ארקאדי גאידמק לא אוהד של בית"ר ירושלים. נקודה. יכול להיות שהוא מחבב את קול ההמון בטדי, יתכן שנחמד לו לראות את מליוני הדולרים שלו מתרוצצים על כר הדשא, מכניעים ללא קושי את אגודות הכדורגל של מעמד הביניים. בטוח שהוא קופץ בגולים, או לפחות מניף את ידיו למעלה באיפוק, אבל אוהד אמיתי הוא בטח שלא.
מי הוא אותו אוהד אמיתי? האם זה אותו אוהד שקופץ, גועש ורועש ביציעים, האם זה אותו ילד עטוף צעיפים שבוכה ומתפלל כל המשחק, או אולי אותו שמן זקן ונרגן שכבר לא מגיע למשחקים, אלא יושב בבית מול "השלם וצפה" ומסביר לכל חבריו מסביב למה שום דבר כבר לא מה שהיה פעם.
בוא נחזור למר גאידמק, שאני באופן אישי מאוד מסמפט, וגם מעריך, אבל בעיקר מופתע מהשיעורים המקוריים שהוא מעביר בפרובינציאליות הישראלית, ולמרות שמעטים מבינים את החומר, הוא מצליח לתת לכולם את התחושה שהם עברו את הבחינה בהצלחה. אוהד אמיתי של בית"ר לעולם לא תתפוס לובש אדום, לא חולצה, לא מכנס ואפילו לא תחתון. גאידמק ממש לא מקפיד בעניין. ארמני, גוצ'י וורסאצ'ה לא כל כך חשוב הצבע, העיקר זה באמת המותג. מכורבל בתא הכבוד עם יין אדום בכוס קריסטל, האוהד הממוצע ביציע המזרחי צריך להסתפק בערק בסיסי מוברח בבקבוק של מים מינרלים, וגם את זה רק אם הוא הצליח להערים על הבידוק המשטרתי המטופש.
אוהד בית"ר שמכבד את עצמו לא יקיים שום קשר עם ערבים. במקרה הטוב יתעלם מקיומם, במקרה האחר יקלל את נביאם. גאידמק, לעומת זאת, מקפיד להיפגש עם נכבדים ומשפיעים מוסלמים ואפילו עם "ערבים כפריים". הוא תורם מכספו לבני סכנין (האוייב הגדול), ומאיים להביא שחקן רכש ערבי לקבוצה, אוי לאותה בושה.
לכמה משחקים באמת טורח גאידמק להגיע? מבדיקה שטחית נראה שרק אבי נמני הצליח להגיע לפחות משחקים ממנו העונה. במשחקי חוץ של בית"ר אני ממש לא זוכר את מר גאידמק מקשט את היציע, גם לטדי הוא ממעט להגיע (כמובן עסוק, יש לו הרבה עסקים). כשהוא כבר בא, חמוש בחיוך מאופק, מוקף בעשרות חנפנים ולקקננים מקצועיים ביציע הכבוד, קשה שלא להבחין עד כמה הוא בז לכל ההתרחשות האנתרפולוגית שסביבו.
זרוק עוד שיפוד למדורה
גאידמק אוהב לערוך מסיבות לשבט. נכון, שבפארק הירקון או בגן סאקר הוא מקבץ את כל האוהדים, זורק להם כמה קילו שיפודים, מוסיף צרור של מטחי זיקוקין, כמה זמרים צרודים והחגיגה מושלמת.
אבל למסיבות השוות באמת, בוילה בקיסריה, עם הסלבס, הקוקטיילים והבלונדיניות ארוכות הרגליים, לשם האולטראס כבר לא מוזמנים. לא ארגון ה-"לה הפמילייה", ולא החוג הנוצץ של היציע המזרחי. לנומה, גם בחליפה, אין הזמנה ביד, וגם לעוזי "גופיה", למרות עשרות הצילומים בטלוויזיה, אין עדיין ויזה בתוקף להיכנס לאחוזה הקייסרית.
מר גאידמק הוא לא אוהד בית"ר. כמו קיסר רומי בזמנים אחרים הוא מבין כי לחם ושעשועים זה המתכון הפשוט והבטוח כדי לזכות בתהילה, ובשליטה בהמונים. הוא שולט בבית"ר ירושלים, הקבוצה של המדינה. יש לו הרבה אינטרסים ומניעים, חלקם גלויים חלקם נסתרים. אבל בשבילו בית"ר זה קודם כל צעצוע. עוד משחק קטן כדי להפיג את השיעמום, עוד משחק נחמד כדי שהילדים בשכונה ירצו לבוא אלייך הביתה, לשחק קודם כל איתך. צעצוע קצת יקר וכל הזמן צריך להחליף סוללות, אבל למי איכפת אם ממילא אתה הוא הבעלים גם של מפעל הצעצועים וגם של מפעל הסוללות.
אוהדי בית"ר יכולים בשנים אלו ליהנות ממנעמי החיים והשלטון, להרגיש פעם אחת מה זה להיות מצליחנים. להתרפק ולהתלהב ולאסוף את כל התארים האפשריים. זה הזמן שלכם להסתכל על הליגה מלמעלה, להשפיל את כל "השנואות" בכל שבת, לאכול את כל העוגה, עם הקצפת והדובדבנים. באמת מכל הלב, תהנו כל עוד אתם יכולים, תקחו אליפויות וגביעים כל עוד אתם שולטים.
רק תמיד תזכרו, שבדיוק כמו כל צעצוע או משחק חדיש שהבאתם לילדים שלכם מחו"ל, בהתחלה לא מפסיקים לשחק איתו, אחר כך כמובן נגמרות הסוללות. בשלב השני הוא מגיע למדף ונתקע שם, צובר אבק בכמויות. ואז תמיד מגיע פסח והאשה עם מוטיווציות של חג, מנצלת את השאננות וריחות האוכל באוויר, ומשליכה את אותו צעצוע מיתולוגי אל פח האשפה. ומשם כבר באמת אין דרך חזרה.