פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תושב קבע: גשם על חרמון

        הבוסמן סיים את ההתאזרחות בטיול לרמת הגולן, שחיבר אותו למשחקי NFL בשלג, מטפל בדו"ח מיצ'ל ואומר מה הוא חושב על איליי מאנינג

        בסוף השבוע האחרון החלטנו שיש גבול לכמה אפשר להתייבש בבית (או בקיצור – נמאס לנו מארוחות ערב משפחתיות) והחלטנו להצפין לטיול ברמת הגולן כדי לנקות קצת את הראש. הרמה, מבחינתי, היא מקום שהיחס שלי אליו דומה לתחושות שלי כלפי הרד סוקס – אני מת עליה, ויחד עם זאת – אני לא יכול לשכוח את כל הסבל שהיא הסבה לי בעבר. שלוש שנים פלוס מינוס שירתתי ברמה, ישנם אזורים בה שאני מכיר כל שביל וכל אבן, ומה אני אגיד לכם – בזמן החורף מדובר באחד המקומות הכי יפים בארץ, מפוצץ בירוק מהזן השמח – כזה שעושה לך טוב על הלב. כשאתה במדים, לעומת זאת, כל מה שאתה רואה זה בוץ, גשם, ערפל, בוץ, קור כלבים, ועוד קצת בוץ.

        באריזונה, כמובן, גשם לא היה דבר שכיח במיוחד ורובו גם ככה היה יורד בקיץ, במה שהמקומיים מכנים מונסונים (ומיליוני הודים היו פורצים בצחוק אם הם היו שומעים את זה). למעשה, כל כך מעט פעמים ירד עלינו גשם בכל השנה ששהינו שם, שהפעמיים שכן ירד עלינו גשם, נחרטו טוב טוב בזכרוני. הפעם הראשונה היתה כשנרטבנו עד שד עצמותינו ממונסון מהסוג הזה, בזמן שחיכינו בתור להופעה של הרד הוט צ'ילי פפרס (וברור לכם שאני מספר לכם את זה רק כדי לעורר את קנאתכם) והפעם השניה היתה כשסיימנו לעשות קניות בסופרמרקט סיני שנקרא לי-לי, שהסיבה היחידה להגיע אליו זה שהוא מוכר שקדי מרק ישראליים (אני לא חסיד של מרדף אחרי מוצרים ישראליים בחו"ל, אבל זה לא שאפשר לאכול מרק בלי שקדים, נכון?). הבעיה היא שהסופר הזה גם מוכר דגים ושאר ירקות בשלבי גסיסה שונים, מה שאומר שנאלצנו להמתין שהגשם יסתיים בזמן שסירחון אימים השתלט על כל החושים שלנו. למה אני מספר את זה? כי איך שעברנו את הגשרים מזרחה נפתחו ארובות השמיים, ומצאנו את עצמנו מבלים את הסופשבוע מנווטים בערפל, נרטבים כל פעם שיצאנו מהאוטו, ואיך לא – מבוססים בבוץ, כמו בימים הטובים.

        פוטבול בשלג=אורגזמה

        כמובן, החורף שאנחנו חווינו הוא מינורי בהשוואה למה שעבר על תושבי החוף המזרחי של ארה"ב בסוף השבוע האחרון, ובמיוחד על שחקני הפוטבול שנאלצו לשחק בקור, ברוחות ובשלג. אני יודע שכבר דיברתי על זה פעם, פעמיים, מיליון – אבל אין דבר יותר יפה מאשר פוטבול בשלג. ככה בדיוק אמור פוטבול להיות משוחק. כשההוא שבשמיים (נו, אתם יודעים, זה שעושה ניסים וגורם לג'ון קיטנה למסור 5 אינטרספשנס שמפסידים לקבוצת הפנטזי שלי את הפלייאוף. עוד על זה אחר כך) המציא את הפוטבול – זה בדיוק מה שהוא צייר בדימיונו. ביום שישי הקרוב כשקבוצת הפוטבול שלי תשחק מול זו של ירושלים (10 בבוקר, כפר הבפטיסטים. אין כזה דבר יותר מדי יחסי ציבור), עם כל הרצון שלי שיגיע הרבה קהל, אני יותר ממקווה למזג אוויר חורפי, שיאפשר לנו לשחק פוטבול כמו שהוא נועד להיות משוחק. יסלחו לי שחקני אינדי, מינסוטה, דטרויט והלנג'רי בול, אבל פוטבול הוא משחק של גברים, וקבוצות שמשחקות בדום הן רק מעט יותר מקבוצות פלאג פוטבול בסולם שלי. עם כל הכבוד לק"ב שעומד בשאט גאן ומוסר, לא כך צריך להיות פוטבול משוחק, ועל כן, טוב מאוד שגמר ה-AFC (בהנחה שהפאטס יגיעו אליו) אמור להיות משוחק באיצטדיון פתוח. אפשר רק לקוות שגרין ביי תעבור את דאלאס, כדי שגם גמר ה-NFC יהיה כזה.

        אפקט נוסף מהסופ"ש האחרון, שלא קשור במאום לחורף, היה שהייתי רחוק מכל מקור של מידע מקוון, ופיספסתי כמה דברים חשובים ביותר. הראשון שבהם היה שחקן בליגת הפנטזי שלי שהשאיר את שם המשתמש שלו במקום ציבורי אי שם בשיקגו, מה שגרם לזה שהוא פתאום מצא את עצמו עולה עם הרכב שכלל את דווין הסטר וקייל אורטון בתור ק"ב. שיא הצחוקים.

        סמים בבייסבול - קבלו את זה וזהו

        הדבר השני שפספסנו בזמן שניסינו למצוא את דרכנו בערפל, היה דו"ח מיצ'ל שהתפרסם בארה"ב ו"חשף" את מימדי השימוש בסטרואידים בענף הבייסבול, כולל רשימה של עשרות שמות שהשתמשו כביכול בחומרים משפרי ביצועים (אם אלו סטרואידים או הורמוני גדילה למיניהם), ובהם שמות גדולים שייכנסו לרשימת חמשת החובטים (בארי בונדס) והפיצ'רים (רוג'ר קלמנס) הגדולים בהיסטוריה. כן, כן, אני יודע, מה אני מבלבל את המוח על בייסבול, נכון? אז זהו, שהתופעה עליה מדובר, חורגת הרבה מחוץ לתחום היהלום והמחבט.

        קודם כל, שיהיה ברור, כולם לוקחים. אם אתם חושבים ששחקני פוטבול נהיים כל כך מפלצתיים רק בזכות תזונה נכונה – אתם חיים בהכחשה עמוקה. בכל ענף תחרותי, שבו חומרים משפרי ביצועים (אני אקרא להם מעכשיו סמים, לצורך הקיצור) יכולים לעזור לספורטאי להשיג יתרון – אנשים ישתמשו בו. סכומי הכסף המעורבים בעניין – מיליונים על מיליונים של דולרים – הם פשוט יותר מדי מכדי שאנשים יעמדו בפני הפיתוי. ואני לא מדבר רק על שחקנים מקצועניים, אלא על כל הרמות – מכללות, תיכונים, הכל. אם אני תלמיד תיכון שמגיע משכונת מצוקה, או אפילו סתם משכונת שחורים קשיי יום (ורובם של שחקני הפוטבול והכדורסל הם כאלה) ואני יודע שאם אני לא אשיג את אותו יתרון שיאפשר לי להתקבל למכללה טובה, שם אני אקבל סיכוי להיבחר בדראפט – אני לא אחשוב שניה לפני שאני אשתמש באותם אמצעים. וכמה שתנסו להכחיש זאת, גם רובכם הייתם עושים אותו דבר בנסיבות דומות.

        אז למה בכל זאת בייסבול זוכה לפוקוס כזה גבוה בעוד בפוטבול אתה בקושי שומע על מקרים, ובכדורסל בכלל לא? יש לזה כמה סיבות לדעתי:

        1. בבייסבול, בניגוד למרבית ענפי הספורט, החליטו לטמון את הראש באדמה, ולמרות שלכולם היו חשדות לגבי מה שמתרחש, הרי שעד לפני שנתיים-שלוש לא היו בדיקות בכלל בליגה לתפיסה של סמים, ועד לפני מספר שנים הם אפילו לא היו אסורים.

        2. בגלל אותה מדיניות, שחקני הבייסבול בעצם עברו לאורגיה של סמים שבה הכל היה מותר, כשיש עדויות שמצביעות על שחקנים שהיו ממש מזריקים אחד לשני בחדרי ההלבשה. זה לא רק שהכל הלך – אפילו בושה לא היתה. בענפים אחרים, בגלל המגבלות והבדיקות, לפחות שחקנים נאלצו להחריש את מה שהם לקחו ולמצוא דרכים להמנע מלהחשף.

        3. הכי חשוב - לבייסבול יש היסטוריה. נכון, גם לפוטבול ולכדורסל יש היסטוריה, אבל זו המשמעותית הולכת אחורה 40-50 שנה מקסימום. כמעט אף אוהד ספורט אמריקאי, למעט אולי מגיב מסוים במדור הזה, לא יוכל לנקוב ביותר מחמישה שמות של שחקני פוטבול מקצועניים משנות ה-50 או שלושה שחקני NBA מאותה תקופה. אוהדי בייסבול, לעומת זאת, ייזרקו לך בקלות שמות כמו בייב רות', לו גריג, טד וויליאמס ורבים אחרים ששיחקו בשנות העשרים והשלושים.

        4. בכל הענפים יש סטטיסטיקה ולסטטיסטיקה יש משמעות, אבל בבייסבול יש לה הרבה יותר משמעות. עם כל הכבוד לשיאי הפוטבול, אלו של הבייסבול חשובים פי כמה בעיניי האמריקאים. כדי להבין את זה, מספיק לראות את ההופלה מסביב לשיא ההומראנס שבונדס שבר השנה, לעומת הקול ענות חלושה (יחסית) שבה עבר המקבילה שלו - שיא הט"ד שפארב קבע העונה.

        אז מה עושים הלאה? האמת, אני לא רואה פיתרון אמיתי באופק. כל עוד בספורט יהיה מעורב כל כך הרבה כסף, ומדענים יהיו מוכנים להשתמש בכסף הזה על מנת למצוא אמצעים יותר מתוחכמים שניתנים להסתרה, הרי שאתלטים ימשיכו להשתמש באותם אמצעים. למעשה, אנחנו נמצאים שלב אחד לפני שמדענים יהיו מסוגלים להשביח בני אדם בצורה גנטית זו או אחרת, ואז בכלל נאבד שליטה על מה שקורה בעולם הספורט. הדבר היחיד שאפשר לקוות הוא לנסות להגביל את השימוש בקרב בני נוער, אבל גם זה נראה לי כמו מלחמה חצי אבודה. אולי הגיע הזמן שפשוט נשלים עם העובדה שכולם לוקחים, נקבל את זה בתור עובדה, ופשוט נלמד להתעלם מזה. אני יודע שזה לא קל לבלוע, אבל לצערי, סמים בספורט פשוט הפכו לעובדה מוגמרת.

        איליי - אינף איז אינף

        - הגיע הזמן שהג'איינטס ישקלו לבחור ק"ב בדראפט הקרוב, שמעתי יש שם כמה שמות לא רעים בכלל:

        באמצע השבוע, רוזנטל שלח בקשה לכמה מהעבדים, סליחה -כותבים שלו - להתחיל לחשוב על סקירה של משחקי הפלייאוף המתקרבים ובאים. אחרי תחלופת אימיילים קצרה סיכמנו שאני אכתוב את הסקירה של המשחק של הג'איינטס, שבו תהיה כתובה אלף פעם השורה "איליי הוא אפס עלוב". אחרי שעה בה שקלתי את העניין, הגעתי למסקנה שזאת סקירה ממש גרועה, צריך לפחות 2,000 שורות כאלה.

        תראו, אוהדי ג'איינטס יקרים, אני יודע שאני פותח חזית חדשה מולכם (אבל לא איש כמוני יירתע מקרבות אבודים) וייתכן שאני אאלץ לבלוע את הכובע שלי (שוב) אבל אינף איז אינף. ניסינו, באמת ניסינו, אבל איליי, שהוא באמת חמד של בחור (במיוחד כשהוא מביא אותה ב"פייטון מאנינג פייס" שכל כך התגעגענו אליו בשנתיים האחרונות), לא היה ולא יהיה יותר מאשר ק"ב בינוני במקרה הטוב. לפני שנה עשיתי את הטעות הקריטית של להזכיר את פייטון מאנינג וטרנט דילפר באותו משפט, אבל אולי זה דווקא מה שצריך לקרות עם איליי – מאמן שיבין שאי אפשר לבנות מסביבו קבוצה, יסמוך על משחק הריצה והגנה חזקים (שני אלמנטים שהיסודות להם כבר מונחים היטב בג'איינטס של היום) וייתן לאיליי למסור רק כשבאמת אין ברירה. או זה או שיביאו מישהו חדש לנהל את ההצגה, כי ככה אי אפשר להמשיך.

        - שימו לב למעבר של ריץ' רודריגז למישיגן, הוא סממן מרכזי לשינוי שעובר עולם הפוטבול:

        למי שלא עוקב אחר פוטבול המכללות, מאמן ווסט וירג'יניה, ריץ' רודריגז מונה למאמן של מישיגן – קבוצת הפוטבול המנצחת ביותר בהיסטוריה של המכללות וכנראה תוכנית המכללות החשובה ביותר (עם כל הכבוד לנוטרדאם, אלבמה וקואלות אחרות). למה זה מעניין אותכם? ובכן, רודריגז הצליח מאוד בווסט וירג'יניה בזכות התקפת הספרד-אופנס, שבה הק"ב והר"ב (או שניים) עומדים בשאט גאן ואחד מהם רץ בתשעה מתוך עשרה דאונים, ויש סיכוי מצוין שזה גם מה שהוא ינסה לעשות במישיגן – קבוצה שהתקפה מסורתית היתה תמיד הלחם והמים שלה.

        המשמעות של השינוי הזה אולי לא נראית גדולה, אבל היא מצטרפת למגמה הולכת וגוברת בקולג'ים של להריץ התקפות שבהן תפקידו של הק"ב הוא לקדם את הכדור בכל דרך, גם אם זה אומר שהוא ירוץ בחצי מהדאונס. זוכה ההייזמן של השנה ,טים טיבו, הוא ק"ב ששבר את שיאי הט"ד בחטיבה שלו בריצה – לא לק"ב, בכלל – והשחקנים הללו יגיעו בשטף הולך וגובר גם למקצוענים בשנים הקרובות. שימו לב, עולם הפוטבול הולך להשתנות. זה לא ייקרה ביום אחד, אבל זה יקרה.

        מי קיבל בראש היום, מי?

        - לא יהיו שירים השנה

        כן, כן, קבוצת הפנטזי שלי סיימה ביום שני את העונה שלה, אחרי שהפסידה את משחק הפלייאוף הראשון בנקודה מסכנה אחת. הדבר המדהים הוא שהקיקר של הקבוצה היריבה החמיץ אקסטרה פוינט במאנדיי נייט פוטבול, שהיה אמור לתת לי את הניצחון – רק שחוקי הליגה לא כללו מינוס נקודה על החטאה של הנקודה שאחרי (בניגוד לפילד גול שכן נתן את ה"בונוס" הנ"ל) ובתוספת לתצוגה המרשימה של קיטנה מול הגנת סן דייגו ששיחקה מולי (שגם מנעה מטומלינסון לעלות לחצי השני ולהביא עוד עשר יארד מסכנים) והמאמן המטומטם של בולטימור שהחליט להתנקם בי על כל הירידות עליו בשנתיים האחרונות, ובמקום ללכת על דאון רביעי הלך להארכה שבה הדולפינס שמו עוד 6 נקודות מול ההגנה שלי, נאלצתי להגיד ביי ביי לשאיפות הרי-פיט שלי. האמת, שאם זה היה קורה למישהו אחר, זה היה מצחיק עוד יותר מקייל אורטון. טוב, אולי בכל זאת נביא אותה בהאיקו קצר:

        נקודה אחת
        מי אמר שאין קארמה
        גשם על חרמון

        לסיום, סיבה מספר 5 שבגללה אני מתגעגע לאמריקה, ויש לי הרגשה שהיא הולכת להפוך לאייטם חוזר בשבועות הבאים: נהיגה בכבישי הארץ.

        אני יודע שאני הולך להסתכן בלהשמע כזקן נרגן וטרחן (או יותר גרוע – שדרנית בגלגלצ), אבל מנהיגה בארץ אתה מקבל את הרושם שלאנשים מסוימים אין מושג כמה מסוכן יכול להיות הכלי הזה שהם נוהגים בו. עשו טובה – זה לא צעצוע, אל תשחקו איתו.
        בשבוע הבא – מסורת חדשה נפתחת - שבוע אכילת הכובעים השנתי, שבו נסקור את התחזיות שלנו לאורך העונה ואיפה הן עמדו ביחס למציאות. אל תחמיצו.