עוד אחד לאוסף

הגיע הזמן חברים לסכם את העונה הסדירה של עונת 2007/8, והאמת, לא יהיה קשה. בואו נתחיל עם הדברים שכולם כבר יודעים, אבל אף פעם לא משעמם לסכם אותם:

1. אחת מול כולם. היתה קבוצה אחת ששיחקה פוטבול השנה, והיא שיחקה, כנראה, את הפוטבול הטוב ביותר ששיחקה קבוצה אי פעם. כדאי לזכור שמדובר בקווטרבק שנבחר בסיבוב השישי והיה מחליף של אחר שנבחר בבחירה הראשונה (מה היה קורה אם מאנינג היה נפצע וסורג'י היה מחליף אותו?), כמה מזל צריך כדי לקבל הזדמנות וכמה כישרון צריך כדי לנצל אותו. מדובר ברסיבר שכולם כל כך שונאים שאף אחד כבר לא רצה אותו – מוכשר ככל שיהיה. הנה, אפילו אוקלנד (וגם עליה עוד נדבר) מכרה אותו בשביל שלושה זיתים ועז לניו אינגלנד. מדובר על משחק ריצה מעורער לחלוטין ומדובר על חוליית הגנה שמבוססת על תרחים בני חמישים פלוס שלפחות שניים מהם כבר היו אמורים לפרוש.

2. ממש מאחור. היו עוד שלוש קבוצות אמיתיות בליגה, ואם את אינדי ודאלאס צפינו, אז בא עוד זקן שכבר כולנו איחלנו לו פרישה חלקה ולקח את הקבוצה שלו להישגים יוצאים מהכלל. גרין ביי מגיעים לפלייאוף עם הרבה כבוד.

3. וכל היתר. שאר הליגה היתה מזעזעת והתעסקנו ביותר פרשיות, שמועות, בגידות, רציחות, רמאויות וקשקושים מאשר בפוטבול. ההוא הרג כלבים, זה צילם את הוראות המאמנים, אחד אחר ברח עם הזנב בין הרגליים למכללות וכן הלאה.

4. חיים ומוות. קווין אוורט מבפאלו ייצא מזה. שון טיילור כבר לא. המוות של טיילור, פרחח ידוע אבל שחקן פוטבול מאוד מוכשר, ישאיר לעד חותם עמוק על העונה הזאת.

5. יש כל כך מעט קווטרבקים טובים בליגה שזה פשוט מזעזע. כמה אנשים יש בארצות הברית? כמה כישרון פוטנציאלי, אבל את הטובים באמת אפשר לספור על יד וחצי (בריידי, פייטון, פארב, רומו, ביג בן, גרארד, האסלבק ובריס). אני לא יודע מה מלמדים אותם במכללות, אבל הלחץ שההגנות המהירות של ה-NFL המודרני מייצרות פשוט גדול בשביל רובם.

6. מאמנים שגמרו את הסוס וצריכים ללכת הביתה. לפחות לנוח, הרבה פעמים זה עוזר, אבל לא יכולים להיות כאן יותר. די, נמאס לשחק על הצלחות העבר. בולטימור היו הראשונים שעשו צעד וסילקו את ביליק, שניסה להרוס את הקבוצה מאז האליפות של 2000. שנאהאן, שבאמת היה גדול פעם, הורס לדודי החיים. מרווין לואיס באמת היה מתאם ענק, אבל לסינסי יש פוטנציאל להיות קבוצה מעולה והם לא. אנדי ריד נראה יותר עייף מפוטבול מאשר שפוטבול עייף ממנו. לך הביתה, טפל בחבר'ה. ג'ון פוקס הביא הופעה בסופרבול. זה היה מזמן. קופלין, למרות שאני מאוד לא אוהב אותו, ממשיך להביא את הקבוצה שלו לפלייאוף שנה אחרי שנה ולקבל קרדיט – וזה בלי טיקי, עם איליי, כשפלקסיקו פצוע חלק מהעונה ושוקי מזעזע. מגיע קרדיט.

7. ומה עם הדור החדש של המאמנים? רק שניים הגיעו לפלייאוף. אחד מהם הוא מייק מקארת'י (עוד כמה מילים עליו בהמשך), השני הוא מייק טומלין מפיטסבורג. על טומלין כבר שמעתי לא מעט – כמה שהוא לא מתאים לתפקיד וכמה מאמן חלש הוא, ולמרות מספר משחקים שהיו צריכים להתנהל אחרת במהלך העונה, למשל ההפסד לג'יקסונוויל, שנבע ברובו מהכנה לא נכונה וניהול משחק לקוי, טומלין עשה עבודה טובה, ניצח את הבית ועשרה משחקים – מעל ומעבר למאמן שנה ראשונה.

את נבחרי העונה שלי אני בוחר עם התעלמות מוחלטת מארבע הקבוצות המצוינות למעלה. אם בריידי, מוס, סאנדרס, פארב, רומו, אוונס, בליצ'יק וחבריהם הם הבחירות הברורות לשחקני השנה, מעניין אותי להסתכל על השחקנים שהצליחו להשפיע מאלו שהצליחו קצת פחות – שחקנים שנותרו בצל, נקרא להם, למרות עונות אישיות מצוינות במספר קטגוריות נבחרות.

קוורטרבק השנה שלי הוא דייוויד גרארד. קראנו לו בשמות, הבכנו אותו, ירדנו עליו. אמרנו שאין לו מה לחפש במקצוענים אבל דווקא בעונה שבה התברר לנו שיש מעט מאוד קווטרבקים מוצלחים ב-NFL גרארד בא והראה ניצוצות של גדולה. תראו, הוא לא בריידי, אבל איך שגרארד מנהל התקפה אפשר ללמד בבתי ספר לאחריות. אפילו המספר הזה בלבד, 3 אינטרספשנס בעונה שלמה, מספיק כדי להוכיח את הנקודה. אם תוסיפו לזה את הרייטינג השלישי בליגה (102.2) ואת 64% ההשלמה, העונה הזאת היתה עונת ההתחדשות של היגוארים, שלי באופן אישי כבר נמאס מהם לחלוטין בשנים האחרונות. דל ריו הוכיח שהוא מאמן לא רע בכלל ופרד טיילור חזר מהקבר.

הרץ האחורי שלי הוא בריאן ווסטברוק. אין ספק שפיטרסון הוא הפתעת העונה וטומלינסון הוא מלך המלכים של הרצים האחוריים בעשור האחרון אבל אולי אין אף קבוצה שעומדת על יכולת אישי של שחקן יחיד כמו פילדלפיה. ווסטברוק סיים את העונה במקום הראשון ביארדים כוללים (2,104) ומקום שלישי על הקרקע (1,333) בלי פאמבל אחד לרעתו, וזה ב-15 משחקים. כל זה בקבוצה שסבלה מפציעות, מקווטרבק שברור שכבר נמאס לו ורוצה ללכת, וזה כשהוא בריא יחסית, ומאמן שבעונה סדירה הוא בינוני והשנה ממש לא היה בעניינים.

רסיבר השנה הוא בריילון אדוארדס. כמה מבאס להיות רסיבר בארגון מחורבן כמו הבראונס, שגם כשהם מצליחים לנצח ולהביא כבוד ועונה של 10 ניצחונות לא מגיעים לפלייאוף. הבראונס כל כך מסריחים, שאפילו במשחק האחרון של העונה הם היו תלויים במחליפים של קבוצה אחרת, אבל אדוארדס היה גדול השנה ונראה שבינו לבין דרק אנדרסון התפתחה תקשורת מצוינת שיכולה, אם קווין לא יתפוס לאנדרסון את המקום, ללכת למקומות יפים בעתיד. 16 טאצ'דאונים (שני רק למה שמו) ו-1289 יארדים הם מספרים יפים מאוד. עונת פריצה לשחקן צעיר ומעולה.

שחקן ההגנה של השנה הוא פטריק וויליס. כמה כיף לקבל עונה כזאת מרוקי אבל שחקן אחד לא מספיק. בסן פרנסיסקו היתה השנה קבוצה עם ציפיות בעננים שהפיקה מעצמה מינוס יכולת. עלבון לפוטבול, במיוחד לארגון עם היסטוריה כזאת ונולאן לא צריך ללכת הביתה – הוא צריך לרוץ ערום בכל העיר, שכולם יראו. אבל, שוב – נקודת אור אחת יצאה משם העונה. 174 התאקלים של וויליס הם מספר יוצא דופן גם בהגנות המאוד מוכשרות של הליגה. השני ברשימה, די ג'יי ויליאמס מדנבר, הצליח לחלץ 141. כמעט אין ראנינג בק שלא קיבל אותו בראש ועם 4 ההפלות הוא צריך להיות שחקן ההגנה של השנה (אבל סאנדרס יהיה).

מאמן השנה הוא מייק מקארת'י שהצליח להרים את הקריירות של גרין ביי, פארב ועצמו מבורות כה עמוקים שלא ברור מהיכן הגיעה האופטימיות לעשות את זה. על פארב נשפכו לא מעט מילים אבל מקארת'י זה כבר סיפור אחר. בשנה שעברה הוא היה מתאם ההגנה של סן פרנסיסקו, צריך להגיד יותר מזה? הוא ניהל את ההתקפה הכי גרועה ב-NFL וזו שדורגה אחרונה בנקודות ויארדים. ועדיין, מישהו בגרין ביי ראה את הפוטנציאל ובוויסקונסין אף אחד לא מצטער עכשיו. מקארת'י קיבל מושכות לקבוצה על סף מהפך בעונה הכנראה אחרונה של פארב, בלי רץ אחורי מוכר שהחוליה היחידה שאמורה היתה לתפקד היתה זו של ההגנה. זו היתה בהחלט אמורה להיות עונת בניה אבל התכניות האלו נדחו בשנה.

ובקשר אלי, איך ההימורים שלי מתחילת העונה עומדים? חברים, ישבתי שעות מול סטטיסטיקות, סרטונים, כתבות, משחקים, תכניות והערכות ונתתי לכם לפני העונה תחזית מאוד מלומדת לגבי שלושה בתים ב-NFL. אז נכון, לא אמרתי קבל עם שדנבר יקחו את האליפות, אבל נתתי לניו אורלינס מקום בסופרבול (ולא הייתי היחיד) ולאוקלנד את הוויילד קארד. בושות.

אז הנה לפניכם ההימורים והתוצאות במציאות. אדם חייב לעמוד מול כישלונותיו, ויש גם כמה פגיעות בול, כמה פגיעות לא רעות ומספר פספוסים.

AFC מערב:

אוקלנד: ההימור 7:9 ופלייאוף. המציאות 12:4
דנבר: ההימור 7:9 בלי פלייאוף. המציאות 9:7
סו דייגו: ההימור סופרבול. המציאות: עונת 5:11
קנזס סיטי: ההימור 10:6. המציאות 12:4

NFC דרום:

ניו אורלינס: ההימור סופרבול. המציאות: 9:7 ואין אפילו פלייאוף
אטלנטה: ההימור 12:4. המציאות 12:4
טמפה ביי: ההימור 7:9 וסיבוב אחד בפלייאוף. המציאות 7:9
קרוליינה: ההימור 10:6. המציאות 9:7.

NFC מערב:

סיאטל: ההימור 7:9 וסיבוב אחד בפלייאוף. המציאות 6:10 ופלייאוף.
סט לואיס: 5:11 וגמר NFC. המציאות 13:3
סן פרנסיסקו: 7:9 וסיבוב אחד. המציאות 11:5
אריזונה: 10:6. המציאות 8:8

האמונה שהכתיבה את הציפיות שלי מהריידרס לעונה מוצלחת התבססה על הקונספציה שדם צעיר, בראשות קיפין וראסל, יצליחו להוציא את הקבוצה הזאת לסדרת של עונות מנצחות. אבל ראסל לא עלה על המגרש עד שני מחזורים לסוף, וסביר שלא היה מביא איתו שינוי, קיפין התברר כמאמן שלא ממש יודע להכין קבוצה לעונה, והדם הכי צעיר היה דאנטה קולפפר, שמי שבחר אותו למנטור של הפנים של הקבוצה בשנים הקרובות לא יודע מה הוא עושה. בכל אופן הארגון הזה הוא כל כך נבוב שאפילו בעונה כל כך בינונית הם ניצחו 4 משחקים וגם זה בקושי. אוי.

ניו אורלינס לסופרבול. האומנם? הסיינטס נראו כמו הדבר הבא לפני שנה, ופרט לניסיון היה ברור שיש להם הכל אבל מתברר שעוד כמה דברים היו חסרים. נתחיל מהלו"ז, שהיה לפני שנה אחד הקלים בליגה והשנה היה קשה מאוד. נמשיך ברג'י בוש, אחת האכזבות הגדולות של העשור האחרון ועוד הוכחה לכך שהצלחה במכללות לא מביאה כלום במקצוענים. ובנוסף לזה, באמריקה, כמו באמריקה, המומנטום של סופים טובים הוא תמיד גורם משמעותי. תראו את ניו אורלינס לפני שנה. תראו את וושינגטון אחרי טיילור. טרגדיות מביאות רוח קרב. פייטון נראה כמו צל חיוור של עצמו וגם בריס, תמיד קווטרבק מצוין, לא הצליח להרים את הקדושים מעונה מעליבה. הקבוצה הזאת מעולם לא הצליחה לייצר שתי עונות חיוביות ברצף וזה לא נשבר גם השנה.

טעות נוספת היתה לחזות את סט. לואיס בגמר ה-NFC, הימור שאף אחד לא התרגש ממנו בתחילת העונה אבל הוכיח את עצמו כברווז אומלל. הקבוצה הזאת צריכה לעשות חילופי כוח אדם כמעט בכל עמדה, מהקווטרבק דרך הרסיברים (ברוס, לך הבית) וההגנה, משהו שלא שמעו עליו במיזורי. וכן, כדאי שסטיבן ג'קסון יהיה בריא. ומצד שני סן דייגו, כמו התחזית, לקחה את הבית, דנבר וקנזס סיטי היו גרועות, טמפה ביי ניצחה 9, אטלנטה הפסידה 12 וסיאטל זכתה בראשות הבית. לפחות שם הצלחתי מעט.

בקשר לפלייאוף – אני רק מקווה שהוא יהיה טוב יותר מהעונה הסדירה. ואני מקווה שניו אינגלנד ייקחו את האליפות, אחרת כל השעמומון הזה היה מיותר. לפחות עונה מושלמת תצא מהספורט הזה, שפעם היה מרתק אותי ימי ראשון שלמים עד שש בבוקר, והיום הוא מוזיקת רקע בבית ותרוץ לנקות כבר את החלונות ולשטוף כלים. עונה לא טובה היא אחת שבמהלכה אתה תוהה מתי כבר ספטמבר. אני מאחל לנו גמר AFC טוב לפחות כמו המשחק הקודם בין הפאטס לקולטס ולדאלאס שייתנו פייט בסופרבול, לפחות כמו לפני חודשיים. שיהיה לנו פלייאוף גדול!