להקת הסיקסטיז

מרוב סיכומי שנה וכתבות לקראת 2008, כמעט שכחנו את האירוע המרכזי שיעסיק אותנו ב-12 החודשים הקרובים: חגיגות 60 שנה למדינת ישראל. בין יתר הניתוחים, גם לספורט הישראלי יהיה ודאי נתח מרכזי. לכבוד שנת ה-60, כינסנו צוות שופטים בכיר כדי לבחור את האירוע הגדול, החשוב והמשפיע ביותר בתולדות המדינה. גל פרידמן או יעל ארד, מכבי תל אביב או נבחרת ישראל, נבחרת הדייויס של סוף שנות ה-80 או זו הנוכחית?

וואלה! ספורט נעזרה בדעתם של עשרה שופטים, אנשי ספורט ועיתונאים. בין השמות של השופטים נמצאים אנשי הכדורגל, אמציה לבקוביץ’, איצ'ה מנחם, יהודה שהרבני ועודד מכנס, אנשי הכדורסל, רלף קליין ומיקי ברקוביץ', אנשי הענפים האולימפיים, שלמה גליקשטיין ורוגל נחום, והעיתונאים דני דבורין וחיים ברעם. כל אחד מבין העשרה הצביע על עשרת רגעי השיא בספורט הישראלי, כאשר שלושה מזקני השבט קיבלו הצבעה כפולה (לבקוביץ', קליין ודבורין) לצורך ההכרעה. הנה התוצאות.

האירוע:

לפני יותר מ-30 שנה, מכבי תל אביב, קבוצה חדשה יחסית אז בזירה האירופית, זכתה לראשונה בתולדותיה באליפות אירופה. הצהובים בהדרכתו של רלף קליין ניצחו את וארזה 77:78 כשבדרך הם מדהימים עם ניצחון על צסק"א מוסקבה. שום דבר בספורט הישראלי לא נראה אותו דבר אחרי אותו גביע.

חבר השופטים מנמק:

"בן אדם אחד, טל ברודי שמו, שינה את הספורט הישראלי מקצה לקצה", מסביר דבורין. "ברגע שהוא הגיע לכאן, הוא הראה כמה מהתכסיסים שלא ידעו בכדורסל הישראלי והדהים עם הריחופים שלו. מאותו רגע כבר לא דיברו על להפסיד בכבוד. מעבר לכך, הוא היה הכדורסלן המושלם ביותר. הוא תמיד היה מסודר ומצוחצח ומהווה מודל לחיקוי. הוא נתן את הדחיפה, ומיקי ברקוביץ' המשיך אותו".

רוגל נחום רואה את תחילו של ההישג בניצחון על צסק"א, שקדם לזה על וארזה: "מעבר להישג הספורטיבי הענק, בגלל ההקשר ההיסטורי וההזדהות עם המורשת, בלט כאן הניצחון של המעטים על הרבים, דוד מנצח את גוליית. מכבי התמודדה עם הענק הרוסי, תרתי משמע, והכוכב הגדול שלה, טקאצ'נקו, וזו הייתה קבוצה שייצגה את העוצמה של ברית המועצות הסובייטית. החשיבות של המשחק היא בהחדרת האמונה אצל כל אדם ככלל ואצל ספורטאים בפרט שניתן לגבור על כל קבוצה".

מיקי ברקוביץ', שהיה שותף להישג: "באותה שנה הפכנו להיות קבוצה דומיננטית באירופה, ואם מסתכלים מאז, זו אולי הקבוצה הדומיננטית במפעל הזה. יש למכבי חמש זכיות, וקבוצות כמו וארזה, מילאנו, ברצלונה, ריאל מדריד וציבונה זאגרב, שהתחילו איתנו את המירוץ, כבר לא שם".

"זה שינה לעם ישראל את הרוח הספורטיבית והגאווה הלאומית, מכיוון שאני חושב ששם נרדף למדינת ישראל זה מכבי תל אביב", מוסיף ברקוביץ'. "מאז אנחנו בשורה הראשונה בבימת הספורט, והשנה הזו מתגלגלת ותמשיך להתגלגל מדור לדור".

המאמן של ברקוביץ' באותה תקופה, רלף קליין: "עד היום אני אומר לשחקנים שזה היה כמו לתת אווירונים לסורים. עם כל הכבוד לפיני גרשון ולתקופות שבאו אחרי השנה הזו, מדובר בבסיס להישגיות שצמח עם השנים".

האירוע:

האירוע המכונן של הכדורגל הישראלי, אולי אפילו נקודת השבר מחובבנות למקצוענות. הפעם היחידה שנבחרת לאומית בכדורגל השתתפה בגביע העולמי הייתה באותה שנה. הנבחרת, תחת הדרכתו של עמנואל שפר, העפילה למשחקים דרך המוקדמות אחרי שניצחה את ניו זילנד ואוסטרליה. הנבחרת סיימה עם שתי נקודות ושער אחד של מוטל'ה שפיגלר, אך עם הרבה חשק לחזור למעמד. אנחנו עוד מחכים.

חבר השופטים מנמק:

אמציה לבקוביץ', עוזר המאמן של אותה נבחרת: "אז עשינו את זה כש-16 נבחרות השתתפו במונדיאל. הסיבה שאז זה היה יכול לקרות והיום לא, קשורה לכך ששחקנים רבים היו יוצאי נבחרת הנוער, גדלו יחד ורצו מספר שנים". גם רלף קליין, שהיה במעמדים דומים בכדורסל, מנסה להבחין בייחודיות של אותה נבחרת: "הייתה אז רוח לחימה של לנצח, לקבוצה הייתה מוטיבציה מיוחדת והיה לה מאמן שידע להלהיב את השחקנים".

"היינו אז מדינה שולית בעולם הכדורגל, ופתאום בעיתוי חד פעמי הצלחנו להשתחל פנימה", מסביר שהרבני. "אחר כך מתחילים המשחקים, ואתה רואה שאתה לא הופך לבשר תותחים כמו שחשבת שיקרה. גם אם הכדורגל לא היה גדול, היו שמות גדולים. שיחקנו מול איטליה שהגיעה לגמר ולא הפסדנו. בנבחרת הזו היו אנשים גם רציניים וגם מוכשרים. שפיגלר היה שחקן מיוחד, לטוב ולרע, שידע לסחוף אחריו את הנבחרת".

איצ'ה מנחם, אז מנהל הפועל תל אביב, שבחר באירוע הזה כמשמעותי ביותר בתולדות הספורט, מסביר: "עצם זה שעד היום אנחנו כל הזמן מקווים להגיע למונדיאל שוב, אומר עד כמה ההישג הזה היה גדול. תמיד הגענו לכמעט, אבל אז הכל פשוט התחבר".

"אולי זה לא אירוע ששינה את הכדורגל כי לא הגענו למונדיאל מאז, אבל אין ספק שזה אחד האירועים המשמעותיים ביותר", אומר עודד מכנס. "אני אישית זוכר איך כילד בן 14 הפכתי את העולם כדי לראות את המשחקים. הם היו לא באיכות גבוהה מבחינת השידור, אבל לנו זה הספיק אז. הייתה שם נבחרת גדולה, ותמיד חלמתי לשחק עם השחקנים האלה. ההעפלה הזו למונדיאל הוכיחה שאנחנו יכולים להגיע לרמות הגבוהות בזכות עבודה קשה והגרלה נוחה".

האירוע:

מאז אולימפיאדת הלסינקי, אז ערכה ישראל את ההופעה הראשונה שלה במשחקים האולימפיים, חלמו כאן על מדליה. ארד, שזכתה במדליית הכסף בברצלונה, שמה קץ ל-40 שנות בצורת, התגברה על המחסום הפסיכולוגי הנצחי של הספורט הישראלי, ועשתה הישג לאומי שזכור עד היום, מה שבדרך גם הכניס את ענף הג'ודו לקדמת הבמה האולימפית בארץ. בזכותה ראינו עוד כמה מדליות.

חבר השופטים מנמק:

"יש באירוע הזה משהו ראשוני שמשקף את המצוינות, ההליכה נגד קירות ושבירת הסטיגמה שספורטאים ישראלים לא מספיק חזקים", מסביר רוגל נחום. "יעל הוכיחה שבעזרת כישרון, אמונה ביכולת ועבודה קשה אפשר להגשים את החלום הספורטיבי וכל חלום אחר". גם שלמה גליקשטיין חושב כך: "זה היה פשוט רגע משכר חושים, לכל אחד, לא רק למי שקשור לג'ודו. אני חושב שזה הרגע הכי גדול בספורט הישראלי. יעל היא אישיות בפני עצמה, ואין מישהו שהיה ראוי לזכות במדליה הראשונה יותר ממנה".

דני דבורין, ששידר אז את הקרב, נזכר: "אני זוכר שלאחר טקס המדליות ירדנו אליה מספר עיתונאים, והיא ממש הייתה קרובה לבכי. שלחתי את היד אליה, לקחתי את המדליה, ואמרתי לה: 'זה הרגע הכי גדול בספורט הישראלי, ואת לא צריכה לכעוס שלא לקחת את הזהב'".

עודד מכנס מספר: "תמיד יזכרו את יעל, כי כדי לזכות במדליה לא מספיק להיות ספורטאי גדול, צריך אישיות. רק אז ראיתי עד כמה קשה לזכות במדליה".

אל המקום הרביעי הגיעו שלושה אירועים: הראשון, נבחרת ישראל בכדורסל מגיעה למקום השני באליפות אירופה בכדורסל ב-1979, מקום אחד מתחת לברית המועצות. רלף קליין, שהדריך אז את הנבחרת, נזכר בהישג: "ההישג הזה הכניס את הנבחרת לצמרת הכדורסל האירופאית. היום אולי השחקנים מבחינה אישית טובים יותר, אך כל מה שקשור לרמה האינטלקטואלית ולתהליך קבלת ההחלטות היה שונה. אחרי ההישגים האלה התברר כמה חשובה היכולת המנטלית".

האירוע השני הוא ההפסד (כן, שמעתכם נכון) 2:1 לברית המועצות האימתנית ב-1956. אחרי 0:5 במוסקבה, הגיעה הנבחרת לאיצטדיון רמת גן, ולעיני 70 אלף צופים, נלחמה על הכבוד. נחום סטלמך כבש שער שעד היום מדברים עליו ולא רואים אותו, אבל האירוע הזה נשאר חרוט בזיכרוננו. דני דבורין מסביר למה: "ברה"מ לקחה אז מדלית זהב במלבורן, וזה היה משחק מדהים. הייתי אז בן 10 ואני עד היום זוכר את הנגיחה של סטלמך מול העיניים שלי. זה השער הראשון שהנבחרת הבקיעה באיטדיון רמת גן, כי קודם לכן הפסדנו על האפס. 70 אלף איש קמו על הרגליים וזה פשוט רגע בלתי נשכח".

הישג נוסף בכדורגל, שזכה לאותו מספר קולות כמו השניים הקודמים, היה הניצחון 1:2 בבלגרד על יוגוסלביה במוקדמות אולימפיאדת רומא 1960, אחרי שרפי לוי כבש צמד. אמציה לבקוביץ’, ששיחק אז בנבחרת, נזכר: "חזרנו לארץ וחיכו לנו אלפים בשדה התעופה, אחרי שניצחנו את הנבחרת הבלתי מנוצחת, שזכתה אחר-כך במדליית הזהב. כדי שנגיע כמה שיותר מהר חיכה לנו מטוס של חיל האוויר. אין ספק שזה רגע שנכנס לספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי וכמובן של הכדורגל".

לא מעט אירועים אחרים נשארו בחוץ וזכו לקול אחד בלבד. אז מי נשאר בחוץ, אבל עדיין הוזכר על-ידי חבר השופטים כאחד האירועים החשובים ב-60 שנות מדינה? מדלית הזהב של גל פרידמן (יהודה שהרבני), ההעפלה של נבחרת הדיוויס של ישראל לרבע הגמר בבית העליון ב-1987 (שלמה גליקשטיין), הניצחונות של נבחרת ישראל 2:3 על צרפת ו-0:5 על אוסטריה (חיים ברעם), הזכייה של אלכס אברבוך באליפות אירופה (רוגל נחום), ההעפלה של הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה (איצ'ה מנחם), הזכייה של הפועל גליל עליון באליפות בכדורסל ב-1993 (חיים ברעם) והמדליות האולימפיות של קרן לייבוביץ' (מיקי ברקוביץ').