סיכומים עושים בסוף

הפאדיחה על חשבוננו

ביקשנו מרונן גיל לסכם את השנה והוא אמר לנו: "גרנט". אמרנו לו קאקה, שחר פאר והוא ענה לנו "גרנט". החזיז במלחה? גרנט, גרנט, ועוד פעם גרנט. חוץ מזה כלום. קבלו תזה

רונן גיל

שלום לכם גולשי וואלה! היקרים. בישיבת המערכת התבקשתי לסכם עבורכם את השנה החולפת והרי הוא לפניכם: אברהם גרנט מונה למאמן צ'לסי. שלום ותודה. אני הייתי רונן גיל, עד כאן הפעם, להתראות בשבוע הבא. אוכל, אם תתעקשו, להוסיף על קאקה, החזיז במלחה, הנפילה של מריון ג'ונס, הפריצה של דודי סלע, האליפות של בית"ר, אבל אלו יהיו רק מילים, מילים, מילים. מיותרות, ארוכות, מילים שנועדו רק להדחיק, להשכיח. פצצת אטום נפלה. טנקים סורים חצו את הגבול, הרבי מלובביץ' מת. אברם גרנט מונה למאמן צ'לסי.

לא בא לי טוב, ה"אברם גרנט מונה למאמן צ'לסי" הזה. רעשים באוזניים, קלקולי קיבה, כאבי ראש תכופים, הם רק חלק מתופעות הלוואי שתקפו אותי מאז ספטמבר השחור. גופי החלש פשוט מסרב לקבל את ההשתלה הספורטיבית המלאכותית. תאמרו, נו בטח, איך תפרגן לגרנט, אתה הרי אוהד הפועל, אשכנזי, שמאלני, מנייאק, עוכר ישראל, שונא את כולם, שונא את עצמך, אכול תסכולים. אימא שלי לא היתה מנסחת את זה מדויק יותר, ועדיין, פאר, זאבי, גל פרידמן, אפילו בניון, זוכים אצלי לתמיכה גורפת. תאמרו, גרנט מכביסט, פה קבור הכלב, אז איך זה שעם פיני גרשון ודייויד בלאט אני חי בשלום?

הבנו, תגידו, אתה מאלה. החמי אוזנים, כן, כן, יפי הנפש. "רוח הספורט שנפגמה עם התרגיל המסריח של אברם" היא שעומדת בשורש העניין? תשובה יפה, אבל חלקית. התככנות, הפוליטיקה, תמרון התקשורת, אלו ועוד הרחיקו אותי מהאיש, עוד מימים ימימה, אבל לגבי המינוי בצ'לסי, אסתפק בלומר שידענו כבר גרועים יותר ובכלל, מוריניו המיליונר, בתפקיד הקורבן הנגזל, נראה לי ליהוק קצת מאולץ. אז מה בכל זאת? מה יש בו בגרנט שמעורר באדם חיובי, ונוח לבריות שכמותי, יצרים אפלים שכאלה?

בשבוע שעבר, מעט אחרי שקפצתי מאושר למראה וויליאם גאלאס מניח אותה ברכות ברשת של פטר צ'ך ומעניק ניצחון מוצדק לארסנל, נדמה היה לי שמצאתי משהו. זה עוד לא לגמרי מבושל, אז קחו את זה כרעיון גולמי. הנחת המוצא היא כזו: עוצמת ההתרגשות מהאירוע הספורטיבי היא תולדה ישירה של עוצמת הפאדיחה הפוטנציאלית. רוצה לומר, לא הניצחון מעסיק אותנו, בדרך כלל, אלא אימת הפסד. וככל שהקבוצה ממול חלשה יותר כך הולכת וגדלה האימה.

משום כך, הדרבי הוא אירוע מאיים וטראומטי, בעיקר בימים בהם הפועל ת"א פייבורטית. משום כך, החשש התמידי מפני הגרלה שתפגיש בין מנצ'סטר האהודה לקבוצה ישראלית בליגת האלופות. בשתי הדקות שחיפה הובילה באולד טרפורד מול הרכב מלא של יונייטד, חשתי מבוכה כפי שלא חשתי מאז שזייפתי סולו אריאל זילבר בחתונה של אחותי. אבל אז, אחרי הגול של קטן, לפחות באה חמישייה על הראש של אוואט. אבל אז, זה היה חד פעמי, ועכשיו מה? עכשיו יש את גרנט, הישראלי הקטן מפ"ת, על בסיס קבוע, ראש בראש מול אלכס פרגוסון האגדי, אליל נעורי. היום הוא מסתובב חופשי באולד טרפורד, מחר הוא עלול לקחת גביע, אליפות, גמר הצ'מפיונס, כל יום הוא פוטנציאל לקטסטרופה חדשה. ולאן, לאן נוליך את הבושה לכשתבוא המכה? והרי היא בוא תבוא. מה נאמר אז, כשאברם יגניב חיוך של מנצח בעודו משתרך אחרי שחקניו בהקפת האליפות? לבטח נמלמל שבכלל לא מדובר בפאדיחה. שמדובר בקבוצה של מיליונים. שיש לו את למפארד, טרי, דרוגבה. שעם דרוגבה גם אנחנו היינו לוקחים אליפות. נאמר ולא נאמין לאף מילה שיוצאת מפינו, כי אין הרי דרך להימלט מהפאדיחה. וואחד פאדיחה.

ולכן, סלחו לי עורכי וגולשי היקרים, על שלל סיכומיכם, על שלל התארים והפרסים שהענקתם ועוד תעניקו בודאי, 2007 כבר מזמן לא מעניינת אותי. הראש שלי עמוק ב-2008. המחשבות נודדות קדימה לקראת הרע מכל. כל כך הרבה אסונות עוד לפנינו. כל כך הרבה פאדיחות עוד מצפות לנו בפתח, כשאברם גרנט מאמן את צ'לסי. אברם גרנט מאמן את צ'לסי. שלא נדע עוד צער.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully