יומיים לפני חג המולד. האורות הצבעוניים כבר מקשטים את עצי העיר, בחניויות נשמעים שירי החג בשרשרת בלתי נפסקת, הקניות כבר נערכו ובגדי החג מונחים על המיטה, מגוהצים ומוכנים ליום שלישי. כולנו היינו ממש טובים השנה, סנטה, אז למה איזייה תומאס עדיין כאן?
אוהדי הניקס המתוסכלים אינם מבקשים רכב חדש, לא ג'י.פי.אס משוכלל או טלוויזיה ענקית, אפילו לא טיול לאיים הקאריביים. כל מה שהם רוצים זה לראות את תומאס אורז את מזוודתו ועוזב את העיר כמה שיותר מהר. אבל משום מה, האיש שהורס לכולם את הכריסטמס, מסרב להתפנות. אולי זה בגלל שבעלי הקבוצה, ג'ים דולאן, מפנה אוזן אטומה לאוהדים ובוחר לגבות את האיש שהביא אל הגארדן תביעה על הטרדה מינית, ואת סטפון מארבורי (מה יותר גרוע עוד ימים יגידו). הניקס נמצאים עכשיו בשפל המדרגה, יותר גרוע מזה לא יכול להיות. באמת? תנו לתומאס עוד שבוע והוא יראה לכם יותר גרוע.
תומאס איבד את האוהדים כבר מזמן. למרות שהאוהדים ממשיכים להגיע כמעט לכל משחק, זה שבועות שהגארדן מלא בקריאות "פטר את איזייה" נואשות. הרעש חזק כל כך, שהנהלת הקבוצה הורתה להגביר את המוזיקה המתנגנת במהלך המשחק כדי להחריש את שריקות הבוז הרועמות. מחוץ לאולם נאספים אוהדים זועמים עם שלטים הקוראים לפיטוריו של המאמן, ואוהד אחד הגדיל לעשות והדפיס מכתב פיטורין ורוד ענק הנושא חתימות של אוהדים נואשים. וכאילו לא די בכך, עכשיו גם השחקנים מסרבים לשחק עבור המאמן המדחיקן. אדי קרי מתמרמר על תשומת הלב שמקבל זאק רנדולף על המשחק, דייויד לי, השחקן היחידי שעדיין זוכה למחיאות כפיים סוערות, בקושי רואה מגרש, מאליק רוז ביקש מתומס שישים אותו ברשימת הפצועים כדי שיוכל להיות בכושר למקרה שיבוא הטרייד המיוחל, קווינטון ריצ'רדסון מוכן להיכנס במאמן לעיני הקהל. ומארבורי? הוא כבר מזמן מחוץ לתמונה, אבל זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לניקס לאחרונה.
הלייקרס כמשל
גם התקשורת כבר מאסה בהנהלת הקבוצה ובדרך בה היא מנסה לשלוט בדיווחי הכתבים. תומאס מתעלם מהמצב הקריטי ומסרב לקחת אחריות על כשלון הקבוצה שבנה במו ידיו. בראיונות לפני ואחרי המשחקים הוא מדבר על כישרון, עבודה קשה ושיפור אפשרי ומתעלם משאלות קשות על חוסר מוטיבציה, חוסר קומוניקציה על המגרש וייאוש כללי של השחקנים. החודש, לאחר הפסד מביך לאינדיאנה (119:92), הבטיח תומאס כי בשבועיים הקרובים המצב ישתפר והקבוצה תצא מהבוץ, ואם לא, אמר, ייקח על עצמו את האחריות. בינתיים עבר שבוע, הניקס ניצחו את קליבלנד במשחק מרשים ומיד נחלו תבוסה מביכה בשארלוט, ואיזייה תומאס עדיין כאן.
יש לו, לתומאס, שיטות מוזרות לגרום לשחקנים לשחק טוב. כשמארבורי עשה בעיות הוא שלח אותו הביתה, ואחר כך שלח את ג'מאל קרופורד לבדוק מי מהשחקנים היה רוצה להושיב את הקפטן הסורר על הספסל למשחק אחד כעונש. למרות שרוב השחקנים הצביעו בעד, תומאס בחר להתעלם מההחלטה והחזיר את מארבורי למשחק שנערך למחרת. את אדי קרי הוא העניש כשהשאיר אותו על הספסל לרוב המשחק בשיקגו, משם הגיע קרי, ואת נייט רובינסון, השחקן עם הלב הכי גדול בקבוצה, הוא מעלה לדקות מעטות, רק כשהמצב ממש בזבל.
לתומאס יש מליון תירוצים - לשחקנים אין לב, אין מוטיבציה, הם צעירים מדי, האוהדים מפריעים להם להתרכז, הדרמה מחוץ למגרש מוציאה את כולם מפוקוס, אבל המשחק אתמול (ראשון) נגד הלייקרס מוכיח שאפשר אחרת. הנה קבוצה עם בעיות דומות: רוב השחקנים צעירים וחסרי נסיון, הכוכב של הקבוצה, קובי בריאנט, מספק דרמה מחוץ למגרש לא פחות ממארבורי. התקשורת ב-LA לא פחות מעיקה מהתקשורת המקומית ואין ספק שהלייקרס היו ויהיו תמיד תחת זכוכית מגדלת למרות שהקבוצה, שפעם היתה מהטובות בליגה, אינה מהווה כיום איום לקבוצות היריבות במערב. ובכל זאת - הם מנצחים, שמונה מתוך עשרת המשחקים האחרונים, 17 נצחונות ב-27 משחקים, הם ממוקמים במקום השישי במערב. בכל זאת הם לא נמצאים אחרונים בטבלת הליגה.
מה ההבדל? ההבדל הוא, שקובי בריאנט, על אף היותו דיווה של ה-NBA., שונא יותר מהכל להפסיד ונותן את הכל על המגרש בכל ערב נתון, בניגוד למארבורי, שכלל לא ברור אם בא לו להמשיך לשחק או שמתחשק לו לעשות שינוי בקריירה. כל משחק עבורו הוא אתגר, אפילו נגד הניקס הוא במיטבו (וכגמול למשחק החזק שלו היום הוא זכה לעבור את ציון הדרך של 20,000 נקודות בקריירה). ההבדל השני, המשמעותי אף יותר , הוא המאמן. ללייקרס יש את פיל ג'קסון, מאמן עם נסיון ועם רקורד מוכח. יש לו תוכנית משחק ברורה, גם אם קשה ללימוד, הוא יודע לעבוד עם אגו גדול כמו של קובי וגם ללמד שחקנים צעירים כמו אנדרו ביינום. הוא מצליח לאסוף כשרון ולבנות ממנו קבוצה, כל מה שתומס מעולם לא למד לעשות. בשתי הקבוצות יש מספיק כשרון על הנייר כדי להגיע לפלייאוף, לפחות, אבל רק קבוצה אחת תגיע לשם, וזו לא תהיה הקבוצה הביתית.
לניקס אין תוכנית, אין הגנה, ואין תחושת קבוצתיות. הם אפילו לא מצליחים להתאחד נגד המאמן. לילה אחד הם בסדר, לילה אחד הם טובים ובשאר הלילות הם ממש מכאיבים לעיניים. הסיוט הזה יימשך כל עוד איזייה תומאס נמצא בתמונה, והוא עדיין כאן, ארבע שנים ומאתיים ואחד הפסדים נכון להיום.
אז בחיית, סנטה, תעשה טובה ותשלח את איזייה רחוק מניו יורק, ואם אפשר, על הדרך, תעשה שגם דולאן ייעלם.