אפליה ופלא

"מה איבדת בסכנין?" שואלים אנשים בפליאה, כשהם שומעים מה החלטתי לעשות בשנה שאחרי הצבא – לעבור לגור בסכנין. לא איבדתי הרבה במהלך ארבעת החודשים האחרונים, מלבד כמה דעות קדומות או תפיסות פשטניות מדי, אבל זה מה שרציתי להרוויח: היכרות מעמיקה יותר עם החברה הערבית, בקיאות בשפה הערבית – ובעיקר, החוויה שבהתלוות לבני סכנין במשך עונה שלמה, וחוויית הכתיבה עליה. המטרה הסופית היא לכתוב ספר על העונה של סכנין, על הקבוצה והעיר והאוהדים. אמנם, בארץ אין ספרות ספורט ראויה לשמה, והכוונה היא לא לספרות אקדמית, אלא לספר שנעים לקריאה, שעוסק פחות בעובדות ויותר בחוויות ורעיונות ורגשות. בחו"ל כתיבת ספרי ספורט היא לא למטה מכבודם של סופרי זוכי פרס פוליצר, שביתרת זמנם כותבים על נשיאים ומלחמות – ואני לא רואה סיבה טובה שתמנע מז'אנר כזה להתפתח גם בארץ. בינתיים, בכל מקרה, יש בלוגים שבועיים.

כל תחרות ספורט שמכבדת את עצמה מקפידה במספר כללי טקס בבואה להכתיר את האלופה?, ואחד הבולטים שבהם הוא השמעת השיר We Are the Champions של קווין. תחרויות ספורט שאינן מכבדות את עצמן – משמיעות אותו פעמיים. וכך, במלאת שלושים שנה ליציאתו, 22 שנה אחרי שהודה מחברו, פרדי מרקיורי, "אני לא מאמין שאף אחד לא כתב שיר חדש שיתפוס את מקומו", בחרו מארגני גמר גביע הטוטו באצטדיון רמת גן לציין את זכייתה של מכבי חיפה בגביע הטוטו עם השיר, אחרי ניצחון 0:2 על בני סכנין. היה זה אקורד סיום הולם וצורם למפעל חסר זכות קיום. מבעד לצלילי השיר, בזמן שהניפו שחקני חיפה את הגביע, ניתן היה לשמוע את המטבעות המתגלגלים בתוכו: אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

ארמית, אנגלית או עברית – דברי הסיכום של המחצית הראשונה של עונת הכדורגל הישראלי 2007/8 לא עניינו את אוהדי סכנין. הם נטשו את האצטדיון מזמן, ובכך הקדימו להביא לסיומה את המחצית הראשונה של העונה, שעבור קבוצתם איחרה להגיע. אחרי ארבעה שבועות, שבכל אחד מהם שיחקו פעמיים, רק שחקני ההרכב הראשון של סכנין היו שחוקים יותר מהקלישאה המוזיקלית של קווין. לו יכלו, גם הם היו ממהרים לברוח הביתה. או לפחות לרדת מהדשא. את הזכות הזאת קנה לעצמו חלוצה הארמני, איליה יבוריאן, כשקיבל כרטיס אדום בדקות הסיום של המשחק, בעקבות בעיטה מכוערת בשחקן חיפאי. מעבר לכך ששם ללעג את הטפות המוסר ששחקני כדורגל נוהגים להפנות לעבר אוהדיהם, היה משהו אחר מדאיג בהתנהגותו. זו לא היתה הפעם הראשונה ששחקן סכנינאי איבד עשתונות בשלבי סיום של הפסד. כזכור, ליאו קרופניק הורחק במשחק ההפסד למכבי פתח תקווה לאחר שהעליב את השופט.

וכך, מבין שיטי ההצלחה המרשימה שקצרה סכנין בחצי הראשון של העונה, ניבטת נטייה מטרידה שעלולה לבשר רעות לקראת חציה השני. פעם אחת בלבד העונה הצליחה סכנין לחזור מפיגור בליגה, אז עלה בידיה להשוות את התוצאה רק לאחר שהשופט הרחיק שניים משחקני היריבה. שני ההפסדים שנחלה בליגה, בנוסף לזה שספגה אמש בגמר, עקבו אחר אותו מתווה. בכולם כשלה סכנין בניסיונותיה לחזור מפיגור, עד שלבסוף איבדה את קור רוחה וקרסה כמו מגדל קלפים.

בהפסד הראשון, 0:3 לבני יהודה, הוציאה הסביבה העוינת של שכונת התקווה את הקבוצה משלוותה, וסימנה כבר בשלב מוקדם את ההבדל הגדול בין סכנין הביתית לבין זו שמגיעה למשחקי חוץ. בשניים האחרונים הגיעה סכנין למגרש זר כשהיא כבר ממורמרת, במידה מסוימת של צדק, מקיפוח של גורם זה או אחר – הטלוויזיה, המשטרה או ההתאחדות (""מה לעשות, אנחנו חיים במדינה עם אופי יהודי", קונן בסאם גנאיים, מגן הקבוצה, על כך שהיא אולצה לשחק ביומו הראשון של חג הקורבן, ולא הזכיר שסכנין נזכרה להתלונן על כך באיחור טיפוסי, פחות משבוע לפני המשחק, חודשים לאחר שהתפרסם מועדו). החלטותיו השנויות במחלוקת של השופט, שגם אתמול מילא תפקיד מרכזי מדי בהכרעת המשחק, נגעו בעצב רגיש ורק הזינו את תסכולם המתפרץ. בעקבות ההתמוטטות המקצועית הגיעה גם התפרקות המנטלית, שבאה על ביטויה בהתגוששות אלימות עם שחקני היריבה.

כלבים ובעליהם, כך אומרים, נעשים דומים זה לזה ברבות הזמן, אבל אם במערכת היחסים בין קבוצה ואוהדיה לא תמיד ברור מיהו הבעלים ומיהו הכלב – במקרה של סכנין, גם לא ברור מיהו הזנב שמכשכש בו. כמו קבוצתו, גם הקהל של סכנין מגלה סף שבירה נמוך למדי. בפתח תקווה הוא שחזר ביציע את המהומות שהיא חוללה על הדשא, ותלונותיו כנגד השיפוט היו רק קצת יותר בוטות, אם כי פחות קונספירטיביות. ברמת גן מיהרו האוהדים לעזוב בעקבות השער השני, והיו גם אלו שמיהרו להאשים את השופט בגזענות. חלק מהאוהדים אף החל לפרוק את תסכולם בכיוונו של מאור בוזגלו, כוכב הקבוצה.

מתוקף היותה הקבוצה הערבית היחידה בליגה יהודית, קבוצה המייצגת בעת ובעונה אחת את המגזר כולו וגם את העיר הקטנה ביותר בליגת העל, קבוצה שעסוקה באופן מתמיד במאבק הישרדות כלכלי כמו גם במלחמה מתמדת נגד אפליה – אמיתית ומדומה כאחת – סכנין נתונה בלחץ שמועד להתפרץ מדי פעם, מהלכת על פני חבל דק. מנהיגי האוהדים יכולים להזדהות עם הקושי לשמור על שיווי משקל. הדרך שבה הם מזהים את עצמם כאדוני היציע היא במידה רבה גיאוגרפית, באמצעות תפיסת מקום אסטרטגי, עמדה שתבליט אותם ותאפשר להם לחלוש על נתיניהם מגבוה. כשפניהם מופנים לאוהדים וגבם למגרש, הם מתמקמים על המעקה המפריד בין הקהל למגרש וכורכים סביבו את רגליהם או, לחילופין, נעמדים עליו תוך הישענות על חבר. בכל מקרה, אחיזתם קלושה והמרחק מנפילה כואבת הוא קצר ביותר.

חבר, נועם, התלווה אליי למשחק אתמול במטרה לצלם את הקבוצה ואוהדיה. באמצע אחד הצילומים, נחת עליו אחד מאותם נערי מעקה שאיבד את אחיזתו והחל את צניחתו החופשית ארצה. נועם ריכך את המכה שספג הנער, ואם לא הוא – הנזק עלול היה להיות רציני. מוטל על גבו, לרגע היה נראה שהנער ההמום לא יודע מה היכה בו. לפחות הוא ידע מי הציל אותו. הוא קפץ לרגליו, תפס את נועם, והדביק נשיקה ללחיו. אף שנועם נתפס לא מוכן למחוות החיבה, מפתיע יותר היה מה שהנער עשה מיד לאחר מכן. הוא ניתר חזרה למעקה, משל היה סוס שזקוק לאילוף, והתחיל לקפץ על חלקו העליון, כמו מתריס כלפי הגורל. מולו, מאבטח פיהק.

זה לא חכם במיוחד, זה אפילו די מטופש ומסוכן, אבל בנחישות העיוורת של אותו נער, בחוסר הנכונות להרים ידיים גם לאחר שכשלו רגליו, גלום משהו שמסמל את העיקשות הלוחמנית שאופיינית גם לקבוצה. אם נכון לומר שסכנין מגלה חולשה מנטלית, הדבר נכון רק עד גבול מסוים. במקום לשקוע במשבר בעקבות אותם הפסדים, הקבוצה ידעה לחזור ולהשכיחם עם ניצחונות במשחקים הבאים. אלישע לוי ומאיר כהן למודי ניסיון מר במאבקי התחתית, וחלק ניכר מהשחקנים ידע לא מעט דחייה וכישלון במהלך הקריירות שלהם.

למעשה, נחרצות האמונה בקבוצה היא אחד הדברים המרשימים ביותר בסכנין, כל כך מרשימה שהיא גם משכנעת: הקלישאה שסכנין היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל היא נדושה, אבל גם נכונה. עבור רבים מאלו שנקשרו לקבוצה וקשרו בה את חייהם, היא חלק בל ייפרד מזהותם, הגם שהקשר הזה אינו תמיד בטובתם. המכות והיריקות שספג מאזן גנאיים במסגרת מאבקי החמולות המקומיים לא גרמו לו למשוך את ידיו מניהול הקבוצה. שלמה נרמס תחת רגלי האוהדים ששברו את משקפיו – אבל לא את רוחו, או את אמונתו בשליחות החינוכית שלו. שולה, סבתא יהודיה המגיעה למשחקים בגפה, הגיעה למשחקים על אפם של רופאה ושל הרצועה הקרועה שלה, שבגינה צוותה לנוח בבית. אבו עלי מגיע למשחקים ברחבי הארץ מדי שבת כבר שלוש שנים, לבוש בכתונת של בית החולים שבו הוא מאושפז בשאר ימות השבוע.

זה לא חייב להיות חכם כדי להיות מקסים, וכפי שאמר לאחרונה שחקן שלא מעוניין לעזוב על אף שהוא אינו משחק בהרכב – "זה מה יש". ובכך ייאלצו להסתפק גם האוהדים שמיהרו אתמול לעזוב והותירו שורות של מושבים צהובים מיותמים, כמו שלבים בסולם ענק שתלוי בין שמיים וארץ. בעוד היציע החיפאי השכן רעש וגעש, כל שנותר מהאלפים שעזבו את משפחתם בחג – או הביאו אותה איתם – היתה תחושת ריקנות מלנכולית. אבל העצבות העידה על ההתקדמות. תואר אין, אבל מה שיש הוא לא מעט – אחרי שתשוב סכנין מפגרה בת שבועיים וחצי, תיוותר חצי עונה ליהנות מקבוצה אניגמטית שהצלחתה מקצרת את ימיה ועלולה לא לחזור עוד, קבוצה שסיימה בטעם חמוץ מחצית ראשונה, שבמבט לאחור לא יכולה היתה להיות הרבה יותר מתוקה.