לכתיבה באינטרנט, גם באיזור זניח יחסית (הערת עורך: בואנ'ה, בואנ'ה, למי קראת "יחסית"?) כמו מדור הפוטבול, יש השפעות לוואי רבות, מרביתן משעשעות למדי. אפקט הלוואי הראשון הוא שאני מוצא את עצמי, כל הזמן, אוסף חוויות ומתייק אותן במחשבה שאולי אוכל להשתמש בהן מתישהו בטור שלי, גם אם הקשר בינן לבין פוטבול מקרי לגמרי. בשבועות האחרונים אספתי חוויות מנסיעה בהסעות (לדוגמא הבחורות הכי שוות תמיד יהיו האחרונות שיתיישבו לידן, משום מה גברים חוששים להיראות כמי שמחפשים את אותן בחורות. או יש רק דבר אחד יותר גרוע מכאלה שיושבים מאחוריך וצועקים בקולי קולות בפלאפון אלה שיושבים מאחוריך ודוחפים לך ברכיים בגב ואז משחקים אותה ישנים), לגבי פלאפונים (פלאפונים הם השטן, זה כבר סגרנו, אבל אנשים שיושבים בשירותים ציבוריים ומנהלים שיחות נפש עם בת זוגם הם הזן הכי נחות שקיים. ועוד משהו יחס ישיר קיים בין הערסיות של בעלי טלפון סלולרי לקלאסיות של הרינגטון שלו) ולגבי החיים בכלל (כמו שהפרוסה תמיד תיפול על הצד המרוח שלה, כך גם נסיון הכנסה ראשון של התקן USB, תמיד תהיה לצד הלא נכון שלו). כמובן, אחרי זה צריך לנסות למצוא גם הקשר בין אותן החוויות לבין פוטבול, שזאת משימה לא פשוטה בכלל. אין לכם מושג כמה זמן השבוע הקדשתי בלנסות לקשר בין הניצחון של הפטריוטס למכונת הכביסה שלי שהתקלקלה. נו, מה לעשות, ככה זה כשזה המאורע הכי מרגש שקרה לך השבוע.
תופעת לוואי שניה לכתיבה באינטרנט, היא התגובות שאתה מקבל מהסובבים אותך. חבר לקבוצת הפוטבול שלי, למשל, החליט שזה יהיה רעיון טוב לבקש ממני לפרסם את בית הספר לנהיגה שלו. עמית שלי לעבודה חשב שזה יהיה משעשע להשאיר לי את המשימות לשבוע הקרוב בתגובה לאחת הכתבות שלי.
לפני מספר שבועות, ההורים שלי גילו במזל טוב שאני כותב לוואלה!, והתנהלה השיחה הבאה ביני לבין אבי (שלצורך הגילוי הנאות מדובר בבן אדם שמבקר בארה"ב במסגרת העבודה שלו, בתדירות שעולה על זו שבה רקס גרוסמן מוסר אינטרספשן):
אבא אז מה, שמעתי אתה כותב באינטרנט
אני כן
אבא איפה?
אני בוואלה!
אבא על מה אתה כותב, אמרו לי, כדור בסיס?
אני קוראים לזה בייסבול. לפעמים אני כותב עליו אבל בעיקר על פוטבול
אבא מה, כאילו כדורגל?
אני לא, פוטבול אמריקאי
אבא מה, כאילו ראגבי?
אני כן, ראגבי. מה שתגיד
האפקט האחרון שאני רוצה לדבר עליו, הוא אפקט האגו. לא שהיתה לי בעיה של אגו מנופח גם לפני כן (טוב, עד שהגיעה י' והורידה לי את האף), אבל אין ספק שכתיבה ברבים, גם אם כ"מומחה" מטעם עצמו, וגם אם היא רק על פוטבול, עושה פלאות לאגו שלך. פתאום אתה שוכח שקיבלת את הג'וב הזה בעיקר כי אתה יודע דברים שקשורים לרוזנטל שהוא לא רוצה שאחרים יידעו (רק נגיד שהיו מעורבים בתקרית הזאת גמל, שלושה בדואים וגמדה תאילנדית). פתאום אתה מרשה לעצמך לעשות קביעות על סיום עונה של קבוצות מסוימות (כן, אוהדי הג'איינטס, יש לי כובע לבלוע. מצד שני, אני לא זה שצריך לעודד את איליי מאנינג כל שבוע) כשהעונה בקושי התחילה (טוב, לפחות אני לא הודעתי מעל עולם ומלואו שדנבר תיקח אליפות) וכשמישהו אומר לך שחבר שלו אמר שהוא ממש נהנה לקרוא את הטור שלך, החזה שלך מתנפח מגאווה, לא משנה שמדובר בילד שגילו חצי מגילך.
אינטריגו חי באיגו מת
אבל מה, האגו שלי זה דבר קטן לעומת אגו של מאמנים בכלל ומאמני פוטבול בפרט. קחו את בריאן ביליק בתור דוגמא. במשך שנים מספרים לך שאתה גאון התקפי, כי היית אחראי לקבוצה ההיא של מינסוטה מ-98' (זאת שקבעה את שיא הנקודות לעונה, שיא שהפטריוטס מנסים לשבור עכשיו, בצורה אירונית) ואתה מתחיל להאמין בזה. והאגו שלך גדל, ואתה בטוח שאתה תוכל להפוך אפילו את קייל בולר לדנטה קולפפר (אני יודע שזה לא ממש מחמאה, אבל עדיין) ואם לא, אז לפחות לטרנט דילפר. כי אתה גאון התקפי, לא פחות. ואז העונה מתקדמת, וקייל בולר נראה כמו, טוב, קייל בולר, ואתה מגיע למשחק מול הקבוצה הכי טובה בליגה, אחת שיש לה ק"ב אמיתי מאחורי הסנטר ומאמן שאפילו האגו שלך מצליח להפנים שהוא יותר טוב ממך, ואתה יורד מהעננים ועושה את הדבר הנכון, זה שהקבוצה שלך היתה צריכה לעשות כל השנה. אתה מריץ את הכדור שלושה מכל ארבעה דאונים, אתה נותן לקו ההתקפה הנפלא שלך לעשות את העבודה ונותן לבולר למסור רק כשאין ברירה וגם זה דרך פלייאקשן וראוטים קצרים. וככה אתה נותן להגנה שלך תקווה שאפשר לנצח את המשחק והם חוזרים לתפקד ברמות שבגללם שחקני פנטזי בכל העולם בחרו בהם בסיבובים המוקדמים (אם שמעתם פה תסכול, אתם לא טועים).
הבעיה עם אגו, שכמה שלא תנסה להצניע אותו, בסוף הוא רק צריך את העידוד הכי קטן כדי להרים את הראש המכוער שלו. וככה, ככל שהמשחק מתקדם, ובולטימור ממשיכה לעצור את הפטס ולהוביל עליה, ביליק הולך ומשתכנע שאולי הוא כן כזה גאון התקפי כמו שכולם אמרו. ואז מגיעים הרגעים שבהם אותו אגו חוזר. דאון שלישי ו-12, 10 דקות לסיום, אתה על קו שלושים היארד של הפטס ביתרון ט"ד. כל מה שאתה צריך זה לשים פילד גול כדי לקחת יתרון של שני פוזשנס ולסמוך על ההגנה שלך שתעשה את העבודה. גם יש לך רץ שכל הערב הסתדר מצוין (מה זה מצוין, חגיגה בסנוקר הלך שם) עם ההגנה של הפאטס. אבל אתה? אתה גאון התקפי. אז ניתן לקייל בולר למסור, וכמו בסיפור המפורסם על העקרב והצפרדע, בולר לא יכול לעשות כלום, זה פשוט בטבע שלו למסור למקום שרק שחקני הגנה נמצאים, בזמן זה או אחר של המשחק.
אבל איכשהו, הפטריוטס מצליחים לשים רק פילד גול מהפוזשן הזה ויש לך את הכדור עם 4 דקות על השעון, יתרון 4 ודאון שלישי ו-1. לפני שבועיים מול קליבלנד, הגעת לדאון שני ו-1 עם 40 שניות על השעון ובכל זאת מסרת פעמיים, מה שאיפשר לקליבלנד בסופו של דבר להשוות את המשחק ולנצח אותו בהארכה. האם למדת מזה? מה פתאום, אתה גאון התקפי (או ככה האגו שלך מספר לך) אז במקום להריץ את הכדור עם שחקן שהשיג 10 יארד לנשיאה בערך כל הערב, אתה מוסר. נכון, המסירה נתפשת, אבל לא מקדמת אותך לשום מקום ועכשיו לטום בריידי יש את הכדור עם כל הזמן שבעולם כדי לנצח את המשחק. שלא תבינו לא נכון, הפטריוטס לא ניצחו כי ביליק אידיוט (וזה לפני שאני מדבר על העוזר ה"גאון" שלו שהחליט לקחת טיים אאוט במקום הכי לא נכון), הם ניצחו כי היה להם מזל בכמות שהיה הופך אותם מיידית לגנרלים בצבא של נפוליאון. אבל אם האגו של ביליק לא היה קופץ מדי פעם ולוחש לו דברים מגונים באוזן, אולי המזל של הפטריוטס לא היה מספיק כדי לנצח את המשחק.
אנטי ריפליי
ואחרי שירדנו על ביליק והזנו את האגו שלנו קצת (ברור שהייתי יכול להחליף אותו על הקווים, אני כותב בוואלה!, אחרי הכל), הנה האמיתות של השבוע, והפעם בגרסה מיוחדת דברים שהגיע הזמן שייפסקו:
- אייסינג דה קיקר:
אין איזה חוקר משועמם באקדמיה שירים את הכפפה ויבדוק כמה פעמים לקיחת פסק זמן מיד לפני בעיטת הפילד גול שינתה את התוצאה של אותה בעיטה לרעת הקבוצה הבועטת? אני מוכן להתערב על אוסף חולצות האריזונה סטייט שלי, שאם יעשו בדיקה כזאת לא נמצא שום הבדל בכמות הפעמים שבהם קבוצה בעטה והכניסה את הפילד גול שבוטל על ידי טיים אאוט ואז החטיאה את הבעיטה שאחריו, לבין המקרה ההפוך. "להקפיא" את הבועט זה מין מיתולוגיה כזאת שקיימת בליגה כבר מיליון שנה, כאילו הטיים אאוט הזה הוא זה שיגרום לבעיטה של השחקן להשתנות, והגיע הזמן לזרוק אותה לפח הזבל של ההיסטוריה. צריך לזכור, קיקרים לא צריכים להתאמן כל השבוע על שום דבר חוץ מאשר להניף את הרגל שלהם ולבעוט, מה שהופך את פעולת הבעיטה ללא פחות אוטומטית מזריקת עונשין לשחקן כדורסל, או מריצה אחורה לסאק של 20 יארד אצל רקס גרוסמן. לחשוב שהפסקה כזאת או אחרת תעשה שינוי זה מגוחך במקרה הטוב. וכשג'ו גיבס עושה את זה פעמיים, נו, מגיע לו להפסיד. אפילו לבפאלו.
- יבוטלו הדגלים האדומים לאלתר
ניסינו, באמת ניסינו. אפילו לפעמים היה נחמד לראות איך קריאה גרועה שהיתה מפסידה משחק לקבוצה שהיתה צריכה לנצח התהפכה, אבל יש גבול. את המחצית הראשונה בין הברס לג'איינטס שרדתי בקושי רב, כי למרות שלכל קבוצה יש רק שתי אפשרויות לעשות צ'אלנג', עדיין זה היה נראה כאילו רוב הזמן השחקנים מבלים בהמתנה לשופטים שיחליטו אם היה פירסט דאון או לא. כמו שרוזנטל (נו, ההוא עם הכבשה) אוהב להגיד כשיורד גשם כולם נרטבים. פעם אחת אתה מרוויח מהריפליי ופעם שניה אתה מפסיד, אז בואו נוותר על זה לגמרי וגמרנו.
ואם כבר החליטו שנותנים צ'אלנג', אי אפשר לעשות איפה ואיפה. לא יכול להיות שמהלך מסוים ניתן לריוויו ואחד אחר לא ניתן. לפני שבועיים היה לנו את הפילד גול של קליבלנד שלמזלנו אחד השופטים שם לב שהוא נכנס לפני שפגע בקורה, אחרת לא היה ניתן לעשות על המהלך ריוויו והבראונס היו מפסידים בגלל טעות שיפוט. בסוף השבוע האחרון שוב היו אלא הבראונס שנפגעו מהעובדה שאי אפשר לעשות צ'אלנג' על קריאת פורס אאוט, שהיא אולי אחת הקריאות הכי קשות במשחק (כמו ש-TMQ ציין השבוע השופט צריך להחליט בשניה האם השחקן היה נוחת בתוך הקווים אם לא היה נדחף החוצה). נכון, אין ספק שמדובר בקריאה שמבוססת על אינטרפרטציה אישית של כל שופט ושופט, אבל אם אפשר לערער על משהו אחד, צריך להיות אפשר לערער על הכל או כלום. גם ככה כל שונאי הספורט האמריקאי לדורותיו מתלוננים על כמות ההפסקות הבלתי נסבלת במשחק הזה (שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד למה צריך לעשות הפסקת פרסומות גם לפני הקיק-אוף וגם אחריו?), אז עכשיו גם הצ'אלנג'ים האלה הופכים את המשחק הזה למסטיק בלתי נגמר שבאמצע משחקים קצת פוטבול.
פציעות הן לא תירוץ
- יופרדו ג'ק דל ריו והג'אגוארס ומהר
דל ריו הוא מאמן טוב. בליגה שמלאה במאמנים בינוניים במקרה הטוב ואפסים במקרה הרע (מה, נורב טרנר, פתאום נזכרת שיש לך איזה רץ בקבוצה?), דל ריו הוא אפילו מאמן מצוין. הוא יודע לבנות קבוצה כמו שצריך. הוא יודע להכין פליי'ס שיתאימו לשחקנים שיש לו והוא לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק כמו מאמנים אחרים בליגה. את ג'קסונוויל של השנים האחרונות הוא בנה בדמותו ובצלמו קבוצה קשוחה, פיזית (עוד שניה נגיע למנטאלית), שיודעת להרביץ, שיודעת ואוהבת לרוץ ועכשיו שנדמה שהם גם מצאו את הק"ב שמתאים להם כזאת שכמעט ולא טועה.
אבל איכשהו, כמו נבחרת ישראל בכדורגל, תמיד נדמה שחסר להם את מה שהיינו קוראים כשהיינו קטנים הגרוש ללירה. תמיד זה נראה כאילו הם אוטוטו מנצחים את אינדי ומתחרים איתה באמת על ראשות הבית. כאילו הם אוטוטו לא רק עולים לפלייאוף אבל גם מנצחים שם. אבל זה תמיד רק כמעט, תמיד מרחק נגיעה אבל אף פעם לא באמת. אני יודע, ומדיבורים עם חברים הבנתי שאני לא לבד, שכשראיתי את המשחק בינם לקולטס ביום ראשון, עם כמה שנהניתי מהמשחק עצמו, לא היה לי ספק שמאנינג הוא זה שייצא כשידו על העליונה. וזאת הסיבה שדל ריו חייב ללכת למקום אחר. אם נסתכל שניה על המאמן של הקבוצה השניה מהמשחק של יום ראשון, הרי שגם דאנג'י היה נתון בסיטואציה מאוד דומה בטמפה ביי לפני מספר שנים הוא בנה שם קבוצה לתפארת, שגם לה היה תמיד חסר אותו משהו חמקמק כדי לקחת אותם לסופרבול, ובסופו של דבר להנהלת טמפה נשבר והם עשו את השינוי שהביא את האליפות המיוחלת כשגם דאנג'י יצא בסופו של תהליך נשכר, וזכה באליפות משלו. הגיע הזמן שגם ג'קסונוויל יעשו זאת, אומרים יש בחור פנוי, עם סנטר גדול, שמתאים בול לקבוצה הזאת.
- פציעות הן לא סיבה לביצועים גרועים, הן בקושי תירוץ, ואפילו לא אחד מוצלח במיוחד.
בקצרה לכל קבוצה יש פצועים. לכולם. זוכרים את הפאטס של 2004, אלה שקבעו את שיא הניצחונות הרצופים? אז אותה קבוצה גדולה היתה צריכה להעלות רסיבר (טרוי בראון ירום הודו) שיישחק אצלה בהגנה כי מצב הסקנדרי שלה היה כזה גרוע, לא שמעתם אותם מתלוננים, נכון? אז יאללה, חלאס. לא רוצה לשמוע שדווייט פריני נפצע או שפלקסיקו בורס מדדה או שרוזבלט קולווין גמר את העונה או אפילו שג'ייק דלהום חסר לכם. מצידי, תשתמשו בתירוץ הזה כמה שאתם רוצים, אבל שתדעו שאתם לא מרמים אף אחד חוץ מעצמכם.
אז למה אני מתגעגע לאמריקה הפעם? סיבה מספר 15 בכל פעם שאני תקוע מאחורי עשרות מכוניות ברמזור אדום, אני משתוקק מחדש שייאמצו פה את החוק שמאפשר לפנות ימינה ברמזור אדום, כמו בארצו של הדוד סם. ואז, כמובן, אני נזכר שזה רק יגרום לי לעמוד מאחורי מאות מכוניות שיחכו לפנות את התאונה כי אף אחד לא נתן זכות קדימה.
