משנים פאזה

אל תתנפלו עליי, אוהדי פוטבול יקרים וקוראי המדור הנכבדים. אני בעצמי יודע היטב ששום דבר ממה שאגיד לא יוכל להוות תירוץ להיעדרותי הממושכת. אי לכך ובהתאם לזאת, לא אומר דבר להגנתי, אלא אשאף החל מהיום והלאה לחפות על חסרוני במהלך העונה הסדירה, ולבוא לידי ביטוי במלוא העוצמה בפליי-אוף.

הכתבה הנוכחית תעסוק בקבוצות שהצליחו בסיומה של עונה מפרכת להגיע לינואר, ותדון בעיקר בסיבות שבגללן התאפשרה ההעפלה שלהן. חלק מקבוצות אלו נמצאות שם בזכות, חלק – לא ממש, אם כי אין זה משנה כלל את תוצאה: בסופו של דבר, אחת מהן תהיה זאת שתניף בסוף הדרך את גביע לומברדי היוקרתי.

אינדיאנפוליס קולטס. הסיבה המרכזית, שבגללה הקולטס מתמודדים באופן קבוע בשנים האחרונות בצמרת הליגה היא ההצלחה הבלתי רגילה של הסקאוטינג שלה, בכל מה שקשור לבחירה בדראפט של השחקנים המתאימים לה. הרי מי היה מאמין שאחרי שטאריק גלן, ברנדון סטוקלי ודומיניק רודס עזבו, ההתקפה של הקולטס עדיין תמשיך לתפקד בדומה לשנים הקודמות? מי היה מאמין, שאחרי הקבוצה איבדה בפגרה האחרונה את ניק הארפר, ג'ייסון דוייד, קטו ג'ון ובנוסף להם את דוויט פריני ורוב מוריס במהלך העונה, ההגנה תהיה ממוקמת במקום השני בליגה?

תראו מי החליף את אותם השחקנים: בעמדת ה-DE - ג'וש ת'ומאס, בקורנרבק - קלווין היידן ומרלין ג'קסון, בליינבקר - פרדי קייהו וגרי בראקט. מי החליף את טאריק גלן בעמדת התאקל השמאלי? טוני אוגו. מי החליף את סטוקלי ואת מרווין הריסון, כשהאחרון היה בחוץ? אנתוני גונזלס ואהרון מורהד. לכל אחד מהשחקנים האלה יש מאפיין אחד משותף – כולם נבחרו בדראפט (או גוייסו אחרי סיומו) על ידי ביל פוליאן ושותפיו. אף לא שחקן אחד שצמח מחוץ לאינדיאנפוליס. כלומר, הקולטס הצליחו להחליף ביעילות את כל השחקנים שעזבו, באמצעות הדראפט בלבד, מבלי להמר בפגרה על שחקנים חופשיים יקרים. תעיפו מבט על ההרכב הפותח הנוכחי של הקבוצה, יש אך ורק שחקן אחד (רוקי בוימן) שלא גדל בקבוצה. ככה, רבותיי, בונים קבוצת NFL. לכן הקולטס יהיו בפליי-אוף שנה שישית ברציפות.

ג'קסונוויל ג'גוארס. נכון אומרים, שבכדי להגיע לפליי-אוף ולהתקדם שם, מספיק שתהיה לקבוצה הגנה סבירה והתקפה יציבה. כידוע, ההתקפה של הגא'גוארס מתבססת על משחק ריצה יעיל (מקום שני בליגה). העניין הוא שגם בעונה שעברה התקפת הריצה שלהם הייתה לא פחות טובה, אולם זה לא עזר להם אז להשיג יותר משמונה נצחונות. מה השתנה הפעם? ההגנה דווקא ירדה ברמתה (ממקום שני אשתקד, למקום 12 העונה), לכן את הסיבה לשיפור יש לחפש בהתקפה, וליתר דיוק בעמדת הקוורטרבק.

בהתקפה שמתבססת על ריצה, הקוורטרבק לא נדרש לסחוב את הקבוצה על גבו. מה שכן נדרש ממנו זה להשלים ביעילות את המסירות הקצרות (במיוחד ברד-זון, שם משחק הריצה הופך באופן טבעי לפחות יעיל), על מנת לאפשר לרצים להמשיך להניע את השרשראות. העונה דיוויד גרארד בהחלט עומד בדרישות הללו, ואף מעבר לכך. הוא משלים 74.7 אחוז של המסירות לטווחים של 1-10 יארד (יותר מפייטון מאנינג), עם 10 טאצ'דאונים לעומת 3 חטיפות ורייטינג של 103.6. בעונה שעברה אותו גרארד השלים 72.1 אחוז של המסירות מסוג זה, עם 4 טאצ'דאונים ו-4 חטיפות, מה שהיה שווא לרייטינג של 85.9. שלא לדבר על כך, שבאותה עונה הוא התחלק עם ביירון לפטוויץ', שדייק אך ורק ב-69.4 אחוז לטווחים הקצרים. מרגישים בהבדל? אין צורך להוסיף ולומר עד כמה עמדת הקווטרבק היא משמעותית, גם כשההתקפה לא נוהגת למסור יותר מדי.

פיטסבורג סטילרס. פשוט מאוד. ע"ע בסעיף הקודם. בדומה לגא'גוארס, הסטילרס היא קבוצת ריצה מובהקת, שסבלה בעונה שעברה ממשחק מזעזע של ביג בן, שהשלים 67.5 אחוז בלבד ממסירותיו לטווחים הקרובים, עם 7 הבקעות ואותו מספר של חטיפות (85.3 רייטינג). השנה? 72.4 אחוז, 15 טאצ'דאונים, 5 חטיפות, 108.4 רייטינג. התוצאה? העונה הסטילרס יהיו יותר עסוקים בחודש ינואר מאשר אשתקד, אם כי בלי ווילי פארקר "העיסוק" הזה עשוי להיפסק יחסית מהר.

ניו אנגלנד פטריוטס. נכון, אני מודה, לפני פתיחת העונה חזיתי להם מאזן של 6:10, וטעיתי. המאזן שלהם, מסתבר, טיפה יותר טוב. לכולם היה ברור שהתקפת הקבוצה תשתפר בעקבות מסע הרכש של תופסים בגדלים ותפקידים שונים, אך מעטים צפו שהשיפור יהיה כה משמעותי. נושא ההצלחה הפטריוטית נטחן בתקשורת כבר במשך חודשים, לכן אני דווקא מעוניין לחדד נקודה אחרת. ליעילות האדירה של התקפת המסירה של ניו אינגלנד יכולה להיות השפעה מרחיקת לכת על הפילוסופיה ההגנתית בעתיד הקרוב. קודם כל, הצורך להתמודד עם שלושה תופסים ברמה גבוהה המונהגים ע"י קוורטרבק כמו טום בריידי, יחייב הגנות להחזיק בהרכב שלושה מגיני פינה בדרגה של שחקן פותח במקום שניים. מגן פינה מחליף איננו מסוגל בעליל להתמודד עם רסיבר כמו ווס וולקר, שתופס עליו "סלאנטים" כל היום.

כמובן, שגם מבחינת מערכי ההגנה השינוי הוא בלתי נמנע. "ליגת המסירה" של היום מחייבת יותר ויותר להשתמש בחבילות הניקל, לעיתים קרובות כבר בדאון הראשון, שהנפוצה שבהם היא "חבילת אקי" (Okie Package) עם חמישה שחקנים בקו האחורי, שלושה בקו הקדמי ושלושה ליינבקרים, שאחד מתוכם "משוטט" בכדי להפתיע בהצטרפות לפס-ראש מכל מקום אפשרי בקו ההתנגשות. מה שבטוח, שהעונה הוסיפה לא מעט כאב ראש למאמני ההגנה בליגה, מה שיבחן את כושר היצירתיות שלהם בכל מה שקשור להכנת מערכים טקטיים לקראת העונה הבאה.

סן דייגו צ'ארג'רס. החלפת המאמנים לא הטיבה בהתחלה עם הצ'ארג'רס. הם התחילו את העונה רע מאוד (1:3), מה שהוביל אותם למסקנה שפיליפ ריוורס עדיין מתקשה להתמודד עם מהירות ההגנות ב-NFL. על מנת להקל עליו הם הביעו באמצע העונה את כריס צ'יימברס, פוזשן רסיבר שנועד לספק לריוורס מטרה נוספת בטווחים הקצרים (טומלינסון וגייטס לא הספיקו לו, מסתבר). מעשה נואש שכזה מצביע על התיסכול הרב של הנהלת הקבוצה ממהירות ההתפתחות של ריוורס ובכלל מהירידה החדה ביכולת הקבוצה, יחסית לעונה שעברה. בכל זאת, החולשה של קבוצות ה-AFC מערב הייתה הסיבה העיקרית שאפשרה להם עדיין להעפיל לפליי-אוף די בקלות, בזמן שייתכן שרצף הניצחונות בסיום העונה מצביע על כך שנורב טרנר סוף-סוף מתחבר עם קבוצתו החדשה, דבר שמעורר תקוות אצל אוהדיה לקראת ינואר.

טנסי טייטאנס. מי ששואל כיצד ההגנה האחרונה בליגה בעונת 2006 קופצת 27 מקומות למעלה בעונה 2007, ובמקביל הקבוצה משפרת את מאזנה בבית החזק ב-AFC מ-8:8 ל-6:10, מבלי להביא אף שחקן משמעותי בפגרה, - כדאי שיילך שלוש שנים אחורה.

אחרי עונת 2004, היה ברור כי הקבוצה המהוללת של סטיב מקנייר ושות' הגיעה לקצה. בפני ג'ף פישר ועוזריו עמדה משימה קשה מאוד של בניית הקבוצה מחדש, והם עמדו בה, מסתבר, בהצלחה יתרה. תוך שלוש שנים הם הצליחו לבנות קבוצה חדשה לחלוטין (רק ארבעה שחקני הרכב "שרדו" מהקבוצה של 2004), שחוזרת לצמרת הגבוהה אחרי שנעדרה ממנה במשך שלוש עונות בלבד. לאורך השנים הללו הקבוצה הלכה והשתפרה באופן הדרגתי: 12:4 ב-2005 (עונת המעבר), 8:8 ב-2006, 6:10 ב-2007. כלומר, הקפיצה האדירה בין שתי העונות האחרונות לא היתה מקרית, אלא הוותה את ההמשך ההגיוני לתהליך הבנייה של הקבוצה שהתחיל אחרי עונת 2004. להזכירכם, את תוצאות העונה הנוכחית ניתן היה לנבא כבר בסיום העונה הקודמת, אותה סיימו הטייטאנס עם 5 ניצחונות בששת המשחקים האחרונים.

דאלאס קאובויס. בהתקפה של דאלאס יש כל כך הרבה כלים, שקשה לומר איזה מהם מהווה את הגורם המכריע להצלחה שלה בעונה הנוכחית (מקום שלישי בליגה עם 375.7 יארד למשחק). לטעמי, בראש ובראשונה השיפור הנוכחי בהתקפה של דאלאס יחסית לעונה שעברה נובע מתפקודו של ג'ייסון גארט, מתאם ההתקפה, שפיתח מערכים מאוד מורכבים, אשר יוצרים באופן תמידי מיסמאצ'ים עבור ההגנות. טרל אואנס, למשל, הוא המרוויח הגדול ביותר מהשיטה של גארט: הוא מתמקם כל פעם במקום שונה בהתקפה – אם זה בקצה המגרש, בסלוט ואפילו בעמדה אחורית. ההגנות לא מצליחות במקרים רבים להגיב בהתאם, מה שגורם לבלבול ומשאיר את אואנס באחד על אחד מול השמירה של שחקן בודד, לעיתים של סייפטי או ליינבקר.

המורכבות הזאת מתאפשרת הודות לרב גוניות של טוני רומו: הוא מסוגל לשחרר כדור מדויק להפליא במהירות הבזק (תנועת שחרור הכדור אורכת אצלו בממוצע 0.26 שניות, יותר מהר מדן מרינו); ומה שחשוב לא פחות, הוא מסוגל בזכות הניידות שלו להרוויח זמן ולאפשר לתופסים שלו עוד כמה שניות בכדי להתפנות למסירה.

ההגנה של הקאובויס, למרות החולשה היחסית של הקו האחורי, מסתדרת לא רע יחסית (מקום שמיני בליגה) בעיקר בזכות היכולת הקטלנית של הליינבקרים החיצוניים, דמרקוס וויר וגרג אליס. האחרון מהווה נס רפואי אמיתי, כאשר בגיל 32 הוא נותן את עונת חייו עם 12.5 סאקס, אחרי שחזר תוך פחות משנה מקרע ב-ACL (פציעה שההחלמה המלאה ממנה מצריכה 17 חודשים).

טמפה ביי באקנירס. טמפה מהווה דוגמא נוספת לקפיצת מדרגה שקבוצה מסוגלת, בעזרת תוספת של יציבות בעמדת הקווטרבק ושיפור דרסטי בהגנה, לבצע תוך זמן קצר מאוד. ג'ף גארסיה מוכיח כבר שנה שנייה ברציפות כי בכדי להריץ התקפת החוף המערבית בצורה יעילה, הקוורטרבק לא חייב כוכבי על בהרכב, כמו שגם הוא לא חייב להיות כוכב על בעצמו. כל מה שנדרש ממנו הוא להכיר היטב את מערכי ההתקפה הבסיסיים של ה-WCO (כזכור, גארסיה גדל והתפתח בסן-פרנסיסקו); לדייק במסירות הקצרות ולקבל החלטות מהירות. את כל אלה גארסיה הביא לטמפה ביחד עם הרייטינג שלו - 94.6, מקום שישי בליגה.

הסקאוטינג הנהדר בשנתיים האחרונות (התחום שבו הבאקנירס דווקא לא הצטיינו), העלה את הגנת הקבוצה מהמקום ה-17 אשתקד למקום השני בעונה הנוכחית. תוספת של גיינס אדמס בעמדת ה-DE ושימוש בברט רוד בתור שחקן פותח שדרגו את ביצועי ההגנה גם בתחום הריצה וגם תחום הפאס-ראש. רוד מוביל את הקבוצה בסך הכולל של התאקלים (114) ובתאקלים להפסד יארדים (5), בזמן שאדמס נותן עונת רוקי טובה מאוד עם 6 הפלות קוורטרבק.

ההפתעה הגדולה היא אנטלגנציית המשחק של טנארד ג'קסון (הבחירה בסיבוב הרביעי בדראפט האחרון), שמשחק בעמדה מורכבת וקשה להבנה של הסייפטי החופשי במערך של מונטה קיפין. לשחקן רוקי מאוד קשה בד"כ להיכנס לעמדה הזאת במערך טמפה-2, אולם ג'קסון עשה זאת בהצלחה רבה, שבאה לידי ביטוי בכך שכמעט ואיננו מתבלבל על המגרש בזיהוי מהלכי התקפה ובכיסוי בעת ביצוע הבליץ.

אין להתעלם גם מעומק הספסל בטמפה. שימו לב לביצועיהם של גרג ווייט (8 סאקס) וג'ובן חאיה (6 סאקס), אותם הסקאוטים של הקבוצה מצאו "ברחוב" בשנתיים האחרונות. פיליפ ביוקנן, מישהו? הבחור הובא לקבוצה בגלל כישורי ההחזרה שלו, אך תורם תרומה ניכרת דווקא בעמדת מגן הפינה.

ניו יורק ג'איינטס. ברצוני לברך את הקבוצה הזאת לא בהכרח על ההעפלה לפליי-אוף, אלא על העובדה שבעקבות המחזור האחרון ניתן לציין קבוצה אחת והיחידה עם מאזן חיובי, אותה ניצחו הג'איינטס במהלך העונה. הכוונה, כמובן, לרדסקינס, אשר הצליחו בניצחונם האחרון על הקאובויס חסרי המוטיבציה, להבטיח לעצמם מאזן של 7:9. במילים אחרות, לוח המשחקים הקל במיוחד הוא זה שהווה את הסיבה העיקרית להעפלה של הענקים לפליי-אוף.

לא אכנס לניתוח המצב ההזוי בהתקפת הקבוצה, בה הרצים משיגים יותר יארדים מהמוסר, אלא אציין כי נקודת האור היחידה כמעט בקבוצה העונה היא לא אחרת מאשר מתאם ההגנה, סטיב ספאגנולו, אשר עם הרכב הגנתי דל כישרון ומרובה פציעות, הצליח לנצח כמה וכמה משחקים מכריעים, כדוגמת המשחק בפילדלפיה, שהעלה למעשה את הקבוצה לשלב הפליי-אוף.

גרין ביי פאקרס. אנשי תקשורת רבים וטובים מחפשים את הסיבות, אשר בגללן הפאקרס עשו התקדמות כה מרשימה: ממאזן 8:8 בעונה שעברה, למאזן של 3:13 בעונה הנוכחית. חלק טוענים, כי הדבר קרה בגלל השיפור בהגנה. אולם, אחרי ההשוואה של הנתונים הסטטיסטיים בין שתי העונות, ניתן לראות כי דווקא לא חל שיפור מובהק בתחום הנתון: ממקום ה-12 בעונת 2006 (ספיגה של 320.9 יארד למשחק) – למקום ה-11 ב-2007 (313.3 יארד). אחרים מייחסים את ההצלחה של הקבוצה לשיפור במשחקם של שחקני קו ההתקפה. קשה להסכים גם עם הטענה הזאת. אכן, קו ההתקפה הפאקרס הוא הראשון ב-NFL במצבי המסירה, אך גם בעונה שעברה הוא לא היה הרחק מאחור (מקום שלישי). גם מבחינת המוציאים לפועל, אלה לא בדיוק שחקנים ברמה של TO ובריאן ווסטברוק שהצטרפו לאורזים בפגרה האחרונה.

לכן נותרה רק אופציה אחת, והיא לא אחרת מאשר ברט פארב. רבים הספידו אותו אחרי שתי עונות הנפל שנתן ב-2005 וב-2006, אך פארב בן ה-38 קם העונה לתחייה בדומה לפניקס המיתולוגי, והראה לקוורטרבקים צעירים רבים מה שווה הוותק והניסיון – 66.5 אחוזי השלמה, 28 טאצ'דאונים לעומת 15 חטיפות ורייטינג 95.7.

כיצד התאפשר הדבר? שנתיים לקח לפארב לשנות את הרגלי ההפצצה לעומק המגרש – ההגנות למדו לנצל את הנטייה הזו, הן התחילו להשאיר סייפטי מאחור ולעשות בליץ דרך האמצע, מה שסגר לפארב את אפשרויות המהלך הגדול. למרות זאת, בעונות 2005-6 המשיך פארב להתעלם מהתופסים בטווחים הקצרים והעיף כדורים ארוכים לכל עבר, מה שהביא לחוסר השלמות ולחטיפות מירביות. העונה הוא סוף סוף הפנים את הלקח, התמלא בסבלנות והתחיל לקדם את ההתקפה במסירות קצרות. התוצאות מדברות בעד עצמן.

סיאטל סיהוקס. אוי-ווי... ע"ע סעיף הג'איינטס. כמה קבוצות עם מאזן חיובי ניצחו הסיהוקס העונה? נכון, אחת – טמפה ביי במחזור הראשון. מאז... בואו נראה: שני ניצחונות על קבוצה "דורסנית" כמו סט. לואיס, עוד שניים על הניינרס, הפסדים לניו אורלינס ולקרוליינה, הפסד מאופס לסטילרס. הדבר העצוב הוא שבית מערב ה-NFC, שהבטיח רבות לפני תחילת העונה, הסתבר כאחד החלשים בליגה, מה שאפשר לסיאטל, שמהווה צל חיוור של קבוצת הסופרבול מלפני שנתיים, לקחת אותו בהליכה. השאלה היא, לאן הליכה מסוג זה תוביל אותם בינואר...

וושינגטון רדסקינס. הרדסקינס כבר נראו אבודים עם מאזן 7:5 ואחרי מותו הטראגי של שון טיילור, אך הצליחו, בדומה לעונת 2005, לנצח את כל המשחקים הנותרים ולחטוף את המקום האחרון בווילד קארד. כיצד התאפשר הדבר? עם הרבה מאוד מזל. הרי איך עוד ניתן להסביר את התופעה, שבמסגרתה טוד קולינס (הבן אדם נמצא בליגה 13 שנה, ועד לפני ארבעה מחזורים אף אחד לא ידע מי זה), עולה בעקבות הפציעה של ג'ייסון קמפבל המתקשה, ומוביל את הקבוצה לארבעה ניצחונות מכריעים עם רייטינג 106.4? כרגע ישנה אפשרות שקמפבל יהיה כשיר לפליי אוף, מה שמעמיד את ג'ו גיבס מול החלטה שעשויה לקבוע את עתיד הקבוצה: לך עם קמפבל, וזה עשוי לגמור את העונה הנוכחית כבר במפגש הווילד קארד; לך עם קולינס, וזה עלול לרסק את הביטחון העצמי של קמפבל, עליו בונה הקבוצה לשנים הקרובות.

בכך מסתיימת סקירתנו. מה שנותר הוא להמתין לשבת הקרובה, בתקווה שהקבוצות המפורטות לעיל יצדיקו את הגעתן למעמד המהולל של הפליי-אוף, ויספקו לנו חווית צפייה מרתקת ככל האפשר.