וסאם והאפונה

"מה איבדת בסכנין?" שואלים אנשים בפליאה, כשהם שומעים מה החלטתי לעשות בשנה שאחרי הצבא – לעבור לגור בסכנין. לא איבדתי הרבה במהלך ארבעת החודשים האחרונים, מלבד כמה דעות קדומות או תפיסות פשטניות מדי, אבל זה מה שרציתי להרוויח: היכרות מעמיקה יותר עם החברה הערבית, בקיאות בשפה הערבית – ובעיקר, החוויה שבהתלוות לבני סכנין במשך עונה שלמה, וחוויית הכתיבה עליה. המטרה הסופית היא לכתוב ספר על העונה של סכנין, על הקבוצה והעיר והאוהדים. אמנם, בארץ אין ספרות ספורט ראויה לשמה, והכוונה היא לא לספרות אקדמית, אלא לספר שנעים לקריאה, שעוסק פחות בעובדות ויותר בחוויות ורעיונות ורגשות.

בחו"ל כתיבת ספרי ספורט היא לא למטה מכבודם של סופרי זוכי פרס פוליצר, שביתרת זמנם כותבים על נשיאים ומלחמות – ואני לא רואה סיבה טובה שתמנע מז'אנר כזה להתפתח גם בארץ. בינתיים, בכל מקרה, יש בלוגים שבועיים.

אהבה עמדה באוויר. באצטדיון הכדורגל הצפוני ביותר בישראל, האחרון שמקיים זיווג הרמוני של טבע וספורט, שררה אחווה לא טיפוסית בין סכנין וקריית שמונה, השכנות הצפוניות של ליגת העל. יום לפני שאוהד בית"ר הציע נישואין לחברתו באמצעות כרזה שנפרשה ביציעי אצטדיון טדי, מועדון האוהדים של קריית שמונה השיק חולצות שהכריזו, "קריית שמונה אהבת חיי", והכרוז המקומי ביקש לחלוק כבוד לחלוץ סכנין, איליה יבוריאן, ששיחק בקבוצה אשתקד. הוא העניק לו זר פרחים, והז?ר ניגש לקהל וזרק לו, כמקובל, את הז?ר. יבוריאן אמור להתחתן עם חברתו הישראלית בקרוב, ובסכנין מקווים שבהשראת נישואיו האמיתיים הוא יפגין מחויבות גדולה יותר גם כלפי בת זוגו המטפורית, על אף שמחזרים מתדפקים לאחרונה על דלתותיו.

רומנטיקנים היו רוצים לראות את הקשר בין שחקן לקבוצתו כרגשי ומהותי יותר מיחסי עובד-מעביד פונקציונליים, אבל יבוריאן מצהיר בכנות ראויה לציון, "אני משחק קודם כל בשביל הכסף", ואם הוא מחשיב את יחסיו עם ארבע הקבוצות הישראליות שבהן שיחק בארבע השנים האחרונות כקשרי נישואין – הם ודאי לא קתוליים.
בניסיון להגדיר את התכונה שמבחינה את הספורטאים הגדולים ביותר מעמיתיהם בני התמותה, נהוג לדבר על יכולתם להאט בעיני רוחם את קצב המשחק, לראות בהילוך איטי מהלכים המתרחשים במהירות הבזק. כעת, בשעה שזר הפרחים התעופף מעל הגדר, הרגשתי שהזמן עומד מלכת. הזר עשה את דרכו הבטוחה אליי, וכל שהיה עליי לעשות הוא לקום ולהניח לו לצנוח לתוך זרועותיי. אבל הוא נחת בידיו של האוהד שישב מאחוריי, שבהמשך המשחק קרא ליבוריאן "זבל". אני נותרתי ישוב במקומי. אין טעם להוסיף שמן למדורה, חשבתי לעצמי.

בדרך כלל לא חולפות יותר מחמש דקות של שיחת חולין עם אנשי המקום לפני שאני נשאל מתי אני מתכוון להתחתן. אני הרי נמצא בפיגור: בשעה שעל מרקע הטלוויזיה מולנו הובילה בית"ר ירושלים 0-1 על מכבי תל אביב, יו"ר הקבוצה מאזן גנאיים צחק על כך שדודו הישוב על ידו מוביל עליי 0-2 בנשים. אני אולי באתי לסכנין בעקבות אידיאלים של התנועה הרומנטית מהמאה ה-19, אבל לא בציפיה למצוא רומנטיקה. אמנם בביקורי הראשון כאן חסין התפאר בפניי שבנות העיר יפות תואר, וחסן החרה והוסיף אחריו שבנות ירושלים אינן, אבל טרם היתה לי ההזדמנות להיווכח ביופיין של המקומיות. קשריי עם בנות המין היפה מוגבלים לשיחות תכליתיות עם קופאיות, שמצידן נמנעות לרוב מלהישיר אליי את מבטן.

בהיעדר אישה, עוברים בני שיחי לשאול לגבי ח?ב?ר?ה, נושא שמרתק אותם הרבה יותר מכל היבט אחר בחיי האישיים, שלא מעניינים אותם בכלל (לא שאני מאשים אותם). חסין, איש משפחה מבוגר, פעם הסביר לי בגילוי לב נדיר שהסטיגמה שדבקה בערבים כרודפי מין אינה חסרת שחר, ויש לה הסבר: חלק גדול מהם נותר בבתוליו עד גיל 30. לא מהנד, שנמצא רק בכיתה י'. נתקלתי בו ברחוב כבר פעמיים, ועל אף שהוא לא זכר אותי בחלוף חודש, לא נראה לי שמתוך סניליות הוא שאל אותי פעמיים אם יש לי חברה. עבורו היתה זו רק תואנה לספר על שלו, ובפרט לפרט מה הוא עושה לה כל יום. זה לא מעניין אתכם? גם אותי לא. אבל שיחות מעין אלו, הנוטות להדרדר עד מהרה לפסים (פורנו)גרפיים, אופייניות לא רק לבני נוער. על מה שאמר לי אתמול וסאם החנווני, נשוי עם שבעה ילדים, אני לא יכול לחזור כאן, ועדיף שגם לא במקומות אחרים.

וסאם אוהב לספר שהוא הראשון שפגשתי בהגיעי לסכנין, ועל אף שדיוק אינו ממעלותיו הבולטות, הוא ידע כבר אז איך לקנות את לבי כשכיבד אותי בשוקולד. הוא לא גבה תמורתו כסף, אבל בתוך מספר שבועות גיליתי שלא רק את לבי הוא קנה באותו יום, כי אם גם את הזכות שלי לקנות. זו לא המכולת שהיא שלי, כך למדתי – אני של המכולת.

היתה זו שעת בין ערביים של ליל אוגוסט חמים, כששבתי מהתיקו המאופס הראשון בין סכנין לקריית שמונה ונכנסתי למאפייה שעל הכביש הראשי כדי לקנות לחם. הכנסתי לשקית הפלסטיק השקופה גם קופסת שימורי אפונה שצדה את עיני. המשכתי בדרכי הביתה כשוסאם, ישוב על כיסא פלסטיק מחוץ למכולתו, קרא לי מעברו השני של הכביש. ניגשתי אליו והחלפנו דברי ברכה. לפתע, בעיצומה של שיחה, נפלו פניו. הוא השתתק. לא הבנתי מה קרה, אבל פטרתי זאת כלאחר יד. נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי לביתי. לא שמתי לב לענני המריבה שליוו אותי הביתה.

"אתה כועס עליי?" הוא שאל במבט פגוע למחרת, כשנכנסתי למכולת שלו שנית. השבתי בשלילה, כמובן, המום מעצם השאלה. "אז למה אתה לא קונה אצלי?" הוא תבע. נזכרתי באירועי אמש, ונמלאתי מבוכה. "אבל אין לך לחם", הצטדקתי. "נכון", הוא ענה בתרועת ניצחון, "אבל יש לי אפונה!". לבסוף הוא סלח לי, ואני לו: קופסת השימורים הזאת הכאיבה לו לא פחות מהאפונה שעליה ישנה הנסיכה מאגדת הילדים הנודעת, זו שהוטמנה במזרונה וכיסתה את גופה הענוג בחבורות. אבל אם חשבתי שכעת אני יודע את חוקי המשחק – לא כל שכן שולט בהם – טעות היתה בידיי. אט אט התחוור לי שעם כניסתי למכולת שלו נכנסתי גם למערכת יחסים, מערכת יחסים שונה מזו שבין לקוח ומוכר או אמן ופטרון ואפילו זו שבין חברים. בעצם, תלוי איזה סוג של חברים.

אני חש מוחמא כשהוא אומר לי מדי פעם שאני יקר לו, אבל זה היה נראה לי קצת מוגזם כשסיפר לי שהוא איים על בלאל, שעוזר לי בלא לאות ולא מסוגל להזיק לזבוב, לבל יפגע בי. פחדתי שהוא הוציא על בלאל את הכעס הקנאי, הרכושני שלו על כך שמעמדו הבלעדי נשחק. מאז, אני משתדל להימנע מלהזכיר אנשים אחרים מסכנין שעמם אני בקשר.

התרגשתי קמעה כשהתקשר יום אחד וביקש שאקפוץ למכולת לוודא שבנותיו הצעירות מסתדרות לבד בחנות. אבל כשהוא התקשר וביקש שאבוא לארח לו חברה בחנות, זה הטריד אותי. הטרידה אותי עוד יותר תגובתו אחרי שהבטחתי בחוסר חשק שאבוא בקרוב, "טוב, אני מחכה לך, מותק". אף אחד לא קורא לי מותק.

חנוק מחיבוק הדוב שלו, שרוף מהחום הלוהט שלו, מצאתי את עצמי נמשך באופן אינסטינקטיבי לקופאיות הקרות מהמאפייה הסמוכה. כשאני הולך לקנות שם, אני מקפיד לחזור בדרך עוקפת, ארוכה הרבה יותר. או שאני פשוט תוחב את המצרכים שקניתי למעיל, למקרה שיקרא לי פנימה. אבל כשאני לא מקפיד לבקר אצלו, הוא נפגע. "איפה אתה?!" הוא שואל בפליאה מהולה בעלבון כשאני נכנס אליו לבסוף, חרד מכך שהוא עשוי לחוש מוזנח. "אתה לא מתייחס אליי", הוא התלונן פעם.

כשאני בחוץ והוא בפנים ואנחנו לוחצים ידיים, הוא לפעמים מושך את שלי בעדינות גסה, כמו משחק ב'משוך בחבל'. באותה גסות עדינה הוא מתמרן ומטפח במניפולטיביות את רגשות האשם שלי. כשביקש שאעזור לבתו המתכוננת לפסיכומטרי, אמרתי שאשמח לעזור והצעתי שנתאם זמן. הוא ביקש שאביא לו את היומן שלי – אתה עסוק יותר מראש הממשלה, הוא עקץ. ואני חשבתי: ראש ממשלה ונסיכה באמת לא יכולים להיות זוג, הרי מדובר בשתי שיטות משטר שונות.

לפעמים אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה. או אולי פשוט מערכת יחסים אמיתית.