מה עושים עם סמית'?

5 דקות בתוך הרבע השני השיגו הפנתרים טאצ'דאון. ולא סתם ט"ד, אלא בהתקפה. ולא סתם ט"ד בהתקפה, אלא אחד שהתחיל בדרייב בחלק המגרש של הפנתרים.

הפעם האחרונה שזה קרה בבנק אוף אמריקה סטדיום הייתה שמונה רבעים לפני כן, בדרייב הפתיחה ההוא נגד הקולטס. מי שלא ראה את החגיגה במגרש לא ראה חגיגות מימיו. כל הקהל קם על רגליו בתשואות, כל השחקנים התחבקו, ואפילו השועל הצטרף לשמחה ולא הצליח להסתיר את חיוכו הרחב. המראה הזכיר את החגיגות בגרין ביי לאחר הט"ד ה-421 של פארב. ניתן היה לחשוב בטעות שהקבוצה זכתה בסופרבול. והכל בגלל ט"ד אחד. מראה סוריאליסטי למדי.

מזל שיש את סן פרנסיסקו, שבזכותה נשבר הרצף של 377 ימים ללא ניצחון ביתי ("זה כבר לא קוף", אמר השועל, "זה קינג קונג"). תתפלאו עד כמה מנחמת יכולה להיות הידיעה שהקבוצה שלך אינה הגרועה ביותר בליגה. ועוד לא שמעתם את החלק הטוב: חבר יקר ואוהד הפורטי ניינרס היה מוכן להתערב עליהם, וכעת מובטח לי בליל הסופרבול המבורגר עם כל התוספות.

האמת היא שגם נגד הקבוצה הבאמת מזעזעת מסן פרנסיסקו, הנצחון היה שביר מאוד ותלוי על חוט השערה. לקראת סוף הרבע השלישי, לאחר שטרנט דילפר הוביל את סן פרנסיסקו לאנד-זון בשני דרייבים רצופים, התוצאה הצטמקה ל-17:14. התקפת הפנתרים שוב נבלמה ב-3 והחוצה, והפאניקה שוב חזרה לשארלוט. למזלם הרב של הפנתרים, מייקל לואיס, שלא ישתתף השנה בפסטיגל כי החליט לפתוח בקריירה של שחקן פוטבול, השמיט את הפאנט, והפך שוב את המומנטום של המשחק.

התמונה ההזויה של השבוע: אחרי שכבר ראינו את סטיב סמית בכל תפקיד במגרש, השבוע הוא כבר עמד בשוט-גאן וקיבל את הכדור ישירות מהסנטר. ככה זה שנצמדים אליך שניים ולפעמים שלושה שחקני הגנה כל המשחק. באותו מהלך ויני הקשיש נעמד בעמדת הרסיבר, והחלק המשעשע במיוחד היה לראות בהילוך החוזר את נייט קלמנס עומד מבולבל ומנסה להבין ממתאם ההגנה שלו על מי הוא אמור לשמור.

אחד המפתחות לחולשה ההתקפית של הפנתרים הוא חוסר היכולת להפעיל את סמית. סמית לא השיג ט"ד בששת המשחקים האחרונים, ויש לו רק משחק אחד של יותר מ-100 יארד בעשרת המשחקים האחרונים. מתוך 9 המשחקים האחרים, הטוב ביותר שלו היה ביום ראשון, עם 64 יארד. וזה בהשוואה ל-271 יארד שהיו לסמית בשני המשחקים הראשונים של העונה, שהיו המשחקים היחידים המלאים של ג'ייק דלהום. לא, אין לי כוונות לספר לכם עד כמה דלהום הוא נפלא, אבל אי אפשר להתעלם מהכימיה הנדירה שיש בין דלהום וסמית. הכימיה הזאת היא הנשק העיקרי של הפנתרים בהתקפה בשנים האחרונות.

ואם בק"ב עסקינן: בחסדי שמיים הצליח ויני הקשיש להחלים מכאבי הגב ולחזור לעמדת הפותח, והוא כעת הק"ב השני המבוגר ביותר בהיסטורית ה-NFL שפותח משחק (כשהוא הצטרף לליגה ב-1987, אני נכנסתי לבי"ס תיכון). הק"ב שנרשם כמחליף היה הרוקי מאט מור, וזאת למרות שהאוטו היה כשיר לחלוטין. "יש לי עדיין אמון מלא בקאר", אמר השועל בהתייחסו לנקודה זו, "אבל בשלב זה לא הייתי בטוח אם כדאי לחשוף אותו בפני הקהל הביתי"... כן, גם אני כשקראתי את הציטוט הייתי בטוח שמדובר במתיחה. האם הוא באמת חושב שמישהו יאמין שהוא מושיב בחוץ שחקן שהקבוצה השקיעה ממון רב בהבאתו רק על מנת להימנע ממפגש עם קהל עוין? או שאולי האמריקאים באמת קונים את השטויות האלה? צריך לקחת אותו פעם לטדי על מנת שיקבל פרופורציות נאותות ביחס למונח "חשיפה לקהל". ביציעים של מגרש אמריקאי לא תשמעו אפילו קללה אחת. בכל אופן, סביר להניח שרייטינג של 58.3, 3 מסירות לט"ד וחמש חטיפות קיבלו משקל קצת יותר משמעותי בהחלטה של פוקס.

ולסיום, המדור יוצא בקמפיין להפוך את דיאנג'לו ויליאמס לרץ הפותח. נכון, ירדתי עליו לא מעט בטורים הקודמים, ובדיוק כמו דה שון פוסטר הוא לא מצטיין במיוחד במצבים של דאון שלישי קצר, אבל יש לו ממוצע של 4.9 יארד לנשיאה לעומת 3.6 של פוסטר, ויש לו יותר נשיאות של 10+ יארד (באחוזים) מכל רץ אחר בליגה – בערך ב-20% מהנשיאות. ניתן לטעון, ובצדק, שהסטטיסטיקה מטעה – הוא עושה הרבה נשיאות כאלה בדאון שלישי ארוך, והוא לא עושה הרבה נשיאות כך שהוא עולה למגרש יותר טרי בכל פעם – אבל אי אפשר להתעלם מזה שויליאמס מהווה איום גדול יותר לפרוץ את ההגנה במהלך ריצה מאשר פוסטר. והוא גם מפמבל פחות. אז נכון שפוסטר חוסם יותר טוב במהלכים של פליי-אקשן, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה להשאיר אותו כפותח.

"אנחנו יותר מדי לחוצים ועושים טעויות, פשוט תעלו על המגרש ותיהנו מהמשחק", אמר פוקס לשחקניו בערב שלפני המשחק האחרון. חדוות המשחק עזרה כדי לנצח את הנמושות מסן פרנסיסקו, אבל האם היא תספיק לארבעת המשחקים שנותרו, כולם נגד קבוצות עם מאזן חיובי (היגוארים, ניצי הים, הבוקרים ולסיום חברינו הותיקים מהחטיבה – שודדי הים)? התחזית: נפרק את היגוארים, וניהנה מכל רגע!