פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תושב קבע: שבוע אכילת הכובעים

        אחרי שסיים להתמרמר על הקניונים בארץ, הרחובותי (שוב) סוגר חשבון עם הג'איינטס ומתפנה לבדוק את עצמו. המצב לא רע כמו שחשבתם

        בעיקרון, אני לא חסיד גדול של לצאת מהבית. זה כרוך בלהתלבש (פעולה לא חביבה עליי במיוחד), להתקלח (פעולה עוד פחות חביבה עליי) ולהתחכך באנשים זרים (הפעולה הכי פחות חביבה עליי). אבל במוצ"ש האחרון, כשהעדויות האחרונות לשקיעתה של התרבות המערבית – סיקור הקרחת של "זמרת" שמעולם לא כתבה שיר ב"חדשות" של ערוץ מסוים, ותוכנית שבה מישהי סוגרת את עצמה על אי בודד בדיוק כשלילד שלה יוצאות שיניים בערוץ אחר – הקיפו אותנו מכל עבר, לא נותרה לנו ברירה וגררנו את עצמנו לראות סרט בקניון הסמוך למקום מגורינו.

        אם בפיניקס היינו מבקרים בקניון בתדירות שעולה על זו שבה איליי מפמבל את הכדור (וערימות הנעליים שהבאנו איתנו, שלא היו מביישות את שרה ג'סיקה פארקר, מוכיחות זאת), הרי שבארץ די נמנענו מלבקר בו, למעט סרט מקרי ביום שישי בערב, וידענו למה. ביקור בקניון במוצאי שבת הוא סוג של עינוי סיני, שמתחיל כשאתה מבזבז שעה בחיפוש חניה ונגמר רק כשאתה מפלס את דרכך החוצה מבית הקולנוע דרך מסדרונות אפופי עשן וניחוחות שתן, כדי לגלות שהשער שדרכו נכנסת נעול. בפחות משלוש שעות הצלחתי לאגור כל כך הרבה חוויות, שהייתי חייב לחלוק אתכם כמה (ואם נדמה לכם שאני עושה הכללות, או סטריאוטיפיזציה, ובכן – זה רק כי אני לא רוצה שיגידו שאני מפלה לטובת האמריקאיים):

        - אני יודע שזה נשמע לא סביר, אבל אני יכול להישבע שגילינו שם אנשים שאשכרה יוצאים מהבית כדי להעביר זמן עם החבר'ה בקומת המזון שבקניון, תןך אכילת פיצה מ"סבארו" בתור בילוי של שבת בערב. גם בארה"ב היו טיפוסים כאלה האמת, פשוט שם קראו להם מקסיקנים. בעצם גם פה יש להם שם, קוראים להם ערסים, וזה רק עניין של זמן עד שהם יהפכו לעדה משל עצמם, עם מנהגים מיוחדים (מאיפה פתאום אנשים התחילו לנשק אחד את השני כשהם נפגשים?), חג לאומי ("הערסיאדה" נשמע לי אחלה, לא?) וכל השאר.

        - ואם בערסים עסקינן, אני שמח לבשר על פריחתו של תת זן חדש מסוג "הערס הדתי", שאינו נבדל מאב הטיפוס שלו, הערס המצוי, אלא על ידי כיפה סרוגה בצבע אחיד (לבן ולפעמים שחור) וחברה לובשת חצאית.

        - באחת החנויות ראיתי שמוכרים תליון חדש, שנקרא "אני היי בנטורל", שמסתבר שזה משהו כמו הצמיד של לאנס ארמסטרונג, רק למלחמה בסמים. גאוני, אין מילה אחרת לזה. איזה סיסמא מבריקה, איזה קופירייטינג. אין ספק, זה מה שיגרום לאלפי צעירים לחשוב שזה "קול" להיות אנטי סמים. בערך כמו השביל באמצע שעשיתי בגיל 14 במחשבה שזה יהפוך אותי לאחד מהמקובלים.

        - ואם מדברים על קמפיינים איכותיים, אז דווקא זה של הרשות למלחמה באלכוהול או משהו כזה, שבו מתנוססים שלטי ענק עליהם כוס בירה עצומה עם מכונית טובעת בתוכה, עובד פשוט מצוין. הוא ישר עשה לי חשק לבירה.

        - אחרי שראינו אופנות שונות ומשונות בשנים האחרונות – את הגזרה הקצרה (והחוטיני המבצבץ מתוכה), את המכנסיים המתרחבים ואת החצאית מעל המכנסיים – יש עכשיו סוג מכנסיים חדש שולט בשוק, שאפילו את אלו שנראות טוב מוציא זוועה (וזה לפני שאני מדבר על אלו המאותגרות עכוזית). י' הסבירה לי שמדובר באופנת מכנסיים חדשה שנקראת סקיני. אני בתגובה הסברתי לה מה זה סקיני פוסט. מי אמר שאין תקשורת בין זוגות נשואים?

        - למרות השם המפתה שלו – "מייקל קלייטון" הוא לא סרט על פוטבול. הוא בקושי סרט, האמת. מה שאומר שהוא בטוח לוקח את האוסקר.

        - ומה שלא תעשו, וכמה שלא ייתחשק לכם סושי – אף פעם, אבל אף פעם, אל תתפתו לסושי בקניון. ברור?

        לחיות מכוער מלמות יפה? האמנם?

        בקיצור, בניגוד לקניון האמריקאי, שם לפחות אפשר למצוא מעט אסתטיקה, הרי עמיתו הישראלי אסתטי בערך כמו הניו יורק ג'איינטס. הא, נזכרתי – זה מה שרציתי לדבר עליו, ספורט ואסתטיקה. אז ככה: למרות מה שנהוג לחשוב היום, ניצחון הוא עדיין לא מהות הכל בספורט, יש עדיין משמעות לאיך הושג אותו ניצחון. למרות החשש מלהסתבך עם אבי רצון, אני עדיין מאמין שמי שאוהד את נבחרת איטליה ולא דובר את שפתו של האפיפיור או גילה את הכדורגל במונדיאל של 82', צריך להיות מאושפז במחלקה סגורה. יש סיבה לזה שנבחרות כמו ברזיל, ארגנטינה והולנד אהודות ברחבי העולם, וזה לא קשור ליחס שלהן ליהודים או לצבע המדים שלהן.

        בשנים האחרונות, האמירה של אלון מזרחי – עדיף לחיות מכוער מלמות יפה – הפכה מבדיחה לחזות הכל. אנחנו כל כך רגילים לקלישאות על "חיים משבת לשבת" או "מבחן התוצאה", שאנחנו כבר לא מצפים מהקבוצות שלנו להפגין משחק יפה, אנחנו פשוט רוצים לראות אותם מנצחים. אז בואו אני אגיד לכם כאן ועכשיו – זה כן חשוב. אוהדי הג'איינטס יכולים להפגין אושר מכאן ועד המדולנדס על זה שהם העפילו כבר שנה שלישית ברציפות לפלייאוף, אבל גם הם יודעים עמוק בפנים שכל אותן הופעות פלייאוף שוות הרבה פחות כי הן חסרות את ההנאה האמיתית מהמשחק, זאת שנגרמת על ידי פוטבול איכותי. עם כל הכבוד לסופרבול של הברס בעונה קודמת, הם הולכים להפוך ללא יותר מהערת שוליים בהיסטוריית הפוטבול (בניגוד למפסידות סופרבול אחרות) בגלל אחד, רקס גרוסמן, ששיחק אצלם. בקיצור, לפני שאתם רצים לחגוג, אוהדי ג'איינטס, טייטנס או סיהוקס – תזכרו, פלייאוף זה טוב ויפה, אבל יש דברים לא פחות חשובים, איכות היא אחד מהם. ואם ניתן הנחה לקבוצות שלנו עכשיו, רק כי הן מצליחות להעפיל לפלייאוף, אל תתפלאו אחרי זה אם כולנו נישאר עם האיליי ביד.

        והתחזית: מעונן חלקית, אבל קצת שמש

        ועכשיו, כמובטח, שבוע אכילת הכובעים שבו אני מסתכל על התחזיות שלי במהלך העונה ומחלק לעצמי ציונים על כל אחת ואחת. בהתחלה חשבתי להשתמש בסולם קוורטרבקים למדידת איכות, אתם יודעים – בריידי לתחזית מושלמת, מאנינג לתחזית כמעט מושלמת – אבל היתה לי בעיה לבחור בין רקס גרוסמן, ג'ואי הארינגטון ודוד אוטו כדי לסמן פאשלה איומה, אז נאלצתי להסתפק בסולם הרגיל מ-0 עד 10, ואם אתם לא מסכימים עם הציון – טוב, זבשכ"ם. בואו נתחיל:

        תחזית קדם עונה:

        הדנבר ברונקוס, לא הסן דייגו צ'ארג'רס, יזכו ב-AFC מערב: יאללה, שנהאן לך כבר הביתה. האמת, התחזית הזאת היתה בעיקר בגלל ההבנה שהצ'ארג'רס תחת נורב טרנר יסריחו – מה שאכן קרה (ואל תתנו לחמשת המשחקים האחרונים להטעות אתכם, הם היו נגד נמושות), פשוט לא האמנתי שהברונקוס יהיו כאלה מגעילים. אני אצ'פר את עצמי בנקודה מסכנה.

        האינדיפוליס קולטס הולכים להיות הרבה פחות טובים ממה שכולם חושבים – אבל עדיין להיות בפלייאוף: מה נגיד, מה נאמר, אין כמו ההנהלה של הקולטס בבניית קבוצה. אפילו נקודה לא מגיעה לי פה. זילץ'. נאדה. כלום.

        הדטרויט ליונס הולכים להיות הרבה יותר טובים ממה שכולם חושבים – וזה עדיין לא יספיק להם להיות בפלייאוף: בינגו! דוז פאווה! טוב, גם 10 מ-10 לוקח.

        - ואם כבר ב-NFC צפון עסקינן – הגרין ביי פאקרס הולכים לקחת אותו, אבל לא בגלל הסיבה הברורה מאליה: ידעתי שאפשר יהיה לסמוך על ההגנה של גרין ביי, אבל אפילו אני לא האמנתי שפארב יהיה כל כך טוב. אני אוריד לעצמי נקודה ואסתפק בתשע.

        - טום קופלין, רומיאו קורנל, ג'ק דל ריו, ג'ון פוקס וג'ון גרודן הולכים לשבת אחד ליד השני בלשכת האבטלה בחורף הקרוב, חלקם אפילו לפני סוף השנה: פוקס יילך הביתה בסוף העונה, לדעתי גם קופלין אחרי שהג'איינטס יעופו בחצי הגמר (את טמפה הם יעברו, איליי אוהב לשחק בחום), ואם הג'אגוארס יפלו מוקדם בפלייאוף, אולי גם דל ריו. אני אתן לעצמי 4 על זה.

        - אחד מהרשומים לעיל יפתיע את כולם ויצליח להרוויח לעצמו חוזה חדש, ההימור שלי הולך עם רומיאו קרנל: בוא נראה מי ההפתעות החיוביות של השנה – גרין ביי, דטרויט, קליבלנד ובאפלו. מי חזה את כולן (עוד שניה נגיע לבפאלו)? נכון מאוד. אני אתן לעצמי רק 9, כי חשבתי שזה יהיה עם בריידי קווין בהרכב.

        - עם הבחירה הראשונה בדראפט 2008, הקנזס סיטי צ'יפס בוחרים את...: "טוב, לא ממש. כמובן, זה לא שהצ'יפס כל כך טובים, כמו שמיאמי, הג'טס, הראמס והפלקונס כל כך גרועים. ועדיין, לסיים עם 4 ניצחונות זה לא בדיוק גאווה גדולה. יאללה, שיהיה, 3 נקודות.

        פותחים טוב, ההמשך לא כל כך

        שבוע 1:

        - העונה תהיה העונה בה רצף המשחקים של ברט פארב ייקטע: שני דברים אסור להמר עליהם ב-NFL – שמאמן קולג'ים יצליח, ושפארב לא ייפתח משחק. הוא לא היה רחוק מזה אחרי הפציעה שלו מול דאלאס, אבל האופנסיב ליין שלו היה טוב בהרבה ממה שצפיתי. אפס עגול.

        - בפאלו בילס יסיימו עם לפחות שבעה ניצחונות, וגם מאזן חיובי לא יוצא מכלל אפשרות: איך אומרת אריטה פרנקלין? R-E-S-P-E-C-T!

        - ביג בן הולך להצטרף העונה לרשימת ק"ב העילית בליגה: מי הק"ב עם הרייטינג השני בטיבו בליגה (אחרי טום בריידי)? פייטון מאנינג? טוני רומו? ברט פארב? לא ולא, מדובר באיש עם שם המשפחה הארוך ביקום, שעוד לא סיים את העונה וכבר יש לו 32 ט"ד (יותר מפייטון מאנינג) מול 11 חטיפות בלבד (שוב, פחות ממאנינג). אם זה לא ק"ב עילית, אני לא יודע מה כן.

        - לניו אורלינס סיינטס הולך להיות קרב קשה על ראשות בית ה-NFC דרום: טוב, האמת שלא ספרנו את טמפה (מצטערים, שימי, קורה) וחשבנו שקרולינה הם אלה שיאתגרו את הקדושים (ואם דלהום לא היה נפצע, אולי זה גם היה קורה), אבל הסיינטס, כמיטב המסורת, דאגו לעשות את העבודה יופי בעצמם. שיהיה תשע.

        - ביירון לפטוויץ' הולך להיות פותח בליגה – וזה לא ייקח יותר משלושה שבועות עד שזה יקרה: זה לקח ארבעה שבועות, ולא החזיק יותר מדי, אבל זה לא אומר שלא ניתן לעצמנו פה 9, נכון?

        - לדניאן טומלינסון מסר במחזור הראשון ליותר ט"ד ממה שג'מארקוס ראסל ימסור כל העונה – וזה לא דבר רע: מניאק הראסל הזה, אם הוא לא היה מוסר שבוע שעבר לט"ד היינו מאה אחוז צודקים, אבל גם ככה (ועם ה-3 אינטרספשן שהוא כבר הספיק למסור) זה שווה 9.

        שבוע 2:

        - עם מאזן 2:0, האם העונה של הסיינטס גמורה? רחוק מזה, הסיינטס נשארו בעסק עד המחזור האחרון (למעשה, יש להם עדיין סיכוי תיאורטי להעפיל לפלייאוף), מצד שני – הם אף פעם לא היו ממש בפנים. גם זה 9.

        - עם מאזן 2:0, האם העונה של הג'איינטס גמורה? בהחלט: למישהו יש מתכון טוב לבישול כובעים? ניתן לעצמנו פה איליי, סליחה – אפס.

        - ביירון לפטוויץ' הוא הפיתרון לבעיות של אטלנטה בערך כמו שביבי נתניהו הוא הפיתרון לבעיות של ישראל: האמת שעוד פחות, אבל אי אפשר לתת יותר מעשר, אז נצטרך להסתפק בזה

        - טום בריידי הולך להיות ה-MVP העונה: שאלות, מישהו?

        שבוע 3:

        - דייויד קאר הולך לגרום לאוהדי קרוליינה להתגעגע לג'ייק דלהום, וזה לא ייקח הרבה זמן: אוי, אני אוהב להיות צודק. 10

        - בריאן גריסי אולי לא יגרום לגעגועים לרקס גרוסמן – אבל זה לא ישנה: אנחנו ממש נאדיה קומנאצ'י פה, עם כל העשיריות שאנחנו אוספים.

        - עכשיו כשמקאליסטר בחוץ לכל העונה, רג'י בוש יצטרך להוכיח שהוא על אמת – אני חושב שהוא יכול לעמוד במשימה: תסלחו לי דקה שאני אלך לדפוק את הראש בקיר, טוב? אפס בריבוע. ואני עוד לא בטוח אם אני מדבר על עצמי או על רג'י בוש.

        משתפר, משתפר

        שבוע 6:

        - אם נורב טרנר למד מהשבוע האחרון ויידע לתת את הכדור ללדניאן, אין שום סיבה שהצ'ארג'רס לא ימצאו את עצמם בפלייאוף – אבל הוא לא: נורב טרנר נתן את הכדור ללאדניאן, והצ'ארג'רס מצאו את עצמם בפלייאוף, כמה קל, ככה פשוט. ספליט דסישיין, 5 נקודות

        - אל תכתבו עדיין הספדים לניו אורלינס סיינטס. ב-NFC החלש, למרות הניצחון הבודד שלהם, הם עדיין מסוגלים לסיים בראשות הבית שלהם או לפחות להתחרות על הווילד קארד: לא ברור לי מה היתה האובססיה שלי עם הסיינטס, אבל הם הביאו לי הרבה נקודות. 10.

        שבוע 7:

        - יכול להיות שפטרינו לא ישלים אפילו שנה אחת בפלקונס, לאור המרד הקטן שמתחולל בחדר הלבשה שלו? מי היה מאמין? אני מתפתה לתת לעצמי 100 פה, אבל גם 10 זה בסדר.

        - האם הרייבנס הם קבוצת ארבעת הניצחונות הכי גרועה בליגה כרגע? בואו נראה. מרגע שקבעתי את העובדה הזאת, העורבים הפסידו 7 רצוף והם במקום טוב בין הצ'יפס לג'טס, אני חושב שזה די גרוע, אתם לא חושבים? עוד 10 לרשימה

        שבוע 8 (לקראת המשחק בין הפטס והקולטס):

        למרות כל ההייפ ההתקפי, אנחנו הולכים לראות משחק עם סקור נמוך, הרבה מתחת למצופה: אפילו יונייטס לא ראה את זה בא. 10.

        - הגיבורים של המשחק לא יהיו אלו שאתם מצפים מהם להיות, כלומר בריידי ומאנינג: יותר מזה – טענתי שאדאיי הולך להיות הגיבור של המשחק, והוא אכן היה, ואלמלא הפטס היו עושים קאמבק, עד עכשיו היינו מדברים על הביצועים שלו. 9, וגם זה בגלל הקאמבק של הפטס.

        - ולקביעה שכולכם חיכיתם לה – המנצח במשחק יהיה זה שישים יותר נקודות: טוב, נו, ברור שצדקתי, אבל נשאיר את זה בחוץ כרגע, שלא תגידו שאני משוחד

        שבוע 10:

        עם כל הסימפטיה לדטרויט ליונס, אחת הקבוצות היותר סימפטיות בשנים האחרונות, הם לא יהיו בפלייאוף: וזה, להזכירם, כשהליונס היו עם שישה ניצחונות ורק ארבעה הפסדים. 10.

        הקליבלנד בראונס, לעומת זאת, דווקא כן הולכים להגיע לפלייאוף: קחו הימור – אינדי ינצחו את טנסי במחזור הקרוב ויכניסו את הבראונס לפלייאוף. אבל גם אם לא, החומים ישיגו כנראה 10 ניצחונות שהיו אמורים להכניס אותם לפלייאוף, אם לאינדי היה בשביל מה לשחק. שיהיה 8.

        הקולטס צריכים עכשיו מאוד להיזהר. לא, החשש הוא לא שהם יאבדו את יתרון הביתיות – אם הם לא ייזהרו, הם עוד עשויים להפוך לקבוצת ווילד קארד: הערה לעצמי – אף פעם, אבל אף פעם אל תהמר נגד הקולטס. גורנישט מיט גורנישט.

        המיאמי דולפינס לא יסיימו את העונה ללא ניצחון: ותודה לבולטימור רייבנס. תמיד טוב לסיים עם עוד 10.

        ולסיכום

        30 קביעות היו לנו פה, כלומר 300 נקודות אפשריות, שמתוכן השגתי 214 (בהנחה שהמחשבון שלי לא טועה), שזה 71.3 אחוז השלמה, אחוז שאפילו בריידי, עם ה-68 אחוז העלובים שלו, היה מתגאה בו ואיליי היה הורג את אח שלו בשביל זה. אני חושב שאני הולך להרים בירה לעצמי ולבקש מי' שתטפח לי קצת על הכתף. אם למישהו יש בעיה עם זה – טוב, once again, זבש"ו.

        הטור גם ככה יצא ארוך, אז נוותר על הסיומת הרגילה, רק נספר לכם שבשבוע הבא נסכם את העונה שהיתה ונסתכל קדימה לקראת הפלייאוף. עד אז – סעו בזהירות, ותזכרו - הכביש הוא לא של אבא שלכם.