פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וול סטריט

        אייברסון מזכיר נשכחות, שאקיל הולך לאיבוד, ברנדון רוי מטריף את הבלייזרס שלו ושון מריון מתעקש להרוס לנאש. מי חם ומי קר ב-NBA

        מניות חמות

        ברנדון רוי (פורטלנד בלייזרס):

        צפוי ומתבקש. פורטלנד כבר עם 11 נצחונות אנד קאונטינג, ואין שום דרך להסביר את זה פרט לכך שברנדון רוי הוא תותח על (טוב, גם לנייט מקמילן יש חלק כלשהו). המספרים אומרים 23 נקודות, 5.5 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים ברצף הזה, ואני אומר שהמספרים הם רק חלק קטן מהעניין. לרוי יש את היכולת שקשה מאוד להסביר להיות כוכב בתוך המשחק הקבוצתי, מה שמאפשר לבלייזרס להיות קבוצה שהיא הרבה יותר מסך חלקיה. פורטלנד טובה מאוד בהתקפה וטובה מאוד בהגנה למרות שפרט לרוי קשה מאוד לציין שחקן בולט ברצף הנצחונות הזה באחד מצידי המגרש.

        אפילו למרקוס אולרידג' היה פצוע במשך חצי מרצף הניצחונות של הבלייזרס (מבזק שמות 1: כדורסל זה משחק משונה - לאמריקאי קוראים למרקוס, לצרפתי בוריס ולרוסי ג'יי אר הולדן. אני היחיד שזה מבלבל אותו?). היחיד שעלה על הגל מבחינה אישית הוא המחליף האתלטי טרוויס אאוטלו, שנותן בדצמבר 15.7 נקודות, 6.2 ריבאונדים ו-1.3 גגות, אבל גם הוא נרגע לאחרונה (מבזק שמות 2: למה לנו אין שחקן עם שם כמו 'דני הפושע?').

        אלן אייברסון (דנבר נאגטס):

        יש שחקנים שבמקום להרוג את השליח מתייחסים להופעה במניות הקרות לפני חודש כאתגר, ומתאמצים להוכיח לי שטעיתי. באופן לא מפתיע, AI הוא אחד כזה. עושה רושם שבדנבר הצליחו למצוא את האיזון - אייברסון אחראי על אסיסטים, מלו תפס את נישת הריבאונדים (12.5 בארבעת האחרונים, 9.1 בדצמבר), קמבי שומר בשביל כולם והשאר מרביצים לבאזרים. אם תהינו איך אייברסון ומלו יסתדרו ביחד, לאחרונה הם מצאו פתרון נהדר - להתעלם מקיומם של שאר השחקנים בקבוצה. השניים זורקים ביחד 43.8 זריקות בדצמבר, השאר נאלצים להתחלק בכמות דומה. העניין הוא שזה עובד. הנאגטס ניצחו 8 מה-12 האחרונים בדרך לראשות הבית הצפון-מטורלל שלהם, ולראשונה ניתן לדמיין את זה עובד גם בפלייאוף.

        'התשובה' ענה לתהיות שלי עם דצמבר גדול, כולל משחק של 51 נקודות (בהפסד), בדרך לחודש שמזכיר את הימים הגדולים שלו עם 30.4 נקודות ב-49 אחוזים מהשדה ו-89.1 מהעונשין, 7.4 אסיסטים ו-2.4 חטיפות. עכשיו לכו תסבירו איך דווקא אנתוני קרטר ולינאס קלייזה אחראים לסלי הנצחון.

        אנדרה מילר (פילדלפיה סיקסרס):

        בזמן שבפילי צופים בערגה בסמל שלהם מככב בדנבר הרחוקה, הם לפחות יכולים להתנחם ביכולת של השחקן שהם קיבלו במקומו. הסיקסרים, ככה בשקט, כבר עם 7 נצחונות ב-10 האחרונים, ולמרות שהרוב היו על קבוצות שמתחילות באות מ' (עדיין לא נחשב) והניקס, זה הופך אותם לאחת ההפתעות הנעימות של העונה וממקם אותם במרחק של חצי משחק מהפלייאוף. בזמן שאיגודלה מתעקש לא לחרוג מהציפיות ממנו בגירסתן המתונה, השניים שנותנים יותר מהצפוי הם הרכז והסנטר של פילי. סמואל דלאמבר נמצא במצב רוח קמביי לאחרונה, והמספרים שלו מדברים על 11.1 נקודות, 12 ריבאונדים ו-3.5 גגות בשמונה האחרונים, כך שאפשר להגיד שהוא מצדיק כמעט חצי מהחוזה שלו. אבל מילר הוא הכוכב הגדול של התקופה הזאת וזה בא לידי ביטוי ב-17.7 נקודות ב-56 אחוזים מהשדה ו-8.5 אסיסטים ב-11 המשחקים האחרונים.

        הבעייה היא שפילי עם הראש בקיץ, מה שהופך את מילר והחוזה לשנה וחצי שלו למעמסה ובכל רגע הוא עשוי למצוא את עצמו בקבוצה אחרת. העובדה שהוא אחד ממנהלי המשחק הטובים בליגה ומתאים במיוחד לקבוצה אתלטית לא עוזרת לו. במסגרת המחשבה על הקיץ בפילי ממשיכים גם עם הניסוי המרתק "לתת לווילי גרין 30 דקות לערב ולבדוק אם יש מנהל פראייר מספיק כדי לחשוב שזה אומר שהוא שווה משהו" ועם הנסיון להחביא את לו וויליאמס עד שהם יחתימו אותו לכל החיים.

        טייסון צ'אנדלר (ניו אורלינס הורנטס):

        את האמת, המשבצת הזאת בכיף הייתה יכולה ללכת למישהו מהלייקרס - קובי בריאנט שהתפרץ בשני המשחקים האחרונים, אנדרו ביינום שמטפס כל כך הרבה מדרגות שצריך לבנות עוד כמה קומות רק בשבילו, דרק פישר שהתרומה שלו היא הרבה הרבה יותר מהמספרים הסימפטיים, קוואמי בראון שנפצע בטיימינג נהדר (המהלך המוצלח בקריירה שלו בינתיים), אולי אפילו למאר אודום שיצא מהשוק. אבל בקורס הברוקרים שלקחתי במיוחד עבור הטור הזה לימדו אותי שברוקר טוב באמת הוא לא זה שמספר על המנייה המדוברת המוצלחת האחרונה, אלא זה שמוצא מנייה לא פחות מוצלחת שאף אחד לא שם לב אליה. מה שמביא אותי לניו אורלינס, הקבוצה שמשחקי הבית שלה מזכירים את אלה של הפועל חולון לאחרונה. צריך עוד רמז? במשחקי הבית שלה לא צריך מיקרופונים כדי לשמוע מה אומרים בטיים-אאוט (לא שמשדרים אותם או משהו). עדיין לא ברור? הסיבה היחידה שבמשחקי הבית של ההורנטס לא צועקים לכריס פול MVP היא שאין מי שיצעק.

        פרט לפול ולעבודת הקודש שלו יש לצרעות גם את דיויוד ווסט, שכל שנה משתפר בעוד טיפונת ובעיקר את צ'אנדלר. העובדה שחודש של 13 נקודות ביותר מ-66 אחוזים מהשדה ו-14.7 ריבאונדים מצד השרוך עובר מתחת לרדאר ונחשב לטבעי ונורמלי לחלוטין, רק מראה לאיזה חיית צבע הוא הפך (הבום ששמעתם כרגע זה כנראה ג'ון פקסון דופק שוב את הראש בקיר). צ'אנדלר השתלט על תחום ריבאונד ההתקפה (שישה למשחק בדצמבר) ונחשב לאחד הסנטרים ההגנתיים היותר טובים שיש, באמת שאין הרבה יותר מה לבקש ממנו.

        מניות קרות

        שאקיל אוניל (מיאמי היט):

        לפני חודש לא הייתי מוכן לשמוע על הרעיון ששאק גמר את הסוס, אבל מאז הוא רק הולך ונחלש ואי אפשר להתעלם יותר מהתהייה האם לדיזל נגמר ה-(משחק מילים כלשהו). עד לחזרה של וויד הוא ניסה להחזיק את הקבוצה, אבל מאז הוא בנפילה קבועה. אולי הוא ציפה שהפלאש ידאג לנצחונות והוא יוכל להוריד את הרגל מהדוושה, אבל זה לא קורה והרגל עייפה ולא מצליחה ללחוץ מחדש על הגז. מי זוכר את הנצחון המרשים בפיניקס שהיה אמור לשמש כנקודת מפנה בעונה של הזקנים חסרי המנוח? מאז מיאמי הפסידה שישה משמונה משחקים די קלים, רובם בבית. השאק סיפק בשמינייה הזאת 12.1 נקודות בעזרת 4.4 סלי שדה, 7.5 ריבאונדים, 1.1 אסיסטים, 3.5 איבודים, 1.5 גגות וחמישה משחקים רצופים בהם יצא ב-6 עבירות.

        כדי להוסיף לדכאון, זו גמר את הקריירה והשאיר את הקבוצה בלי סנטר מחליף אמיתי (מארק בלאנט נצפה לאחרונה מככב בבינגו בדל בוקה ויסטה), וריילי נראה כמו אחד שאיבד את זה. אולי עדיף למיאמי להתחיל לחשוב על העתיד ולחפש לשאק קונטנדרית (נגיד - דאלאס) שצריכה שחקן שיודע לקחת אליפויות ולעשות נקודות בצבע (נגיד - דאלאס) שיש לה מספיק שחקנים מעניינים לתת עבורו (נגיד - דאלאס) ובעלים מספיק מטורף כדי לשלם לו 60 מליון דולר עד 2010 (על זה תחשבו לבד).

        שון מריון (פיניקס סאנס):

        לא ברור אם המטריקס לקח לפני העונה את הכדור האדום או הכחול, מה שבטוח זה שכרגע הייתי ממליץ לו על פרוזאק. מריון לא מגיב טוב ללחץ, כל פעם שהוא צריך להוכיח שאין לו מה להוכיח הוא לא מצליח להוכיח את זה על המגרש. בדרך כלל המשפט המשונה הזה רלוונטי רק לפלייאוף, אבל השנה עם בכיינות הטרייד שלו הוא הגיע עם צורך להוכיח כבר מתחילת העונה. התוצאה, כרגיל, היא שהוא לא מסוגל לקלוע משום מקום, טווח הקליעה הרלוונטי עבורו הוא דאנק וזה בולט יותר ככל שהמשחק חשוב, מדובר וצמוד יותר. הוא ירד ל-27.6 אחוזים מהשלוש וצנח ל-68.4 אחוזים מהעונשין ובהתקפה העומדת הוא כבר לא ממש פקטור. האתלטיות הלא הגיונית שלו משאירה אותו תותח בריבאונד ובהגנה (לאחרונה גם פחות - בשישה האחרונים יש לו 13.2 נקודות, 7.7 ריבאונדים, 1.5 חטיפות ו-0.8 גגות), אבל מהשחקן השלישי בחשיבותו בקונטנדרית מצפים ליותר. מכיוון שהשחקן השני בחשיבותו פתח השנה סוכנות ליווי, ניתן רק לרחם על סטיב נאש. חלון ההזדמנויות תיכף נסגר, בהצלחה בגלגול הבא.

        אנדראה ברניאני (טורונטו ראפטורס):

        בתרגום מילולי - לא ראיתי את זה מגיע. האיטלקי שנבחר ראשון בדראפט של 2006 והראה המון פוטנציאל כרוקי, העמיס שרירים בקיץ ונראה מצוין במשחקי הכנה - פיזי, אגרסיבי, עם קליעה אבסולוטית, הגנה טובה ודגש על ריבאונד. מה נשאר מכל זה אחרי חודשיים? נשאר שם של דוגמנית. אחרי חודש ראשון די סביר הגיעה פציעה ואחריה נפילה - בשמונת המשחקים מאז שחזר הוא משחק כ-16 דקות ומתפרע עם 4 נקודות ב-30 אחוזים מהשדה, שלוש הליכות לקו בכל המשחקים ביחד, ריבאונד וחצי, חצי אסיסט, חצי בלוק ומינוס תשיעית חטיפה. כשחשבתי שהוא הולך לתת 17 ו-8 השנה התכוונתי לממוצע למשחק, לא לחודש. נגד פיניקס היה נסיון להחזיר אותו לעניינים בכוח, אולי זה יעזור.

        מכיוון שהמשפט "פלופ של קולאנג'לו" נחשב לחילול קודש ויכול לעלות לי בהשעייה מגילדת כתבי ה-NBA, אני מעדיף ללכת על הסבר אחר למצב - בוש וברניאני לא מתאימים לשחק יחד. הם דומים מדי בסגנון ואף אחד מהם לא שחקן פנים במובן הקלאסי. מכיוון שהראפטורס מחזיקים גם בפוינט גארד נהדר אחד יותר מדי ובערימת גארד-פורוורדים סימפטיים, יש לקולאנג'לו בעיקר חומר נהדר לטרייד בשביל סופרסטאר. קובי יודע איפה זה קנדה?

        דארקו מיליצ'יץ' (ממפיס גריזליז):

        קצת אכזרי להצמיד לדוגמנית את דארקו, בכל זאת כבר בשנה הראשונה שלו הוא עשה הרבה יותר ממה שהסרבי נתן כל הקריירה, אבל יש לי תחושה שבסיוטים שלו ברניאני נראה כמו מיליצ'יץ', כולל השיער המחומצן מימי דטרויט, והוא מקלל שופטים בסרבית שוטפת. מה דארקו עשה מאז ימי הספסל העליזים? חסם כמה זריקות עם חולצה של אורלנדו וכמה עם חולצה של ממפיס. זהו, פחות או יותר. בגרסת הגריזלי דארקו משחק אותה דובון אכפת לי ונלחץ מהציפיות העצומות ממנו (לקלוע סל פעם ברבע ככה).

        ההתחלה דווקא הייתה מעניינת אבל לאחרונה הוא עשה הכל כדי לזכות באיחוד היסטורי עם הספסל (וכשאני אומר הכל אני מתכוון לחודש של 3.5 נקודות ב-32 אחוזים מהשדה ביותר מ-22 דקות לערב), מה שהכניס לחמישייה את האחד והיחיד סטורמייל סוויפט (ניחשתם נכון, הוא נותן 8 ו-4). מפלופ לפלופ, בממפיס יכולים להתנחם בכך שרודי גיי, אוף אול פיפל, התברר כהברקה לשנים ארוכות. אם מישהו יצליח להוציא את גאסול מהפוסט-טראומה ולמצוא את מייק קונלי (שממשיך להזדהות עם אודן), אולי עוד תהיה שם קבוצה יום אחד.