פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שחקן בוסמן: בחזרה לחורים

        המתאזרח נזכר בטיולים שלו בחלקים הנידחים של ארה"ב ובמפגשים עם הרדנקים, מה שגורם לו להבין את הרקע שממנו בא מייקל ויק

        כל חג אמריקאי שעובר עושה לנו סוג של צביטה בלב. לייבור דיי – הטיול הגדול הראשון שלנו (נסענו ליוטה למקום יפיפה שנקרא קניונלנד), חג ההודיה – אז בילינו ארבעה ימים בסן דייגו הנפלאה (שם גם מצאנו את הקואלה בוטי) וכמובן, עכשיו מגיעה תקופת חג המולד והשנה החדשה, שהיא אמנם חוויה אנתרופולוגית מרתקת לראות מיליוני אמריקאים פושטים על החנויות, אבל גם תקופה מקסימה של השנה שבה אווירה קסומה פושטת על העיר, שמתקשטת לכבוד החג. עוד דבר שעורר בנו זכרונות היה אלבום התמונות, שי' סיימה לערוך השבוע, מהטיול שערכנו לפני החזרה לארץ בצפון מערב ארה"ב והרוקיז הקנדיים. מכיוון שעוד לא יצא לי לדבר על הטיול הזה, ברשותכם הייתי רוצה להרחיב מעט עליו.

        את הטיול התחלנו בפורטלנד שבמדינת אורגון, הצפנו לסיאטל (עיר מופלאה, דרך אגב) המשכנו לוונקובר (עוד עיר נהדרת) ומשם לשבוע ברוקיז הקנדיים לפני שהדרמנו ליילוסטון פארק דרך מדינות כמו מונטנה, וויומינג ואיידהו ובחזרה לפורטלנד, לא לפני שאני גורר את י' לבקר באיצטדיונים של בויסי סטייט (זה עם המשטח הכחול והדבר היחיד ששווה לראות בעיר הנידחת הזאת) ושל אוניברסיטת אורגון (האוטצן המפורסם). אני לא ארחיב יותר מדי על החלק הקנדי של הטיול (קנדים הם בדיוק כמו האמריקאיים, רק עוד יותר חביבים, נחמדים ומסבירי פנים. בקיצור, לא סבלנו אותם) רק אגיד לכם שאם אתם צריכים לבחור מקום לבקר בו בצפון אמריקה, מבין המקומות שהיינו בהם, זה בהחלט אחד המדהימים, אם לא היפה שבהם. מה שכן רציתי לחלוק זה כמה חוויות מהחלק האמריקאי של הטיול, במיוחד מהמדינות הפחות "מתורבתות" שהיינו בהן, אלו שלא נהנות מאוקינוס בגבולן המערבי.

        הכר את רדנקך

        תראו, שנה שלמה העברנו בפיניקס, עבדנו (אני) ולמדנו (י') שם, פגשנו אנשים, בילינו איתם, נסענו לערים אחרות, כולל לוס אנג'לס, אלבוקרקי וסן דייגו, אבל שום דבר לא הכין אותנו למפגש עם האוכלוסיה במדינות הללו. איך נגיד זאת - עד שלא הסתובבת בבראונינג, מונטנה, לא באמת ראית את אמריקה האמיתית. כן, הם מדברים שם אותה שפה והם עדיין אדיבים ונחמדים כמו מרבית האמריקאים (ואולי אפילו יותר), אבל מדובר פשוט בסוג שונה של אנשים, שבמקומות מסוימים היו קוראים להם רדנקים, אבל אם נהיה קצת פחות פוליטיקלי קורקט, הרי שהם פשוט ווייט-טראש. איך אתה יודע שהגעת למדינת רדנקים? זה מאוד פשוט, האמת:

        - אם בוול מארט המקומי יש עשר שורות של ציוד ספורט, ושמונה מתוכן מוקדשות לציוד ציד.

        - ושתי השורות הנותרות לציוד דיג.

        - אם לכל אישה שמלאו לה 12 יש כרס הריון.

        - ואם מלאו לה 15, היא מסתובבת עם לפחות שלושה ילדים קטנים.

        - כולם בלונדיניים.

        - וכמובן, כרס הריון.

        - אם הייתם מבקשים מאחד התושבים לצייר את אילן היוחסין שלו, הייתם מקבלים קו ישר.

        - אם אין חצר של בית בלי טריילר.

        - שחלקם גם גרים בו.

        - והשאר נוסעים איתו לטייל וכשהם עושים קמפינג, הם שולחים את הילדות שלהם עם גרזן להוריד כל ענף ברדיוס קילומטר בשביל שיהיה עצים למדורה.

        - וזה כשיש להם ארגז שלם מלא עצים לבעירה (נשבע לכם, החבר'ה שחנו לידינו בקמפינג ביילוסטון עשו בדיוק את זה. ממש "מחבקי עצים").

        - אם אתה יכול להשיג פאי אוכמניות מדהים, בדיוק כמו שסוכן מיוחד דייל קופר אכל בטווין פיקס.

        הבנה, לא מחילה

        בקיצור, כמו שאתם יכולים לתאר לכם, מדובר בחוויה מרתקת, שלא מומלצת לילדים קטנים ונשים בהריון (רק אנקדוטה אחרונה – באחת העיירות שנסענו באיידהו, שני חבר'ה עמדו במרכז העיר ושחטו צבי עקוד. ככה, בלי בושה. לקח לי' שעה להתאושש מהזעזוע), שהסיבה שאני חולק איתכם אותה היא בחור שמגיע ממדינת רדנקים אחרת, מעט דרומית יותר, בשם מייקל ויק. אני יודע שכבר דיברנו על ויק די הרבה השנה, ורוב הזמן הוא לא היה שווה את המאמץ, אבל אחרי שגזר הדין הוטל עליו השבוע, קרוב לודאי שלא נשמע ממנו יותר בשנה-שנתיים הקרובות, לפחות עד שהוא ישתחרר ואחת מקבוצות הליגה (תנו לי לנחש – אוקלנד, בדיוק כשיימאס להם מג'אמרקוס ראסל) תיקח עליו סיכון, ולכן אני מרשה לעצמי, ככה בתור מחוות פרידה.

        מייקל ויק, כמו שכולם יודעים, נולד וגדל בוירג'יניה. מה שלא כולם יודעים זה שההורים שלו היו בני עשרה כשהוא נולד, אביו בקושי ראה את הבית ואמו עבדה בעבודות כפולות, כשכל המשפחה חיה בשיכונים מהזן הגרוע ביותר, בתנאים שאנחנו רק יכולים לדמיין אותם. בדיוק כמו אותם ציידים שנתקלנו בהם במונטנה ואיידהו, שלא מבינים למה יכול להיות שלירות בדובים זה לא הדבר הכי ספורטיבי בעולם, גם ויק גדל לתוך מציאות מסוימת, שהוא לא מכיר אחרת ממנה. במציאות שויק גדל בה, קרבות כלבים הם הנורמה (בדיוק כמו שלעשות מיליון ילדים, ליסוע בפיק-אפ טראק ולירות בחיות בר זה הנורמה באיידהו) ואין דבר יותר חשוב מלשמור על הגב של החברים שלך מהשכונה, לא משנה כמה כסף יש לך.

        שלא תבינו לא נכון, לשניה אני לא טוען שויק בסדר חס וחלילה, להיפך – מדובר בבן אדם בוגר שהיה אחראי למעשים מזעזעים שאין עליהם מחילה – והוא הולך לשלם על זה, כמו שצריך. אבל יותר מהכל, הסיפור הזה הוא בסופו של דבר סיפור עצוב, על בחור שהצליח בזכות הכישרון שלו (טוב, יהיו הרבה שיחלקו על הקטע עם הכישרון, אבל למרות שהוא לא היה ק"ב איכותי, ויק היה בחור עם טונה כישרון) לצאת ממסלול חיים עם מעט מאוד עתיד לעולם של כסף גדול ופרסום, רק כדי לזרוק את הכל לפח בשביל משהו שהוא פשוט היה, טוב, רגיל אליו. כמו שהקלישאה אומרת – אפשר להוציא את הכושי מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהכושי, ו-ויק הולך להירשם בסטטיסטיקה כעוד שחור, אחד מבין 800 אלף כאלה, שמבלה את ימיו בבית הכלא האמריקאי. כמו שאמרתי – עצוב.

        צומת הדרכים של הג'טס

        ובחדשות פוטבול אחרות, יש איזה קבוצה שאולי שמעתם עליה שעוד לא הפסידה השנה וביום ראשון האחרון היא נתנה את אחת מאותן הצהרת כוונות שאם עד עכשיו לא האמנתי שעונה מושלמת היא אפשרית, הרי שעכשיו אפילו אני הצטרפתי למאמינים (אם כי אני עדיין חושב שמיאמי תשיג את הניצחון הבודד). אחרי שני המשחקים מול פילי והג'איינטס, אז באו הפאטס בטוחים וגאים ובעיקר שאננים, והתקשו לחזור לרמת תפקוד יעילה, הרי שמול פיטסבורג הם באו רעבים (גם בזכות הסייפטי אנתוני סמית', שאיך אמר עליו בליצ'יק ביבשושיות אופינית – הוא פשוט לא ממש טוב) עם רצון להוכיח את עצמם, והמשחק בעצם נגמר איפשהו בתחילת החצי השני, אחרי מהלך הפלי-פליקר בין מוס, בריידי וג'אבר גפני (ג'אבר פאקינג גפני!).

        ופה אנחנו מגיעים לנקודה המנטלית עליה הייתי רוצה לומר כמה מילים. מנטאליות היא דבר שאי אפשר למדוד במספרים אבל החשיבות שלה היא הרבה מעבר למה שאנשים מאמינים. אם ניקח את מהלך הפלי-פליקר המדובר, הרי שאחריו התוצאה היתה בסך הכל 13:24 לפטריוטס, מרחק של שני פוזשנס עם כמעט מחצית שלמה לשחק – לא משהו שאמור להזיז לקבוצת פוטבול טובה (הפאטס בעצמם חזרו מפיגור 10 מול אינדי, בשמונה דקות של משחק, רק לפני חודש וקצת) – ועדיין, כל מי שראה את המשחק הבין שהוא פחות או יותר גמור, כשאפשר היה ממש לראות איך האוויר יוצא משחקני פיטסבורג, בעוד שחקני הפאטס ניזונים מאותו מהלך ונכנסים לאטרף.

        אי אפשר להמעיט בחשיבות של האפקט המנטאלי של כזה מהלך על שתי הקבוצות. הקבוצה שביצעה את אותו מהלך מקבלת זריקת אדרנלין רצינית, בעוד הקבוצה שספגה אותו מאבדת כל מוטיבציה להמשיך לשחק – כי באמת, כמה אפשר לעבוד קשה, דאון אחרי דאון, בניסיון לעצור את ההתקפה של הפאטס, כשמהלך אחד, שבו הכל היה נראה כמתקלקל לקבוצה השניה, מוריד לטמיון את כל המאמצים שלך? מה שאירוני הוא, שדווקא הסטילרס הם אלו שנהנו ממהלך מהסוג הזה בסופרבול אותו הם לקחו לפני שנתיים, כשרנדל-אל מצא את היינס וורד לט"ד בטריק פליי, שפשוט גמר את סיאטל.

        עוד דוגמא לקבוצה עם בעיות מנטליות קשות היא הרייבנס, שאחרי שנתנו את כל מה שיש להם מול הפאטס לפני שבוע, הגיעו למשחק מול אינדי בלי כוחות – פיזיים, אבל בעיקר מנטליים – וראית את זה ברבע הראשון מול אינדי, שלא התקשתה לסגור את המשחק בלי יותר מדי מאמץ. בהתחשב בחשיבות של המאמץ המנטאלי שכרוך בלהיות שחקן פוטבול, לא פלא שמאמנים שכל מה שיש להם להציע זה מוטיבציה לשחקנים (הרמן אדוארדס, למשל) עדיין מצליחים להגיע לשלבים הגבוהים ביותר של שרשרת האימון. יהיה מעניין איך יגיעו שחקני הג'טס מנטאלית למשחק מול הפאטס ביום ראשון, אחרי שכל השבוע מפמפמים להם שהם הולכים להישחט – האם הם יילכו כמו צאן לטבח או יעשו מעשה פילי וייתנו את הפייט של החיים שלהם. יש לי הרגשה שזה הולך להיות הרבה יותר קשה לניו אינגלנד ממה שהם חושבים.

        אל תשברו את ג'רי

        עוד כמה הערות על סדר היום, ברשותכם:

        - עם כל כמה שאני אוהב את הפאטס, ושמח שהם ינתצו כל שיא אפשרי בספר – הייתי מעדיף שאת שיא הט"ד העונתי של ג'רי רייס הם ישאירו לנפשו. עם כל הכבוד למוס, ובניגוד לויכוחים שיש תמיד על מי הוא גדול הקוורטרבקים, אין אף אחד שיערער על הקביעה שרייס הוא הרסיבר הגדול בהיסטוריה. נכון, יש לו עדיין כמה עשרות שיאים, שחלקם אולי לא יישברו בתקופת החיים שלנו, אבל השיא הזה של 22 ט"ד בעונה – שהושג ב-12 משחקים בלבד! – הוא מסוג השיאים שרק מראים את הגדולה של השחקן העצום הזה, והייתי שמח אם רנדי מוס ייסתפק ב-21 ט"ד ולא ביותר.

        - עוד רסיבר שמגיע לו כבוד הוא היינס וורד. לא היה לי מקום להזכיר אותו בטור הקודם, אבל וורד עבר בסאנדיי נייט מול סינסי לפני שבוע את ג'ון סטולוורת' האגדי בספר השיאים של הסטילרס כשתפס את מסירת הט"ד ה-64 שלו והפך לרסיבר המוביל של פיטסבורג בכל הזמנים, כשבקרוב הוא גם יעבור את סטולוורת' בקטגוריית התפיסות. וורד הוא אחד מהרסיברים הפחות מוערכים בליגה, כי המספרים שלו לא מפלצתיים כמו של רסיברים אחרים, אבל מדובר באחד השחקנים החביבים עליי בליגה, רסיבר מוכשר בטירוף, שבניגוד לכמה מחבריו הפרימדונות, לא מפחד ללכלך את הידיים שלו בחסימות לשחקנים אחרים – ועושה זאת בכישרון רב. ברכות.

        - מישהו יכול להסביר לי מה זה המעיל הזה שבליצ'יק לבש?

        - איזה שם גדול זה למהלך "פליפליקר"? אתה ממש יכול להרגיש את המגניבות שלו בשם, לא?

        - אם דיברנו קודם על בעיות מנטליות, הרי שמה שהולך בסן דייגו הוא בכלל גן ילדים. ריברס וטומלינסון לא מדברים, מרימן מתבכיין שנכנסו בו – אחרי שנכנס בעצמו בוינס יאנג – ובכלל נראה שנורב טרנר איבד שליטה על המועדון הזה. אם היה לי כמה גרושים (ואין לי) הייתי שם אותם על זה שהצ'ארג'רס לא עוברים שלב אחד בפלייאוף הקרוב

        - מינסוטה, לעומת זאת, היא בדיוק מסוג הקבוצות שאף אחת לא היתה רוצה לפגוש בפלייאוף – והם יהיו בפלייאוף (בכל זאת, אנחנו מדברים על אריזונה וניו אורלינס שרודפות אחריה). משחק ריצה אימתני, משחק הגנה נגד ריצה מעולה, והרבה מאוד רוח גבית. כמו שאמרתי, אף פעם אל תזלזלו בכוחה של האינרציה.

        - טוני דאנג'י קבע שיא השבוע (יונייטס, תתבייש לך שלא הזכרת) – הוא מגיע לפלייאוף שנה תשיעית ברציפות (כזכור, לפני שאימן את הקולטס, הוא עלה לפלייאוף מספר פעמים גם עם טמפה ביי), הישג חסר תקדים שהוא לא מקבל מספיק קרדיט עליו ושווה להזכיר אותו – זה לא רק פייטון מאנינג שאחראי להישגים של הקבוצה הזאת.

        - אני אמנם לא הגעתי 9 פעמים ברציפות לפלייאוף, אבל גם שנה שלישית ברציפות זה הישג מכובד, ובשבוע האחרון ניצחון על הקבוצה הטובה בליגה הצליח לדחוק אותי בקושי למקום האחרון בפלייאוף, כוויילד קארד. הסיכויים שלי לאליפות שניה ברציפות די קלושים, קודם כל כי דודי כפרי בכלל לא הגיע לפלייאוף (וכידוע, דודי הוא הביץ' שלי) וגם כי השבוע אני צריך לפגוש שוב את אותה קבוצה ולקוות שאדריאן פיטרסון ייתן את אותה תפוקה עלובה ושג'יי קאטלר ייתן את אותה תפוקה מכובדת, וכולנו יודעים מה הסיכויים שזה ייקרה. בכל מקרה, אני יכול להרגיע אותכם, גם אם האליפות אכן תגיע למועדון החבובות שלי (אל תשאלו), שיר לא ייצא מזה, מקסימום חמשיר.

        - ברצינות, מאיפה בליצ'יק השיג את המעיל הזה? ג'ורג'?

        סיבה מס' 29 למה אני (קצת) עדיין מתגעגע לארה"ב – ובכן, עד לפני שבוע, כל פעם שלקחתי מסטיק מהחבילה שיש לי במשרד התגעגעתי לאותם מסטיקים אמריקאיים מסיביים ששווקו בחבילות מעטפה – אבל לא עוד! כי חברה שלא נחשוף את שמה שעתה לתחינותיי וייבאה את סוג המסטיקים הזה לארץ ומעכשיו אפשר להנות ממסטיקים כמו באמריקה, ולי יש רק 499 סיבות להתגעגע.