היאנקיס. ושל הלייקרס. ושל USC. טוב, הבנתם את הנקודה). הטיעון שלי, שעוד שניה אני ארחיב לגביו, היה מכוון באופן כללי לאוהדי כל הקבוצות, אבל השתמע ממנו כאילו הוא כוון כלפי הג'איינטס ואוהדיהם, בעיקר כי הביצועים של הג'איינטס באותו שבוע באמת העלו לי את הסעיף, ואם הובנתי לא נכון, טוב, זה רק כי אני לא כותב מוכשר כמו דודי.
אז מה כן רציתי להגיד? אני אנסה להסביר בקצרה. בסרט הפוטבול, "יום ראשון הגדול", שבודאי מוכר לכל אוהד פוטבול (וגם להרבה שלא. י', למשל, ראתה אותו בטח איזה 20 פעם. מרצונה, מרצונה), יש נקודה שדמות המאמן של אל פאצ'ינו חוזרת עליה פעם אחר פעם, ואומרת בערך ככה "זה לא משנה אם ניצחת או הפסדת את המשחק, מה שמשנה זה איך שיחקת את המשחק" (כן, באנגלית זה נשמע טוב יותר). וזאת, בקליפה, הנקודה שלי ניצחונות זה טוב ויפה, אין ספק שזוהי מטרתו הסופית של המשחק. אבל הדרך שבה השגת את אותם ניצחונות היא, לטעמי, לא פחות חשובה. לנו, כאוהדים, חשוב לא להתפשר על האיכות של המשחק רק לצורך מבחן התוצאה, כי אחרת נקבל לא את זה ולא את זה. זוכרים את נבחרת ישראל של גרנט, זאת שעשתה תוצאות מצוינות מול אריות היבשת אבל ייבשה לנו את הנשמה? זוכרים את נבחרת יוון של אליפות אירופה האחרונה? אלו דוגמאות קלאסיות של קבוצות שהקריבו על מזבח התוצאה כל רמז לכדורגל איכותי והוציאו מעצמן את המקסימום האפשרי (כמו הג'איינטס של השנה, לטענת כפרי טענה שאני אישית לא מסכים איתה, ולראיה המשחק המצוין שלהם מול הפאטס בשבת, אבל נניח).
השאלה היא, אם זה גם מה שאנחנו רוצים מהפוטבול שלנו? האם אנחנו רוצים שהוא יהפוך למה שאנחנו מקבלים מהכדורגל העולמי כרגע, בו מונדיאל שלם לא מסוגל להוציא משחק אחד שנזכור לדורות? אני אישית חושב שלא, אפילו אם זה אומר שמדי פעם נצטרך לראות את הקבוצות שלנו נכשלות מלהגיע לפלייאוף. ברור שבתור אוהד של קבוצה שרק עכשיו שברה כמעט כל שיא אפשרי זה קל להגיד את זה, ונשמע מאוד מתנשא כלפי קבוצות שלא זוכות להופיע בפלייאוף כל שנה, אם בכלל. אבל במקרה הזה, מדובר במשהו שמגיע מגרעין אוהד הפוטבול שבי, ולא מזה שמעודד את טום בריידי. ותצטרכו לקחת את המילה שלי בנושא, או שלא. הבחירה שלכם, ממילא אני שחצן מתנשא, אז מה אכפת לי?
סקירה מחשמלת
ועכשיו, לקצת סיכום עונה. מכיוון שלספר לכם מי ה-MVP או מאמן העונה זה קצת נדוש ואפילו את המצטיינים האלטרנטיביים כבר סיכם עמיתי עומר סלע בחינניות רבה, הייתי רוצה להתמקד בסיפורים שעשו את העונה, בדרך טיפ-טיפה שונה. הנה כמה מהם:
- טוב, לפחות הוא לא חישמל, תלה ועינה כלבים: ביל בליצ'יק נתפס על צילום הסימונים ההגנתיים של הג'טס ונקנס בסכום ענק של חצי מיליון דולר.
- טוב, לפחות הוא לא חישמל, תלה ועינה כלבים 2: בובי פטרינו נוטש את אטלנטה פאלקונס אחרי פחות מעונה, ואפילו לא טורח להיפרד מהשחקנים.
- טוב, לפחות הוא לא חישמל, תלה ועינה כלבים. הא, בעצם הוא כן: מייקל ויק, מי ייתן שתפיל את הסבון הרבה פעמים במקלחת בשנתיים הקרובות.
- מאזן מושלם זה טוב ויפה, אבל מה זה שווה בלי הצלחה בפלייאוף? מיאמי דולפינס כמעט עושים עונה מושלמת. של הפסדים.
- מישהו צריך לקרוא למאלדר וסקאלי שיבדקו את העניין: דאנטה סטולוורת, עונה שלמה בלי פציעה בהאמסטרינג.
- ואם כבר השגתם את מאלדר וסאקלי: מה הסיפור עם הברך של מארווין האריסון?
- מי תקוע בניינטיז, מי? מאלדר וסקאלי, אתה רציני?
- אבל לפחות הם לא פתחו עם ג'ף ג'ורג': ויני טסטוורדה, בן 44, פותח לקרולינה פאנת'רס.
- סתם בשביל הכיף: כריס ווינקי
- רגע הזן של השנה: בריאן ביליק מפריח נשיקות לרודני האריסון, הסייפטי של הניו אינגלנד פטריוטס
- זה מטוס, זו ציפור, זה סופרמן: לא, זה דווין הסטר!
- זה מטוס, זה סופרמן, זה דווין הסטר: לא, זה אדריאן פיטרסון!
- Dont quit your day job, בעצם אולי כן: אריק מאנג'יני נותן הופעת אורח בעונת הסיום של הסופראנוס, לפני שהוא מוביל את הג'טס לעונה של ארבעה ניצחונות.
- למה, כמה יארדס פר נשיאה יש למאריו וויליאמס? רג'י בוש מגדיר מחדש את המונח באסט.
ריקי פה, ריקי שם
- מי אמר שלא היה שווה להשקיע במתקן אימונים חדש ? טמפה ביי עושה את שימי שלנו שמח ולוקחת את ה-NFC דרום. כבוד.
- רק תדמיינו מה היה קורה אם הם היו משחקים נגד איליי: ההגנה של הג'איינטס משיגה 12 סאקים במשחק מול הפילדלפיה איגלס.
- אז מה זה אומר, שהיפנים ידוגו את שניהם ביחד? הטונה מצטרף לדולפינס.
- כמה שחקני פנטזי מקללים אותו עד עכשיו? אדריאן פיטרסון, זה משיקגו.
- בטח אותה כמות כמו אותו: בריאן ווסטברוק האליל יורד על ה-1 יארד במקום להכנס לאנדזון מול דאלאס.
- לא יודע מה הוא לקח, אבל אני רוצה גם: ברט פארב מוצא את מעיין הנעורים.
- ומה שזה לא יהיה שהוא לקח, זה לא ממש עבד: ריקי וויליאמס חוזר מהשעיה של שנתיים כדי להיפצע אחרי 20 שניות בערך של משחק.
- איפה מייקל ויק כשבאמת צריך אותו? שמישהו כבר יגמור את הסיפור של הסוס המת העונה לשם דיוויד קאר.
- ועוד אומרים שלאברם יש תחת: הפאטס מצליחים להפסיד את המשחק מול הרייבנס שלוש פעמים, לפני שהשופטים, המאמן, ושוב השופטים, מצילים להם את העונה המושלמת.
- אין מצב לארגן איזו רעידת אדמה? אולי התפרצות הר געש? מפולות בוץ, משהו? הניו אורלינס סיינטס צריכים מינימום אסון טבע, כנראה, כדי לצאת מהמסורת הלוזרית שלהם
- הוא היה ילד כאפות עוד לפני שבכלל המציאו את הילד כאפות: ג'ואי הרינגטון.
- תמיד יהיה לנו את פריס (הילטון): מאט ליינארט משחק גרוע, מוחלף על ידי קורט וורנר, מסיים את העונה במחזור השביעי, ובאופן כללי מסריח את השועלים.
- אין ספק, קשה לנהל איתכם משא ומתן. עכשיו, מה דעתכם על 10 דולר בשביל היגואר החדשה הזאת? אוקלנד נותנת את רנדי מוס בשביל בחירת סיבוב רביעי.
- אני קטנוני, אני? דודי כפרי בוחר בדנבר לזכות בסופרבול. מצטער, הייתי חייב.
- האמת, אין לי שום דבר מצחיק להגיד על זה: שון טיילור ז"ל.
ועכשיו - פלייאוף
אחרי שסיכמנו את העונה, הגיע הזמן להסתכל טיפה קדימה לפלייאוף. את ההימורים שלי למשחקים של השבוע תקבלו בכתבה נפרדת עם שאר כותבי וואלה! (וכשמם כן הם הימורים. בפלייאוף אף אחד לא יודע שום דבר, אין מצב לצאת מזה טוב), אבל הנה כמה שאלות פתוחות לשים לב אליהם בשבוע הווילד קארד הקרוב:
- איזה מאמן יצליח להתגבר על הנטיות ההרסניות שלו? למעט ג'ף פישר, הפטיש כריש (שלא תהיה לכם טעות, עם כמעט כל מאמן אחר, טנסי לא היו משיגים יותר מחמישה ניצחונות), נראה שלכל קבוצה בשלב הזה יש בעיה עם קוראי המהלכים שלה על הקווים. לפיטסבורג יש מאמן שנה ראשונה שעדיין עושה טעויות של רוקי בעוד בג'קסונוויל ג'ק דל ריו מצליח להגדיר מחדש כל פעם את המושג גרוש ללירה. נורב טרנר לא בטוח שהבין מה זה אומר לאמן קבוצה בליגה וטום קופלין כנראה כבר לא ילמד. ולמרות שג'ון גרודן, ג'ו גיבס ומייק הולמגרן מחלקים ביניהם 5 זכיות בסופרבול, נדמה שימיהם הטובים כבר מזמן מאחוריהם.
- כמה פציעות יהיו פקטור? אין ספק שהסטילרס נראים כרגע עם הכי הרבה בעיות כשירות, כשלא רק ווילי פארקר יהיה חסר להם מאוד, אלא גם אהרון סמית' הדפנסיב אנד והתאקל מרוול סמית. אלא שהם לא לבד, הטייטנס עשויים למצוא את עצמם בלי וינס יאנג שנפצע במשחקו האחרון, הג'איינטס עשו את המעשה הספורטיבי (ומגיע להם הרבה כבוד על זה) ועלו לשחק עם הפותחים שלהם מול ניו אינגלנד, מה שעלה להם במספר רב של פצועים, כולל הסנטר שון או'הרה, הקורנר סם מדיסון והליינבקר קוויקה מיטשל.
- מי יהיו השחקנים שישנו את המשחק? כולנו מכירים את ביג בן ולדניאן טומלינסון ואת ההשפעה שלהם על המשחק, אבל דווקא שחקנים אחרים, פחות ידועים, עשויים להפוך לפקטור משמעותי: נאג'ה דוונפורט צריך לקחת את המקום של וילי פארקר ולאפשר לביג בן לזרוק פליי אקשן בהצלחה, לנדל וויט יהיה חייב לתת תפוקה על הקרקע לטנסי כדי שהם לא יצטרכו לסמוך על היד של וינס יאנג (או קרי קולינס, אלוהים ישמור), הרסיברים של ג'קסונוויל יהיו חייבים להתמודד עם אחת מהגנות המסירה הטובות בליגה ולתת לגרארד אופציות מסירה בדאונים ארוכים, ואחמד ברדשאו יכול להיות הכלי הנוסף בהתקפת הג'איינטס שיביא אותם לשלב הבא.
- האם זה באמת משנה מי תנצח השבוע, לאור האיכות של ארבע הקבוצות שנחות השבוע? האמת, שדווקא כן. אם דברים יתחברו לג'איינטס, כמו במשחק מול האפטס, אני יכול לראות אותם מרביצים ריצה חזקה (תרשמו, אוהדי ג'איינטס, מילה טובה על הקבוצה שלכם, זה בטח לא יקרה הרבה), הג'אגאורס נראים בנויים מצוין לפלייאוף, ולסן דייגו יש לא פחות כישרון מלכל קבוצה בליגה. מה שבטוח, יהיה מעניין.
לפני סיום, כרגיל, סיבה מספר 493 שבגללה אני מתגעגע לאמריקה:
אני יודע שזה לא ממש קריטי ולא יקבע חיי אדם, אבל למה בכל מקום בעולם כשאתה מתקרב לתחנת דלק אתה יכול לראות את המחיר שלו, ורק בארץ אתה צריך להתחיל לעשות חשבון? למישהו יש באמת מושג מה מחיר הדלק אם כתוב שיש 30 אגורות הנחה עליו? ולמה לעזאזל כשאני נכנס לתחנת דלק שיש בה הנחה של 15 אגורות אני מקבל מחיר נמוך על זאת שיש בה הנחה של 25?