מאמן ללא סגנון

בדקה ה-85 בסכנין העלה ניר לוין את משה מישאלוב מהספסל והוציא את אורי שטרית. ללוין לא היה מה להפסיד, הוא הימר על מערך של 2-5-3, שכמעט והביא למכבי תל אביב תיקו שלא הגיע לה. כולם חוץ מלוין עצמו הבינו שהקבוצה שלו לא הייתה ראויה לנקודה. "היינו יותר טובים, לא מגיע לנו לרדת ליגה", אמר בסיום. מכבי תל אביב באמת שלטה, החזיקה בכדור ויצרה מצבים בדקות הסיום. יותר טובה? איך אפשר להגדיר את עצמך כיותר טוב ממי שדפק לך שני אגרופים למרכז הפרצוף וסגר את המשחק בתוך שש דקות?

זה הכדורגל של מכבי תל אביב, כדורגל טוב לפרקים בודדים. במשך חצי שעה היא הייתה סבירה בסכנין. ב-20 דקות במחצית השנייה היא נראתה טוב מול מכבי הרצליה השברירית ונגד בני יהודה האנמית. מול הפועל תל אביב ומ.ס. אשדוד? אפילו לא דקה אחת ראויה קיבלנו מהצהובים, רק משחק פחדני ועלוב, שגרם לכולם להבין שוב שהמיקום של הקבוצה בטבלה אינו מקרי.

הבעיה של ניר לוין היא שהוא בונקריסט, אבל לא במובן שבו אנחנו מכירים את המילה. הוא בונקריסט בכך שהוא לא יוזם, אלא רק מתחקה אחרי המאמן היריב. בונקריסטים מהסוג של אלי גוטמן או אלי כהן באים עם תוכנית משחק מהבית, שעיקרה "לא לספוג, להבקיע, לא לספוג". זה אולי מכוער, אבל זה עקבי ולקבוצה שנלחמת על חייה בליגת העל זה אפילו לגיטימי. אלא שללוין אין סגנון משלו. אם הוא יראה שבני יהודה של ניצן שירזי תוקפת, גם הוא ישלח שחקנים למעלה. הפועל תל אביב לא מצליחה לכבוש? לא צריך, גם 0:0 זה אחלה (ובדרבי הוא נענש על הגישה הזו ועל הספסול של רודי חדד בגדול).

כנ"ל מול אשדוד. לוין כאילו פזל לעבר הספסל האשדודי המפוחד, ראה שם את אלון חזן חסר האונים ואמר לעצמו, "אם נקודה טובה בשבילו, נקודה טובה גם בשבילי". בעשרת המשחקים שבהם לוין מדריך את הקבוצה היא כבשה שער אחד בלבד במחצית הראשונה. זה תוצר של ניהול משחק שבוחן קודם כל מה עושה היריב, ורק לאחר 45 דקות מנסה לשנות מגמה, אם בכלל.

העניין הוא שללוין דווקא יש כדורגל. כשהוא לא נלחץ, כשהוא לא חייב לנצח אלא צריך רק לשפר את ההרגשה, הוא אחד המאמנים הטובים בארץ. מכבי תל אביב של לוין דפקה שביעייה לבית"ר ירושלים ולקחה שני גביעים. הפועל תל אביב שלו לקחה גביע ומיסמרה שלושה כדורים ברשת של הצהובים עוד לפני המחצית. כשזה לא קובע, לוין משתווה ברמת האימון שלו לגדולי המאמנים בארץ, אבל כשזה מגיע למצב שבו הנקודות באמת משמעותיות למיקום בטבלה, הוא פשוט חסר את ההשראה.

כשאתה לא יודע מה לעשות, אתה משנה כל הזמן, מקווה שאם תירה 100 פעם כדור אחד יפגע. במשחק מול הרצליה ישב לידי קולגה שמסקר את הקבוצה. "שים לב", אמר לי בסביבות הדקה ה-15, "כמה מסכן שפונגין, משום שהוא משחק בצד של הספסל של מכבי". לוין לא הפסיק לקרוא למגן, להצביע, להטיף, להסביר. במחצית השניה זה היה ארז מסיקה שקיבל טיפול מאחר שתקף מצד שמאל. שפונגין נראה נינוח בהרבה בצד הרחוק, משם אי אפשר לקרוא לו. באשדוד תפסה המצלמה את לוין מתדרך את רביד גזל, האיש ששינה את הקבוצה מאז שהגיע אליה. דווקא גזל נתן את המשחק הגרוע ביותר שלו בקבוצה, שום פאס לא התחבר. קצת קשה לחבר מסירות כשאתה יודע שבכל שתי דקות תיקרא לשיחה. זו תמצית הבעיה של לוין: הוא עצמו לא מאמין בהכנה שלו למשחק, מה שמקרין גם על השחקנים.

כאן אנחנו מגיעים לשאלה, האם לוין הוא זה שצריך לנסות ולמשות את מכבי תל אביב מהבור בו היא שקועה. כשהוא החל לעבוד, לפני חודשיים וחצי, התחושה הייתה שגם במקרה של כישלון כל העולם יהיה אשם מלבדו. ההנהלה גרועה, נמני פצוע, אין הגנה, אין קבוצה – לוין, איכשהו, יוצא נקי, כל הרעש מוסת ממנו. אלא שבאשדוד התברר סופית, שהחלק שלו גדול לפחות כמו זה של רוני מאנה חולה המיקרופונים או לוני הרציקוביץ' הצחקן התמידי. אובדנן של שתי הנקודות באשדוד הן אשמתו הישירה של מאמן שנקט בזהירות יתר ושקיבל בלק אאוט טוטאלי, בלי שום קשר לחוליים האחרים במכבי תל אביב. העניין הוא שלמרבה האבסורד, בהנחה הסבירה שבני יהודה תפסיד לבית"ר ירושלים, הצהובים ייצאו מהמחזור ה-12 כשהם מעל לקו האדום. הנה עוד אליבי ללוין.