חייך, אכלנו אותה

באחת הפרסומות החביבות של רשת ESPN לתוכנית "ספורסנטר", מסופר על ההמצאה החדישה שהם הולכים להכניס לתוכנית. "מדובר במצלמה ייחודית שתעביר בדיוק מה עובר בראש של השדרים בתוכנית". מיד לאחר מכן נראה אחד השדרים בזמן המהדורה, כשעל ראשו קסדה מגוחכת לה מחוברת מצלמה, ובעזרתה אנו רואים שהוא למעשה קורא ספר באמצע התוכנית, או עסוק בגניבת מבטים אל הדונאט האחרון שנשאר מאחורי הקלעים. נשמע מגוחך? ובכן, תתכוננו. זהו בדיוק המקום אליו הולכת הליגה הטובה בעולם, ובאופן אירוני, ל-ESPN יש חלק נכבד בכך.

בתחילת החודש הכניסה הנהלת ה-NBA חוקים חדשים לליגה, הקובעים כי מעתה לתקשורת תהיה גישה רחבה יותר בכל הנוגע למאמנים ולשחקנים. על פי אחד החוקים, במשחקים המשודרים באחת הרשתות המרכזיות (ESPN, TNT, ABC וערוץ ה-NBA TV), מחויבים המאמנים להיות מחוברים למיקרופון במהלך המשחק. בנוסף, הותקנו מצלמות בחדרי ההלבשה של הקבוצות, כדי שלאוהדים תהיה גישה אל התדריך שיעבירו המאמנים לפני תחילת המשחק, לשיחה שתיערך במחצית, ולשיחה שלאחר המשחק.

"הכל חלק מהניסיון שלנו להביא את השחקנים, המאמנים והמשחק עצמו אל האוהדים", אמר דובר ה-NBA, מייק באס. המחשבה הראשונה של אוהד ממוצע בוודאי תהיה: "נהדר". הרי מי לא אוהב לשמוע את קובי בריאנט זורק משהו לכיוונו של השופט, או להקשיב לחמש שניות מתוך פסק הזמן של ריק אדלמן? אלא שעם החוקים החדשים הללו, נראה שאפילו דייויד שטרן עבר את הגבול.

בהנהלת הליגה כבר הצהירו כי מתוך חדר ההלבשה יוקרנו בטלוויזיה רק קטעים שאינם מכילים טקטיקה, כך שלמאמנים אין מה לדאוג. "רק קטעים שאינם טקטיקה?", תהה פליפ סונדרס, מאמן הפיסטונס, "מרגע שאתה נכנס לחדר ההלבשה, כל מה שאתה עושה ומדבר זה טקטיקה. אלא אם הם רוצים להראות שחקנים לובשים גרביים". וסונדרס צודק כמובן. הרשתות אולי לא ייראו את פליפ משרטט איקסים ועיגולים לפני המשחק, אבל מהי שיחת המוטיבציה לשחקנים, אם לא טקטיקה? האם מאמנים בליגה רוצים שמעתה כולם יידעו איך הם מכינים את השחקנים שלהם?

"זה כמו האח הגדול שמרגל מעליך", אמר פיל ג'קסון, אדם שאמור לדעת זאת יותר טוב מכולם, כיוון שקבוצתו תועבר העונה ברשתות המרכזיות יותר מכל קבוצה אחרת. וזה כמובן יוצר בעיה בפני עצמה: אם המאמנים יודעים שיש מעליהם מצלמה שמקליטה הכל, הם לא יעבירו את הנאום כפי שהם רצו להעביר אותו, מחשש שהוא ייחשף לשאר העולם, והשחקנים לא יתנהגו כמו עצמם, מחשש שייתפסו רע בפני האוהדים, מה שכמובן יוביל לכך שהשחקנים לא יקבלו את מנת המוטיבציה או הטקטיקה הרגילה, בגלל הפרעה חיצונית.

והנה עוד בעיה: כל קטעי חדר ההלבשה עוברים תחת ידי עורכים מוכשרים, שמוודאים כי אין במילים שיוצאות מפי המאמנים כל דברי טקטיקה. אלא שכפי שניתן לשער, התוצאה מרדימה ומשמימה, לא בדיוק מה שאתה רוצה בשידור לפנות בוקר. כל מי שצפה במשחק בין מיאמי לוושינגטון, ששודר בערוץ הספורט בשבוע שעבר, ראה את אדי ג'ורדן מעביר תדריך אנמי במיוחד: "אנחנו צריכים לקבל החלטות טובות", אמר ג'ורדן כשהוא מטייל בין השחקנים בחדר ההלבשה. "אנחנו צריכים לעשות מהלכים טובים. אם נעשה מהלכים טובים, ננצח".

אכן, נאום חוצב להבות. מזכיר מאוד את נאומו של מל גיבסון בתפקיד וויליאם וואלס, בסרט "לב אמיץ", לא? הסיבה לכך, כמובן, היתה שהיה זה משחקו הראשון של ג'ורדן ברשת גדולה, ופירוש הדבר שישבה לה מצלמה שחורה שזהה עם כל תנועה שלו, וגרמה לו להיות יותר מדי מודע אליה, ולא מספיק עסוק בתדריך לשחקניו.

אז תאמרו, מילא, אבל מה רע באילוץ מאמנים לנשוא על עצמם מיקרופון במהלך משחק? ובכן, הרבה מאוד. כמו עם חדר ההלבשה, גם כאן אסור לרשתות לשדר טקטיקה, אז אנו הצופים, נותרים רק עם השאריות של השאריות. ואל תדמיינו אפילו לקבל רגעי כעס של המאמנים, עם טקטיקה או בלי, כי אסור לרשתות להראות מאמנים מקללים. קחו לדוגמא את מקרה ג'רי סלואן במשחק נגד דנבר ביום רביעי האחרון. סלואן וג'ורג' קארל היו המאמנים הראשונים שאולצו להתחבר למערכת הסאונד של ESPN, והרשת הגדולה מצטערת על כך מאז.

"אנחנו חייבים למצוא קשיחות איפשהו", אמר המאמן באחד מפסקי הזמן לשחקניו, לא לפני שהביט על השעון ומלמל, "ארבע דקות מזדיינות". פסק הזמן שודר לעשרות מיליונים, ו-ESPN מיהרה להוציא הודעה בה היא מתנצלת על "תוכן לא ראוי". סלואן אמר בתגובה: "זה מה שקורה כשמחייבים לשים מיקרופונים. אני צריך אמנם לנסות למתן את הדיבור שלי, אבל אף פעם לא התברכתי בשפה טובה במיוחד". ואם זה קרה, רק תחשבו מה יקרה כשדון נלסון וגולדן סטייט יגיעו לטלוויזיה שלכם. "כיוון שהמילה 'פאק' היא פחות או יותר המילה היחידה שאני מכיר, יהיה קשה שלא להשתמש בה", אמר נלסון השבוע.

כהשוואה, בליגת הפוטבול מחויבים המאמנים להיות מחוברים למיקרופון רק פעם אחת בעונה, ובבייסבול הדבר נתון לשיקולם של המאמנים. ואם כל זה לא מספיק, הרי שחוק נוסף שהוכנס בתחילת החודש, מציין כי מאמנים יחויבו להתראיין במהלך המשחק, כשהמאמן האורח יהיה חייב להעניק ראיון בין הרבע הראשון לשני, והמאמן המארח ירואיין בין הרבע השלישי לרביעי. "אני לא יכול להגיד שאני מוכן לזה, אבל זה אחד החוקים בחברה בה אני עובד, ואני מחויב לכך", אמר אייברי ג'ונסון, בסיום המשחק השבוע נגד הנאגטס.

אלא שכאן עולה שאלה משמעותית עוד יותר משאלת הפרטיות של המאמנים: כיצד קומישינר של ליגה מוכן לפגוע במשחק עצמו, רק כדי לספק את האוהדים בבית? דמיינו לעצמכם את אייברי ג'ונסון מחזיר את קבוצתו מפיגור 15 למצב של שיוויון, במשחק השביעי של סדרת הפלייאוף נגד גולדן סטייט, ובמקום ללכת אל השחקנים שלו ולתכנן את הרבע המכריע של העונה, הוא צריך ללכת למישל טאפויה כדי להעניק ראיון לאקוני, בו הוא יזרוק כמה קלישאות לאוויר שלא יועילו לאף אחד.

אז מה בעצם אנחנו מקבלים פה? טקטיקה אסורה לשידור, ככה שלא נחכים יותר ולא נחשף באמת לעולם של המאמנים. אותם המאמנים ישימו לב טוב טוב למה שהם אומרים, ככה שלא נקבל דברים עסיסיים, והליגה תערוך החוצה קללות או דיבור לא הולם. "מאמנים לא יהיו עצמם, ושחקנים לא יהיו עצמם. כולם פשוט הולכים לדבר באופן מאוד זהיר ולא אמיתי. זאת הולכת להיות סביבה הרבה יותר מסוכנת ופחות נוחה", כך אמר מאמן האלופה, גרג פופוביץ'. האם זה נשמע כמו משהו שאתם רוצים לצפות בו? זה נשמע יותר כמו סרט בערוץ הולמארק.

אבל גרוע מכל, כשלוקחים את כל החוקים הללו ושמים אותם יחדיו, משחק הכדורסל הזה, שלשמו כולנו התכנסו פה, מאבד את הטהורות שלו. זה כבר לא מייקל ג'ורדן שלוקח את הכדור להתקפה אחת אחרונה, כשרק הוא יודע מה הוא מתכוון לעשות, בדרכו אל ספרי ההיסטוריה. מעכשיו, השחקנים והמאמנים צריכים להשאיר חלק מסוים במוח שלהם שחייב להיות מודע למצלמה או למיקרופון שמחובר אליהם, ואני לא יודע מה איתכם, אני רוצה את הג'ורדן שלי כשכל מוחו עסוק רק בסוגייה אחת: הרצון לנצח.

דווקא מארק קיובן, שנוהג לצאת כנגד כל מחשבה או גחמה של דייויד שטרן, אמר השבוע על החוקים החדשים כי: "מה שטוב לאוהדים, טוב לנו". המחשבה הזו אופיינית לעסקן, שאת זמנו הפנוי מעביר בתוכניות ריאליטי למיניהן. אבל אנחנו, האנשים שחיים את המשחק, שרואים בו יותר מסתם מופע טלוויזיוני, שכואבים את פרשת טים דונוהי שהובילה את שטרן לחפש דרך לעוור את האוהדים, האוהדים האמיתיים שבשבילם כביכול נוצרו כל החוקים הללו, צריכים לקום על רגלינו האחוריות ולומר: "לא תודה".

אין אף שחקן, מאמן או קומישינר שגדול יותר מהמשחק עצמו, וצריך להשאיר זאת ככה. או כפי שהיטיב דון נלסון לומר זאת טוב יותר מכולם השבוע: "רד אאורבך בוודאי מתהפך בקברו". אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי באותו רגע, אני רק מקווה ששטרן לא יכניס מצלמה גם לשם.