לעולם לא יהיו אנשי השנה (2)

במבט ראשון, קשה לדמיין מועמד ראוי יותר לאיש השנה מאשר עודד קטש. אולי לא השנה, אבל בשנה הבאה. אם לא מחר, אז מחרתיים. יש לו הכל: את הילת כוכב העבר, מין כריזמה חמקמקה כזאת, כנות יוצאת דופן בנוף המקומי הצבוע והפוליטי. אלא שקטש כנראה כבר לא יזכה בתואר, ורק באשמת הקבוצה שמעסיקה אותו, מכבי תל אביב, שעשתה לו עוול עצום בקיץ האחרון.

כי מכבי נתנה לקטש הצעה שהוא לא יכול לסרב לה, ואולי חיסלה לו את הקריירה. ואם לא חיסלה, עיכבה את התפתחותה באופן משמעותי. קטש לא בשל לאמן את מכבי תל אביב. ספק אם אי פעם יהיה בשל. במקום מכבי, הוא יכול היה להסתובב עוד כמה שנים בגליל, לקפוץ לנהריה, להתקדם לבני השרון ואז לבקר בירושלים. המקומות הללו היו מעניקים לו פריבילגיה גדולה: רישיון לטעות. וקטש זקוק לאפשרות הזאת, פשוט מפני שהוא לא מאמן מספיק טוב כרגע. הוא לא שולט מספיק בקבוצה, לא שולט מספיק בשוק השחקנים באירופה, לא שולט מספיק בצד התיאורטי של המשחק, גם אם כל מיני אנשים מספרים לכם שהוא גאון כדורסל.

המינוי התלוש והתמוה שלו לאימון מכבי הוא אולי מקפצה כלכלית ומעמדית, אבל עשוי להתגלות כהרה אסון לעתידו המקצועי. בקבוצות שאינן מכבי ת"א אתה יכול להפסיד, לפשל, להחליף שחקנים בלי סוף, לפגוע בקצב המשחק של הקבוצה שלך, לבחור בזרים לא נכונים. את כל הדברים האלה עשה קטש בגליל, ואיש לא שם לב. גם ירושלים היא מקום רגוע ופסטורלי יחסית למכבי, ודן שמיר היה צריך לטעות בבחירתם של בערך 529 זרים ברציפות כדי שמישהו יבחין שמשהו אינו כשורה. במכבי, לעומת זאת, כל חילוף מוזר של יותם הלפרין גורר שריקות בוז קולניות.

כך שאלא אם יקרה משהו לא צפוי, קטש ישרוד עד לקיץ הקרוב ואז מכבי תיפרד ממנו כמו שהיא יודעת, בדרך חשאית ולא אלגנטית. ואחרי שיצאת מכלוב הזהב של נוקיה, לך תחזור לנהריה וגליל. יעקב אדלר לא הצליח להתאושש, יורם חרוש סחב עוד כמה שנים אחרי המכה ופרש, אפילו וינקו ילובאץ נעלם. אין סיבה להאמין שדווקא עודד קטש, שעד לאחרונה לא היה בטוח שהוא רוצה להיות מאמן, יסכים לחזור אחורה.

זה לא שיש לי משהו אישי נגד עומר גולן. אני לא מכיר אותו, אבל אני בטוח שהוא בחור זהב. הוא נראה בחור נחמד, יש לו אפילו שם של סחבק. בטח תמיד היו בוחרים אותו ראשון בכוחות בשכונה, והוא גם היה התלמיד המצטיין בכיתה ומקובל על כל הבנות. אבל זו בדיוק הסיבה שהוא לא יכול להיות איש השנה, כי הוא איש נחמד מדי. לא היום, לא מחר, לא בעוד עשר שנים. "איש השנה – עומר גולן", ביטוי אוקסימורוני לחלוטין.

עכשיו תראו, זה יישמע לכם פלצני, אבל יש לזה אפילו הסבר לשוני. חלוץ טוב ואכזרי הוא אחד שהדגש בשם המשפחה שלו הוא על ההברות הראשונות, במילעיל. עודד מכנס, גידי דמתי, קיש רומנו, נסים אלמליח, שייע גלזר, זאהי ארמלי, אלי אוחנה. לכל החלוצים הגדולים שצמחו כאן היו שמות מפחידים. אפילו אצל בני טבק ושלום אביטן רק שדרי הרדיו ביטאו את השם בעדינות. אוהדי הכדורגל הפכו אותם לשמות סמכותיים, כי ידעו את הנחיצות שיש בכך. משה ביטון, לצורך העניין, היה יכול להיות חלוץ אדיר רק בזכות השם שלו (זה שהוא לא, זו בעיה שלו). עומר גולן? זה שם לאיש השנה, זה?

מגוחך יהיה לומר שאלכס פרגוסון לא זוכה לתהילה. הנה, איש קיבל תואר אבירות מהמלכה, את כינוי החיבה "פרגי" ואחרי האליפות בשנה שעברה, חזר בו גם כל מי שטען שהוא איבד את זה. הבעיה עם פרגוסון היא, אם כן, אחרת – הוא זוכה לתהילה, אבל לא לזו לה היה ראוי. כבר יותר מעשרים שנה שהאיש נמצא באחד התפקידים הקשים בעולם; שחקנים, חוקי שיפוט, טקטיקות ואסטרטגיות באו והלכו והוא נשאר. בטופ, אבל ללא הקרדיט והזוהר של מנג'ר-סלבס דוגמת וונגר, קאפלו, מוריניו, שוסטר או אברם. כשלקח את גביע המחזיקות מול הדרים טים של ברצלונה, זה היה בזכות מרק יוז; האליפויות של תחילת שנות התשעים נרשמות על שמו של קנטונה, ואלה של סוף העשור, כולל הטרבל, נזקפו לזכות בקהאם. אפילו באליפות של 2007, דובר בעיקר על הרנסנס של גיגס, האלמוות של הנריק לארסון וההתקדמות של כריסטיאנו רונאלדו. אבל מה עם כמה מילים על האיש שידע לשים על רונאלדו את הז'יטונים, כשעוד היה סיכוי שיגמור כמו ראובן עובד? מה עם מי שלקח מהנוער את כל אותם כשרונות והפך אותם לתלכיד בלתי מנוצח? מי עם מי שהצליח לזכות באליפויות עם סטיב ברוס, דניס ארווין וניקי באט ובגביע אירופה כשבכנפיים שלו מדדים האחים נוויל ובחוד נמצא אנדי קול? בגלל ההרגל המגונה הזה שלנו, סר אלכס אולי לא יהיה איש השנה, אבל בשנה הבאה כשרונאלדו יקבל את כדור הזהב, הוא ידע למי הוא באמת מגיע.

חוק לא כתוב קובע כי הרוב תמיד יעדיף את האנדרדוג. אחת הסיבות לכך היא שהרוב מורכב מאנשים שרואים בעצמם אנדרדוג, במסגרת הפרטית שלהם. באופן טבעי, אדם מזדהה עם מי שמזכיר לו את עצמו, וירגיש אליו חיבור טוב יותר. עוד סיבה לכך היא שאנדרדוג מזוהה בדרך-כלל עם צניעות, ביישנות ובעיקר אנושיות – כל מה שהוא לא ארקדי גאידמק. ארקדי זה שחצנות, כוחניות, ווינריות ובמילה אחת - כסף.

לכן גם גאידמק לעולם לא יוכל להיות איש השנה. הוא יוכל לקנות כל מה שזז, לזכות בעוד 20 אליפויות עם בית"ר, להשקיע עוד עשרות מיליונים, לסדר לכל אוהדי הספורט בארץ חופשה בבית מלון באילת, אבל הוא לעולם לא יהיה קונצנזוס. משמע, איש השנה בספורט. בבואנו לבחור את איש השנה בספורט, הכי חשוב לנו לבחור דמות שאנו מזדהים איתה, או לפחות שלא תהיה שנויה במחלוקת. וארקדי תמיד יהיה שנוי במחלוקת: לכסף שלו תמיד יהיה ריח לא נעים, בחיוך שלו תמיד מסתתר משהו ערמומי והעובדה שהוא עדיין לא מדבר עברית, כמונו, לא גורעת מחוסר החיבור אליו. גאידמק מנסה לקנות מוצר שלא נמכר בחנויות: בני אדם, אהבה, קונצנזוס. הוא יכול להמשיך לנסות.

אם יש ממלאי תפקידים בזירת ענפי הספורט השונים שלעולם לא יקבלו את תואר איש השנה, הרי הם השופטים. אותם אנשים הממלאים תפקיד אפור ולמען האמת די כפוי טובה, מצטיינים ככל שיהיו במקצועם, הם רק הניצבים בהצגה בה האתלטים נושאים בתפקיד הראשי. הניצבים האלה נמצאים גם במלכוד 22 קלאסי: אם ישפטו היטב, לא יורגש שהיו כלל במגרש, והרי לא מחלקים פרסים ואותות למי שלא בלט כלל. ואם יבצעו טעויות גסות יגרמו למורת רוחם של השחקנים וקהל הצופים, ואז יורגשו היטב, במובן השלילי של הרגש. כך שבכל מקרה, לא קיים שופט שניתן לבחור בו כאיש הספורט של השנה (אולי חוץ מפייר לואיג'י קולינה האגדי).

זאת בדיוק הסיבה למה לא מגיע ולא יגיע לסמי בכר להיות איש השנה. האיש והשריקה הגורלית, השופט ומצפונו, שלקח במו שריקתו להפועל ירושלים את האפשרות לזכות באליפות היסטורית, אז כשפסק לעבירת תוקף של טפירו, מספר דקות לסיום המשחק, והוציא אותו מהמשחק בחמש עבירות ואת כל הרוח מהמפרשים של קבוצתו. אני לא הייתי בוחר בו, ובטח גם כל האנשים שחושבים שכן היה מקום לשרוק נגד טפירו. בשום סיטואציה באותו משחק סמי בכר לא יכול היה לגמור כאיש השנה.