יום אחד נתקל ג'ורג' קוסטנזה האגדי מ"סיינפלד", בבעיה לא פשוטה: בסיום העונה החמישית של הסדרה הוא זכה כנגד כל הסיכויים בעבודה בניו יורק יאנקיז, מועדון הבייסבול המפואר ביותר בהיסטוריה של המשחק ומקום העבודה האולטימטיבי, וחייו לא היו יכולים להיות טובים יותר. אלא שבאמצע העונה השמינית, מגיעה אליו הצעה נגדית מהניו יורק מטס, המציעה לו יותר כסף, ומעמד גבוה יותר, במועדון אותו הוא אוהד. בשביל לסבך את העניינים, הוא לא יכול לקבל את העבודה לפני שהוא מתפטר מהיאנקיז.
וכך, בעשרים הדקות הבאות, מנסה ג'ורג' בכל כוחו לגרום לפיטוריו: הוא אוכל תותים כשהוא לבוש במדים של בייב רות', גדול שחקני היאנקיז לדורותיהם, הוא פורץ "ערום" אל המגרש באמצע משחק, ולבסוף נוסע במגרש החנייה של האצטדיון כשגביע הוורלד סיריס בו זכתה הקבוצה קשור למכוניתו ונגרר מאחוריו, כשהוא מקלל ומכפיש את ההנהלה.
אין צורך לציין שכל הדברים הללו לא עבדו, וג'ורג'י בוי נאלץ להמשיך במקום עבודתו הרגיל, ממורמר ומתוסכל. קוסטנזה יכול להתנחם בכך שהוא לא היחידי שהדבר קרה לו. למעשה, ב-82 משחקים של הליגה הטובה בעולם, מקרים דומים לשלו שכיחים בערך כמו ריבאונדים הנופלים לידיו של דוויט הווארד. המצב הנתון ב-NBA, בו למרבית השחקנים אין קשר ישיר לעיר או למועדון בו הם משחקים, גורם לכך שחלק נכבד מהם אינו מרוצה במקום בו הוא נמצא. אז מה עושים במקרים בהם שחקן רוצה לעזוב קבוצה בגלל חוזה, סכסוך עם ההנהלה או פשוט כתוצאה מחוסר עניין מתקדם?
ובכן, אני גאה להציג בפניכם פרק מתוך "המדריך לפתיחת עונת 2007/8, על שם ג'ורג' קוסטנזה: כיצד לאלץ את קבוצתך לשחרר אותך". כפי שאתם יכולים לתאר לעצמם, ישנם אינספור דרכים וסגנונות לעשות זאת, לכן כאן יובאו שלוש הגישות הפופולריות ביותר.
הגישה הגברית
אתה צודק, ואל תיתן לאף אחד להגיד אחרת. זהו הקו המנחה של הגישה הגברית, והעיקרון הבסיסי שאסור בשום מצב לשנותו. כל מבט לאחור או בדיקה מחדש תהרוס לחלוטין את כל מה שבנית. מספיק להסתכל על אנדרסון ורז'או, הפורוורד של קליבלנד שישב בביתו בברזיל במשך 20 המשחקים הראשונים של העונה, כדי ללמוד כיצד עושים את זה כמו שצריך. ורז'או הוא שחקן בינוני, שרשם עונות בינוניות, וכמה משחקי פלייאוף מוצלחים. אלא שלמזלו הוא משחק בקבוצה עם אחד, לברון ג'יימס, שלקח את החבורה של הקאבס על גבו והוליך אותם כל הדרך אל סדרת הגמר מול הספרס.
וראז'או היה טוב באותם משחקים, ולמרות שרשם רק 6 נקודות ו-6 ריבאונדים למשחק, הוא הוסיף רמת אנרגיה ואינטנסיביות למשחק של הקאבס שתרמה רבות בגמר המזרח האחרון מול דטרויט. אלא שלהגיד שהוא השפיע בצורה משמעותית יהיה קצת להשוות את ורז'או לעכבר שרץ ליד הפיל במדבר, ואומר: "וואו, תראה כמה אבק עשינו". התרומה שלו היתה חשובה, אבל היא היתה צדדית.
איך שלא יהיה, הברזילאי ששמע את כל הדיבורים מסביב על האנרגיות שהוא מביא לקבוצה ועל התרומה שלו, ניפח את חזהו בגאווה, והסתובב בראש מורם. זה כמובן, עד שיום אחד, בעודו משוטט במשרדי הקאבס, נתקל אנדרסון בדו"ח מקבלי השכר בארגון, ושם, בין המשכורת של הבחור שמאפס את שעון ה-24, לבחור שמרים את המדים מהפרקט, נמצא שמו. מה שבעיקר עיצבן את הברזילאי היה שמו של לארי יוז, שגם השנה כנראה לא ייבחר לאולסטאר, שניצב שני ברשימת מקבלי המשכורת עם 12 מיליון לעונה. ורז'או התעצבן, ודרש העלאה משמעותית בחוזה החדש שלו, כשהוא מכוון לראש הרשימה: חוזה ארוך טווח של 52 מיליון לשש שנים. דני פרי והנהלת הקאבלירס שכבר העניקו חוזים גבוהים לשחקנים בינוניים כגון יוז, דוניאל מרשל ואריק סנואו, לא ששו לעשות את אותה טעות שוב ולסתום לעצמם את תקרת השכר לעונה הבאה, וסירבו.
אז מה עשה הברזילאי? משך בכתפיו ולא שיחק. הצהיר בכל מקום שהוא רוצה לעזוב, בלי מסיכות, בלי ציטוטים שלא הובנו: שלמו לי או שאלך. הבעיה בגישה הגברית היא שלרוב, מי שמיישם אותה לא מקבל את מה שהוא רוצה, וחוזר עם הזנב בין הרגליים לאותה אישה אותה עזב, וזה בדיוק מה שקרה לורז'או. הוא קיבל לבסוף הצעה משארלוט של 17 מיליון דולר לשלוש שנים, אותה כצפוי השוו הקאבס, וכך חזר הפורוורד לקבוצה אותה נטש, כשהוא מצהיר על כך שהוא שמח לחזור. אבל את הפגיעה בקבוצה ובאוהדים הוא לא יצליח למחוק בכזאת מהירות, ובו זמנית יצר לעצמו תדמית של שחקן מפונק עם אגו גדול, שחושב שהוא שווה הרבה יותר ממה שהוא יכול להציע. עם זאת, ורז'או בטוח שהוא עשה את הצעד הנכון מבחינתו. טוב, איך הוא יכול שלא? הוא גבר.
הגישה הנשית
קובי בריאנט הוא שחקן חכם. מעבר ליכולות הפיזיות שלו הפנומנליות שלו, ל-27 הנקודות שהוא קולע בממוצע העונה, ומעבר למוסר העבודה שלו שמעלה את רמת המשחק שלו באופן עקבי, קובי קורא נכון את המשחק. הוא מוצא את הנתיבים לחדירה, יודע איך לנוע ללא כדור וקורא את ההתקפה של היריב, מה שהופך אותו לשחקן הגנה מצוין. זה לא פלא אם כך, שמספר 24 של הלייקרס, שיכול היה לבחור בכל גישה אחרת, נקט דווקא בגישה הנשית הידועה. אין בדברים רמיזה שוביניסטית כזו או אחרת, ולמעשה מדובר באחת השיטות החכמות ביותר המוכרות לדורשי הטרייד באשר הם. זוהי דרך פעולה ששוטחת את רצון השחקן, אבל אז גורמת לכל שאר העולם להיראות כאילו הוא האשם העיקרי.
פרשת הטרייד של קובי היא הנושא שהכי דובר עליו הקיץ, והאפילה על כל טרייד, החתמה או התבטאות של מישהו מה-NBA, ואין זו מקריות. אלא שבכדי להפוך לאירוע המתוקשר של השנה דרושה הכנה. הצעד הראשון בגישה הנשית הוא קריטי, וחייב להיעשות בעדינות. על השחקן להציע מהלך שיהיה חביב על האוהדים, ובו זמנית בלתי אפשרי בשביל הקבוצה, כדי למצב אותם כאנשים הרעים.
במקרה הנוכחי, בריאנט יוצא אל התקשורת ואומר שהוא היה רוצה לראות את ג'רי ווסט חוזר למועדון. "זה לא שאני בא ואומר שהוא חייב לחזור למועדון או שאני עוזב", הוא אומר, "אני פשוט רוצה לשפר את הקבוצה". אלא שכל גבר נשוי יודע, כשאשתך פונה אלייך ומסננת: "זה לא שאני *אומרת* לך מה לעשות", זה סימן ברור לכך שהיא אומרת לך מה לעשות. ווסט בכל מקרה לא התכוון לחזור לעיר המלאכים, והקרקע היתה מוכנה.
שלושה ימים מאוחר יותר התראיין הגארד של הלייקרס בתוכנית רדיו וכשנשאל האם הוא מעוניין לעבור לקבוצה אחרת, אמר: "כן, הייתי שמח לטרייד". רשמו לפניכם, כדורסלנים מתחילים, שהאיש הביע את רצונו באופן גלוי. התוצר המיידי של התבטאות כזו בדרך כלל היא כעס מצד האוהדים, שמרגישים שהשחקן נוטש אותם. אלא שבעקבות עבודת ההכנה היסודית, זוהי לא אשמתו, זאת אשמת הקבוצה שלא רוצה להביא את ג'רי ווסט, האיש והלוגו כדי שיתקן את הקבוצה. ועוד לפני שמישהו מספיק להגיב, הוא מתראיין שוב, ואומר שלאחר שערך שיחה עם פיל ג'קסון, הוא רוצה להישאר. "אני לא רוצה ללכת", אומר האיש בצהוב. "זוהי הקבוצה שלי".
מבולבלים? איך אפשר שלא. מכאן והלאה, כל התבטאות של השחקן לגבי טרייד אפשרי תהיה שיהיה לו מאוד חבל לעזוב, אם המועדון יעשה עליו טרייד. מבינים? זה לא הוא, זה המועדון. וכך, כל פעם שנשאל האם הוא רוצה לעזוב, ענה השחקן: "אני לא יודע. לכו ודברו עם ג'רי באס". אחרי הכל, זוהי לא אשמתו של קובי, הוא היה רוצה להישאר. זה לא אשמתו. זה לא אני, זה אתה.
הגישה הילדותית
"הלו?".
"היי, לורנס, זה ג'ייסון".
"היי ג'ייסון. שמע, אתה לא צריך להגיע היום עד המחצית, משחקים נגד הניקס הערב".
"אה. אהמ, שמע, בשביל זה התקשרתי. אני (שיעול יבש)... אני לא מרגיש הכי טוב".
"באמת? אתה דווקא נשמע לי בסדר".
"לא, לא, אני אומר לך (שני שיעולים, משיכה באף). אני ממש חולה. אין לי אפילו כסף לקנות תרופות, אם אתה מבין למה אני מתכוון...".
"לא, אני לא מבין. לא קיבלת את הצ'ק של ה-20 מיליון דולר ששלחנו לך בתחילת העונה...?".
"...אהמ, לורנס, אני מצטער, אני חייב ללכת. אישתי בדיוק הכינה מרק והיא ממש לוחצת עליי".
קליק.
צליל ניתוק.
חייבים לתת קרדיט לג'ייסון קיד על שימוש בשיטה הקלאסית, וכזאת המיושמת כמעט כל יום על ידי מאות מיליוני ילדים ברחבי העולם שלא רוצים ללכת לבית הספר. הילד הספציפי הזה החליט שלא להתייצב למשחק מול הניקס, שהיה אמור להיות גן ילדים, והפך לשיעור חשוב לראשי הנטס, שללא הרכז המזדקן, הסיכויים שלהם לעונה חיובית הם אפסיים. הסיבה לכל העניין היתה חוסר ההיענות של ראשי ניו ג'רזי להאריך את חוזהו של קיד שעומד על 40 מיליון דולר לשנתיים, בעונה נוספת. הילד שמע על כך, והביע את מורת רוחו בצורה היחידה שבה ילדים יודעים.
ההערכה היא שקיד חיפש תירוץ כדי להוביל למקום בו הוא ידרוש טרייד, ויעבור לקבוצה עם פוטנציאל להתמודד על אליפות. רק לפני שבוע הוא התראיין למגזין 'Sports Illustrated' וסיפר על הקשר החברי שלו עם לברון מאז ששיחקו ביחד בנבחרת ארה"ב בקיץ, ועל כך שהיה שמח לשתף איתו פעולה בזמן הקרוב, ובהחלט אפשר להבין לליבו. הילד אינו נעשה צעיר יותר, ובמרץ הקרוב יחגוג 35. הוא אחד השחקנים הפחות אנוכיים בליגה, והוא בדרך הבטוחה ליותר ממאה משחקים בהם רשם טריפל דאבלים. כל מה שחסר לו עכשיו היא טבעת אליפות, ואחרי שראה את אלן אייברסון וקווין גארנט מקבלים את מבוקשם, הוא הבין שדייויד שטרן לא הוליך פשוט להעניק את האליפות לניו ג'רזי על בסיס התנהגות טובה.
הבעיה הגדולה ביותר עם השיטה הילדותית היא שהשחקן נתפס רע בעיני התקשורת, ובדרך כלל, אחרי כמה ימים של ביקורת על מעשיו, השחקן מחליט לוותר, מוחק מזיכרונו לגמרי את האירוע, וממהר להכחיש כהוא זה שבכלל רצה לעזוב מלכתחילה.
מסקנה
אז מי מבין שלוש הגישות היא הכי אפקטיבית? מהי הגישה שעובדת בכל פעם? ובכן, אף אחת מהן. ורז'או כבר חזר למדי הקאבס, קובי ניסה לעזוב ונכשל, וקיד לא הולך לשום מקום. הסיבה לכך היא ששחקנים כמוהם צריכים להבין שלא מדובר פה רק בעצמם, ברגשותיהם ובקריירה שלהם. מדובר פה במשהו גדולה הרבה יותר. המועדונים האמריקאים אוהבים לקרוא לקבוצות שלהם "ארגון", כיאה לחברה קפיטליסטית, אבל מאוד ייתכן שהם צודקים. המשחק עצמו לא חשוב במקרים רבים, כך גם הנקודות, האסיסטים או הריבאונדים שהשחקן לקח. מה שחשוב הוא השחקן עצמו, האישיות שלו, והקשר שלו למועדון.
במקרה של שחקנים כמו קיד ובריאנט, מדובר במראה של הארגון, הפנים של הקבוצה. הלייקרס כרגע היא קובי. יש מאחוריה שנים רבות של היסטוריה ושחקנים בהיכל התהילה, אבל כרגע הכל סובב שחקן אחד, ופרידה ממנו היא בגין מוות מסוים לארגון הזה, ולאוהדיו.
אז איך בכל זאת מצליחים שחקנים שאינם מרוצים ממקום העבודה שלהם, לקבוצות אחרות, אם אף אחת מהשיטות המובאות פה לא עובדת? ובכן כדורסלנים צעירים, ישנה עוד שיטה אחת כמובן שלא דוברה, אבל היא אינה מופיעה במדריך. מדובר בשיטת "שתייה והתקשרות", והיא נדירה ביותר. לשיטה זו נדרש מנג'ר שיושב במשרדו עם בקבוק וויסקי זול וכוס מלוכלכת. אותו אדם צריך לשתות לפחות שלושת רבעי בקבוק, לפני שתעלה לו מחשבה נהדרת בראש: "מה יקרה אם אני אעביר את הכוכב הגדול ביותר בקבוצה שלי, זה שכל האוהדים באים כדי לראות רק אותו, בתמורה לכמה שחקנים שאף אחד לא מכיר?".
המחשבה תרחף לה בראשו של המנג'ר עד שיעלה חיוך קטן על שפתיו, ואז הוא ירים את הטלפון. בבוקר, כשהוא יתעורר, מרוח על שולחנו, הכל ייראה כמו חלום. רק העיתון, שיכריז בכותרות ענק על העיסקה החמה ביותר העונה יהווה תזכורת קבועה לאותו לילה. הבעיה עם השיטה הזו כרגע היא שבילי קינג מהסיקסרס פוטר, הנהלת הניקס החרימה בתחילת העונה את הפלאפון של אייזיה, וקווין מקהייל עדיין משתכר כל לילה במינסוטה ומתקשר לכל העולם, אבל אין לו מה להציע.
אבל היי, אל תתייאשו. תמיד אפשר לחלום.