וול סטריט

ג'וש סמית' (אטלנטה הוקס):

מי זה מעופף ברחבי הפיליפס ארנה? זה ציפור? זה אווירון? רגע, יש לי פתיחה יותר הזויה - נחשו מי ניצחה שבעה מ-11 האחרונים שלה ונמצאת במקום השישי במזרח וחזק במאבקי הפלייאוף? אז נכוווון שהמזרח כרגע יותר צפוף מהליגה הלאומית בכדורגל ואין טעם להתייחס לדירוגים שם, ונכווווון שחמישה משבעת הנצחונות היו על קבוצות שמתחילות ב-מ' וזה לא נחשב, אבל כשמדובר בהצלחה של ההוקס אף אחד לא צריך לשים לב לפרטים הקטנים. להצלחה הזאת יש רק אב אחד - ג'וש סמית'. הוא עושה את זה למרות הניהול הכושל, המאמן הסתמי, הקהל הוירטואלי וג'ו ג'ונסון שלא מתפקד, והסיבה היחידה שהוא לא במניות הקרות השבוע היא חוק מימי המנדט שאף אחד לא טרח לשנות וקובע שאסור להכניס שני אייטמים על אטלנטה באותה כתבה. סמית' הוא אטלנטה, ואם הוא תופס יום רע אין להם סיכוי.

ניתן למספרים לדבר- 17.7 נקודות, 7.7 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ובעיקר 2 חטיפות ו-3.5 גגות הופכים את ג'וש להצגה הטובה בעיר ואולי בליגה. לאחרונה היו לו כמה הצגות גדולות במיוחד, והשיא היה במשחק של 25, 16, 5, 4, 4 בנצחון המפתיע באורלנדו. אומרים שלראות את סמית' משחק במציאות זאת חוויה חד פעמית שאסור לפספס, כך שיש לשלושת האוהדים של אטלנטה במה להתפאר. עכשיו נשאר להם לקוות שההנהלה תצליח להשאיר אותו, אבל בשביל זה צריך שתהיה הנהלה קודם.

דרון וויליאמס (יוטה ג'אז):

זה רק הולך ונהיה יותר קשה, הנסיון להכריע בין כריס פול לדרון וויליאמס. בשבועיים האחרונים הדו-קרב מתחמם - דרון התחיל עם 35 על הראש של הלייקרס, פול לא התרשם וענה עם משחק של 33, 9, 12 ונצחון על דאלאס, דרון התעצבן והחזיר עם 24 נקודות ו-15 אסיסטים נגד מיאמי ו-30 ו-7 מול סקרמנטו, את פול זה כבר הרתיח והוא התפוצץ עם 43 ו-9 על ממפיס, דרון ענה עם 41 ו-7 על דאלאס, פול החזיר בקטנה עם 29 ו-10 על סיאטל ועכשיו הם מרגיעים קצת עד העלייה הבאה. כמה רחוק השניים האלה מתכוונים לקחת את זה? הם לא יירגעו עד שהם יהיו שני השחקנים הטובים בליגה?

העובדה שמדובר בשני פוינט גארדים מסוג שונה רק מקשה על העניין, גם העובדה שאחד נמצא בכמעט קונטנדרית והשני בקבוצה די חדשה. דרון כאן גם בגלל שפול כבר היה, וגם בגלל שאם הוא יתחמם עוד קצת הוא עלול לשרוף את השיער בחזה של בוזר (הוא גילח, אבל למה להרוס?). בתשעת המשחקים האחרונים הוא קלע 25.7 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה והוסיף 9.8 אסיסטים. יוטה דווקא מפסידה לאחרונה, אבל זה בעיקר בגלל ששחקני הפנים עדיין מחפים על חוסר יכולת הגנתית בפאולים והיריבות חוגגות מהעונשין.

קרון באטלר (וושניגטון וויזארדס):

אם הייתי ארני גראנפלד, הנשיא של הוויזארדס, הייתי מרים טלפון למיץ' קופצ'אק: "היי מיץ', אני לא ממש בעניינים אז רציתי לדעת - איך הולך עם קוואמי בראון? תותח כמו שהבטחתי, נכון? כי לנו הסתדר ממש טוב עם באטלר. עכשיו, שמעתי שאתה מחפש טרייד לקובי - מה דעתך על אנדרה בלאץ'? כרגע הוא נותן 7 ו-5, אבל תוך שנתיים הוא אולסטאר, מילה שלי". אם לארני לא נעים לצחוק קצת על חשבון מעוטי היכולת, את ההרגשה הטובה הוא יכול לקבל מהקבוצה שלו - שמונה ניצחונות וחמישה הפסדים מאז הפציעה של ארינאס הם בהחלט סיבה לאופטימיות.

באטלר הוא זה שביצע את קפיצת המדרגה העיקרית מאז שהבלוגר נפצע - מאולסטאר ללגמרי אולסטאר. לפני שבועיים, בטווח של שישה ימים, היו לו משחק של 39 נקודות, טריפל דאבל ומשחק של 35 נקודות עם 5 מ-5 מהשלוש בנצחון בדאלאס. הממוצעים שלו ב-11 המשחקים האחרונים הם של 25.4 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה, 1.8 שלשות ב-56 אחוזים, 93 אחוזים מהעונשין, 6.6 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 2 חטיפות ואם ממש צריך, על חשבון הבית, גם חצי בלוק. היכולת של באטלר, לצד השיפור בהגנה שם המכשפים הפכו מגרועים לבינוניים, נותנת תחושה שאולי בכל זאת יש עתיד לכדורסל בבירה.

גרנט היל (פיניקס סאנס):

מכיוון שמדובר בבחור הכי חיובי בליגה ובקבוצה הכי חיובית בליגה אני אנסה להימנע מדברי ביקורת ומהשליליות שמאפיינת את התקשורת בימינו ואטען שפיניקס יכולה להיות אופטימית מהגישה של אמארה בהגנה - לא להפריע ליריב כדי ללמוד ממנו מהלכים חדשים. אם מתעלמים לרגע מהבור בצבע (ובפיניקס מתכוונים להתעלם עד מאי) לסאנס באמת אין סיבה לדאגה. המשחק זורם כמו תמיד ונאש מצליח גם הפעם להיות טיפה יותר טוב משנה שעברה (זאת כבר השנה הרביעית ברציפות שהוא משתפר ובשתי הראשונות הוא היה ה-MVP).

בזמן שהשאר כבר רגילים לשיטה ולנאש, גרנט היל חדש בעסק והוא נהנה מכל רגע. מאז שדצמבר בא עלינו לטובה היל רק משתפר והתחיל גם למסור ובששת המשחקים של החודש הזה הוא קלע 18.5 נקודות ב-59.5 אחוזים מהשדה והוסיף שישה אסיסטים. נאש, דרך אגב, עומד 16.3 אסיסטים מול 2.7 איבודים בדצמבר, וכדי שזה ייצא הגיוני לפיניקס היו בתחילת החודש ארבעה משחקים רצופים שמספר האסיסטים בהם היה 37, 38, 38 ו-42. בשיא הרצינות, תבדקו אם אתם לא מאמינים.

דירק נוביצקי (דאלאס מאבריקס):

תרשו לי לא להתלהב מ-36 נקודות על הראש של ההוא מסוף הכתבה. נוביצקי עבר במהלך השבועות האחרונים את הקו האדום שאחריו כבר אי אפשר להתעלם, להכחיש או לנסות לגמד את התופעה - משהו לא טוב עובר על הגרמני. ה-MVP של שנה שעברה הוא לא השחקן הטוב ביותר בקבוצה שלו כרגע, התואר הזה שייך לג'וש הווארד. כאשר דאלאס ניצחה בפתיחת העונה זה לא נראה מטריד, כאשר התחיל משבר והוא לא הוסיף מילימטר של יכולת, ריכוז או תשוקה זה הפך למוגזם.

בקיץ נוביצקי נסע למצוא את עצמו באוסטרליה עם הגרסא הגרמנית של מיסטר מיאגי, מסע שיום אחד בטח יהפוך לסרט משעמם, אבל בחלומות שלו הוא כנראה עדיין מוקף בחמישה ראשים של דון נלסון שנעים במעגל ויודעים כל מה שהוא חושב. גם שאר הליגה לקחה שיעור מנלי איך לנטרל את הגרמני והבחירה בפתרון הקל של למסור יותר לא עוזרת. הקליעה לא עובדת כמו פעם, ובמקום להראות אגרסיביות ולהגיע יותר לצבע דירק זורק יותר משלוש והוריד בשליש את כמות ריבאונד ההתקפה. אם זאת הנסיגה שלפני ההתפוצצות, אם הוא מחזיק בקנה הילוך נוסף שמחכה לצאת, הגיע הזמן שהוא ילחץ על ההדק. אם לא - דאלאס בבעייה.

ג'ייסון ריצ'ארדסון (שארלוט בובקאטס):

את האמת, כל אחד מהרביעייה של שארלוט היה יכול להיות כאן. ריימונד פלטון כבר פתח עונה כמו שצריך ועלה מאחוזים של גבינה דלת שומן לאחוזים של גבינה רגילה, אבל הוא כבר הספיק להרוס הכל, אוקאפור כמעט לא משותף בהתקפה ונמצא בדרך הבטוחה להפוך לביג בן לעניים וג'ראלד וואלאס החליט שלכבוד החוזה החדש זה זמן טוב להקטין את כמות הביקורים בצבע ולשמור על עצמו. עכשיו גם מגלים בשארלוט שלא כל מה שנוצץ בגולדן סטייט זהב - ג'יי-ריץ' לא מתרומם לגבהים שציפו ממנו ובטח לא נראה כמו סיבה לוותר על הבחירה השמינית בדראפט. שארלוט הפסידה שמונה מהתשעה האחרונים וג'יי-ריץ' קלע בהם 15.9 נקודות באחוזים גרועים ובעיקר משלשות.

ומה עושים החבר'ה של מייקל ג'ורדן בהנהלה כדי לעצור את המפולת? המקסימום שהם הצליחו זה לפתור לקליבלנד את הפלונטר עם ורז'או. אחרי הפלופים בדראפט והיכולת הפושרת של ההחתמות הגדולות של הקיץ (כולל מאט קרול! מי היה מאמין?), סיפור ורז'או הוא החוליה האחרונה בשרשרת הכשלונות שהיא קריירת הניהול של ג'ורדן, מה שמעלה מיד את שלוש השאלות הבאות: 1) האם זה מוכיח שג'ורדן עשה עסקה עם השטן ועכשיו הוא משלם עליה? 2) אם זה נכון, איך זה שהוא עדיין נראה ככה? 3) למישהו יש שאלה מעניינת יותר שקשורה לשארלוט?

אל הרינגטון (גולדן סטייט ווריירס):

הירידה במעמד של הפורוורד עם השם הסלולרי החלה דווקא בסדרה הנהדרת של הלוחמים מול דאלאס. ככל שנלי ירד להרכבים נמוכים וקופצניים יותר זה היה הרינגטון שהדקות שלו קוצצו. הוא התחיל את הסדרה עם 38 דקות במשחק הראשון וסיים אותה עם שמונה וחצי במשחק השישי ושמונה סלי שדה בכל הסדרה. יוטה הגבוהה והעבה החזירה אותו לעניינים, אבל הנזק כבר נעשה. בקיץ הוא הוריד במשקל כדי לנסות להתאים לקצב של נלי ובמשחקי ההכנה התחרע על כל ריבאונד, הוא גם התחיל לא רע את השנה אבל מאז שסטיבן ג'קסון חזר הוא שוב זה שמוצא את עצמו בחוץ ברוב המקרים.

ב-11 האחרונים הוא מתקשה להגיע לשלושים דקות ומסתפק ב-11.6 נקודות ו- 5.4 ריבאונדים. בתחילת השבוע הוא אפילו איבד את המקום בחמישייה. הפתרון המתבקש הוא טרק באוסטרליה עם המנטור ריק קרלייל, הרינגטון צריך להיזכר שיש מאמנים שירשו לו להגדיל בשקל תשעים כי אצלם לא רצים לשום מקום.

זאק רנדולף (ניו יורק ניקס):

אני שמח לבשר על שובה של תת הפינה האהובה "השבוע בחבורת הזבל". זה רק אני, או שבאמת נראה שיש יד מכוונת בניקס? אני כמעט בטוח שמישהו מנסה לאמלל את האוהדים בכוונה. אולי מדובר במתיחה האולטימטיבית, אולי אדי קרי הוא רובוט מתוחכם שבתוכו יושב יגאל שילון, אני באמת לא מצליח לחשוב על הסבר טוב יותר. השיטה היא זאת - לשחק ממש גרוע, לשבור שיאים שליליים ואז, רגע לפני שגם לדולאן נמאס, לחלץ איזה נצחון על מילווקי שגורם לדולאן להחתים את אייזיה לכל החיים ולהעניק לו את המפתח לעיר. זה הסיפור של העונה בינתיים, ואפילו לרג'י מילר מתחיל להיות לא נעים לצחוק על אוהדי הניקס המסכנים.

זאק רנדולף כל כך מתאים לשם, שמוזר שלא חשבו על זה קודם. לאחר שעשה את הבלתי ייאמן והצליח לגרום למרכוס פייזר להיראות זריז באותו משחק אימון נשכח, זכריה התפנה להגדיר מחדש את חוסר היעילות. הוא אמנם עומד על 17 נקודות ו-10 ריבאונדים, אבל עושה את זה ב-44.7 אחוזים עלובים לשחקן פנים מהשדה ו-66.2 אחוזים מהקו ולזה הוא מוסיף 3.1 איבודים מול 1.5 אסיסטים, 0.8 חטיפות ו-0.1 גגות. ואם זה לא מספיק, הוא אפילו לא עושה כאילו הוא שומר. לאחרונה אפילו רג'י אוונס ומאליק אלן קלעו עליו בדאבל פיגרס, וזה באמת הישג חד פעמי. מזל שיש את אדי קרי בתור מטריה אווירית מאחוריו.