ההבדל בין כדורגל המועדונים לכדורגל הנבחרות הוא אחד מאבני הנגף של הכדורגל המודרני. אנגליה של 2007 היא הסמל והמייצג הבולט של המגמה הזו. כשלון ההעפה של הנבחרת ליורו 2008 הדגיש כיצד יכולה הצלחה ברמת הקבוצות להאט התקדמות ברמת הנבחרות.
הפרמיירשיפ, עם הקצב המסחרר שלה וגם האיכות הלא מבוטלת, מצליחה לגייס אוהדים מכל רחבי העולם וכמובן גם משקיעים זרים שמזרימים לתוכה סכומים אדירים. קבוצות אנגליות מצליחות לא רע גם במפעלים האירופיים הפרמיירשיפ שלחה שלוש קבוצות לחצאי הגמר של ליגת האלופות אשתקד. אבל ההצלחה הזו שלחה את הנבחרת הלאומית לסחרור. סחרור שרבים רואים את סיבתו במספר הזרים העצום בליגה. הטענה הרווחת: זרים שכירים תופסים את מקומם של שחקנים אנגלים צעירים.
לטעמי, הטענה לא ממש נכונה. השחקנים האנגלים האיכותיים באמת דוגמת ויין רוני, סטיבן ג'רארד, פרנק למפארד וג'ון טרי משחקים קבוע בהרכב קבוצותיהם מדי שבוע ואף מתפקדים כשחקני מפתח. הם ההוכחה שאיכות אמיתית תצליח לעלות לצמרת בכל מקרה. הבעיה של הכדורגל האנגלי היא שאין מספיק איכות אמיתית.
לא ברור מדוע אף אחד לא שואל מדוע הכדורגל האנגלי אינו מצליח לייצר מספיק שחקנים עם רמת הטכניקה והמודעות הטקטית שמראות הטובות שבנבחרות אירופה. שיעור מאלף ניתן היה לראות בניצחון הקרואטי בוומבלי, שהשאיר את האנגלים מחוץ ליורו. מדוע איש לא שואל מדוע האנגלים שולחים ילדים בני 10 לשחק על מגרשים של בוגרים. מדוע איש לא שואל איך מרשים להורים לעמוד על הקווים ולהעליב את הילדים תוך כדי משחקים (בעיה שקיימת בצורה חמורה גם בישראל).
במקום זאת, האנגלים מעדיפים לתקן במהירות עם מינוי של מאמן שיוכל להציל את המצב במגע קסם. מישהו שיצליח איפה שכשל סטיב מקלארן. ההתאחדות נמצאת במסע קדחתני למציאת המחליף. גם שכר שמן של 5 מיליון דולר מחכה לאיש שיסכים להיכנס לכסא הלוהט ויהפוך אותו למאמן הנבחרות עם השכר הגבוה בעולם.
מי רוצה לקחת? אף אחד
הבעיה היא שאיש אינו רוצה את התפקיד. ארסן ונגר, אחד הפייבוריטים, פסל את עצמו על הסף. מרטין אוניל, שהפסיד בפעם שעברה על קו הסיום למקלארן, הודיע שהפעם הוא לא רוצה להיות בתמונה. לואיס פליפה סקולארי, ששמו הוזכר גם בפעם שעברה, חתום על חוזה בפורטוגל.
כל התהליך גם פגום בגלל שהוא נעשה כתגובה למינוי הקודם. כשאריקסון מונה ב-2001, ההתאחדות האנגלית רצתה מישהו שיאפיל על קווין קיגן. מקלארן החליף את אריקסון בגלל שרצו לחזור לשורשים האנגלים אחרי הקדנציה של השוודי. גם מהלך המינוי לא ברור. אריקסון מונה בחשאיות, עם פניה שקטה לסוכנו אחרי התפטרותו של קיגן בעקבות ההפסד הביתי לגרמניה. בניגוד חד, מקלארן מונה אחרי שורת ראיונות ארוכה ופומבית לכל המועמדים, משל היו מועמדים להיות מנכ"ל של תאגיד בינלאומי. הפעם המטוטלת נעה לכיוון הזר והמינוי החשאי.
יו"ר ההתאחדות האנגלית, בריאן ברוויק, שומר את הקלפים קרוב לחזה, אבל מקפיד להתייעץ עם הבכירים בענף וגם עם מאמן ארסנל וטוטנהאם לשעבר, גרהאם טיילור. האנגלים לא נעדרים מהרשימה. רוי הודג'סון, שאימן כמעט בכל אירופה והרשים עם פינלנד במוקדמות היורו, הוא אחד השמות שנזרקו לאוויר. מצד שני הוא מונה לאחרונה למנהל טכני באינטר, כך שלא ברורה מידת זמינותו.
השם השני הוא מרטין אוניל, שאולי ישתכנע לשנות את דעתו. מנג'ר אסטון וילה יעשה להתאחדות חיים קשים אחרי ההתמודדות שלו בפעם שעברה. הדיווחים מספרים שעיקר הבעיה הייתה עם סירובו לדון בקידום צעירים מול ועדת הראיונות של ההתאחדות. הוא טען שתפקידו להתרכז באימון ושאחרים יטפלו בשאלות הטכניות שסביב העניין.
המאמן הבכיר היחיד שכן הודיע על רצונו בתפקיד הוא פאביו קאפלו. יש לו רקורד מרשים ברמת המועדונים עם מילאן, רומא, יובנטוס וריאל מדריד. הבעיה עם קאפלו זה שהוא לא דובר אנגלית (מה שעשוי אולי להוות יתרון שהתחשב בארסיות של הצהובונים בממלכה). מנג'ר צ'לסי לשעבר, ז'וזה מוריניו, רמז שהוא עשוי לקבל הצעה אם תבוא כזו. מצד שני, נראה שקרנו בממלכה ירדה בחודשים האחרונים. ישנן גם שמועות שמוריניו מנסה להשתמש בהצעה של ההתאחדות האנגלית בשביל לקבל הצעה גבוהה יותר ממועדון שיהיה מעוניין בשירותיו.
ואחרון חביב, יורגן קלינסמן, שכבר הודיע שהוא רוצה לחזור ולאמן כדורגל. בשנה שעברה הוא כמעט והתמנה למאמן נבחרת ארה"ב. בהשוואה לפדרציה האמריקנית, ההתאחדות הבריטית לא תנסה לכפות עליו את התנאים שלה. אבל מגוריו של קלינסי בארה"ב אומרים שהוא יצטרך עוזר בעל שיעור קומה וזוהי הוצאה משמעותית נוספת.
בשורה התחתונה, אין זה משנה מי יקבל את התפקיד. הבעיות הבסיסיות של הכדורגל האנגלי צריכות לבוא לכדי פתרון, אחרת אין טעם במינויים נוצצים.