החמישייה הטובה
1. מפלצת. עד העונה הנוכחית מומחים מכל רחבי העולם שאלו האם דוויט האוורד ידביק סוף סוף את יכולות ההגנה שלו ויציג במקביל אליהן גם יכולות התקפה ראויות לשמן. בינתיים, לאחר רבע עונה, התשובה לכך היא חד משמעית. עד כה עומד הבחירה הראשונה של דראפט 2004 על ממוצע של 23.2 נקודות למשחק (ב- 61 אחוזים מהשדה) ובשבועיים האחרונים הוא לחלוטין מתפרע עם מספרים מגוחכים עד מטרידים, כולל כמה משחקים של 30 נקודות או יותר ו- 7 משחקים רצופים של 13 ריבאונדים או יותר (כולל שני משחקים של 23 ריבאונדים). המפלצת מאורלנדו משתלטת באופן טוטאלי על משחקים, ולא יעבור זמן רב עד שדוויט יהיה השחקן הדומיננטי בליגה (אולי חוץ מלברון ג'יימס).
2. לוחמים על אמת. אחרי שישה הפסדים רצופים בתחילת העונה, גולדן סטייט הפכה את קערת הצער באזור המפרץ על פיה, ושוב נראית כמו קבוצה של דון נלסון, מפתיעה ולוחמת, לא מוותרת על אף משחק. עם שמונה ניצחונות מעשרת המשחקים האחרונים (כולל כמעט ניצחון על אורלנדו הלוהטת) אף אחד לא נהנה לפגוש את הלוחמים של נלי, בהנהגתו של הגנרל הראשי על המגרש, בארון דייויס. הגארד המוכשר נראה בריא, לפחות בשלב הזה, נמצא בכושר אדיר וכמעט אף פעם לא יורד מן המגרש (משחק כמעט 41 דקות לערב). כל עוד דיוויס יתמיד ביכולת הנוכחית (23.3 נקודות, 5.4 ריבאונדים, 8.6 אסיסטים, 2.4 חטיפות לערב עד כה) גולדן סטייט תהיה אחת הקבוצות החמות בליגה. זה כנראה ייקטע עם הפציעה הבאה, אבל עד אז זה פשוט נראה טוב.
3. עד גיל 27 תגיע לירח. לא כל יום מופיע בליגה הטובה בעולם רוקי שלא נבחר בדראפט, בגיל 27, בלי שהרוב המוחלט של אוהדי הכדורסל בעולם בכלל שמעו עליו, ומייצר אימפקט משמעותי כבר בחודש הראשון שלו. ג'מאריו מון נכנס תוך שבועיים לרוטציה של טורונטו, ובתוך שבועיים נוספים הוכיח שוב את הגאונות והעין החדה של בריאן קולאנג'לו, אשר פעם נוספת עקץ עם החתמה של שחקן ענק ומתאים בדיוק לצרכי הקבוצה. מון, המוכר מליגות נמוכות כמומחה הגנה, מזכיר בשבועיים האחרונים לרבים בליגה את ג'ראלד וואלאס, ומנצל את הפציעות של חורחה גארבחוסה וכריס בוש כדי לקבל המון דקות משחק ולרשום 10.4 נקודות, 10.2 ריבאונדים, 1.4 חטיפות ו- 2.6 חסימות בחמשת המשחקים האחרונים.
4. החיים תחת ג'ים אובריאן. הרבה שחקנים באינדיאנה, כמו דני גריינג'ר ומייק דאנליבי, נהנים מאד מהגעתו של המאמן החדש, וההנאה הזו עוזרת לאינדיאנה להתגבר על פתיחת עונה מזעזעת של ג'רמיין אוניל בדרך למאזן מכובד של תשעה ניצחונות מול עשרה הפסדים. אבל שחקן אחד נהנה במיוחד מהחופש התמידי וממשחק הריצה שאובריאן הנהיג באינדי, וזהו ג'מאל טינסלי, אשר פשוט ממציא את עצמו מחדש השנה ורושם עד כה מספרים משופרים (לעומת ממוצעי הקריירה) בכל הקטגוריות הקיימות, תוך תצוגות כדורסל מהפנטות שלא היו מביישות את הגארדים המובילים בליגה. בעשרת המשחקים האחרונים רושם הרכז השברירי 16.7 נקודות, 10.2 אסיסטים, 4.9 ריבאונדים ו- 2.4 חטיפות למשחק, והוא פשוט משחק את הכדורסל הטוב בקריירה הלא קצרה שלו.
5. לא נרדמים בשמירה. זה לא פשוט להסביר למה קבוצה כמו פילדלפיה, עם 5 ניצחונות ו-12 הפסדים, כולל שבעה בעשרת האחרונים, נמצאת בצד הטוב של הסקירה השבועית. הוסיפו לזה את העובדה שמעבר למאזן הסטטיסטי הקבוצה נראית נורא, אין בעל בית על המגרש ואנדרה איגודלה, שהתפרץ בשבוע שעבר ואמר שמצב המועדון קרוב לשפל המדרגה, ותשאלו מה למען השם כבר יכול להיות חיובי במצב? ובכן, הבעלים של הקבוצה לא קפאו על השמרים ולא נרדמו בשמירה, ואתמול פיטרו את הג'נרל מנג'ר בילי קינג, שנוא נפשם של האוהדים והחליפו אותו באד סטפנסקי מהנטס. אין לדעת אם הצעד יחזיר את הצבע ללחיים של השחקנים והאוהדים, אבל מה שחשוב הוא שהמועדון נלחם, משנה ומזיז דברים, בוחן ומשתדל, מה שאי אפשר להגיד על כמה מועדונים אחרים אשר לא עושים די כדי לשמור על כבודם ועל שחקניהם הראשיים (כן, מיץ' קופצ'אק, הכוונה גם אליך).
החמישייה הרעה
1. בדיחה. רג'י מילר טען לפני מספר ימים שהניו יורק ניקס היא לא יותר מאשר "בדיחה", ובעוד שאנו יודעים שרג'י תמיד אהב (ואוהב) להתעלל בניו יורק, האמת היא שהוא פשוט צודק. הניקס מקרטעים במקום האחרון בבית האטלנטי, עם מאזן של 5 ניצחונות ו-11 הפסדים. מה שעוד יותר חמור היא הצורה שבה הם משחקים, בחוסר הכבוד המקצועי שהשחקנים מתייחסים אל המועדון (כפי שבא לידי ביטוי בהפסד בן 45 נקודות לבוסטון) ובאנטי כדורסל שמשחקים אנטי כדורסלנים בקבוצה. אדי קרי, למשל, רושם 1.6 אסיסטים, חטיפות וחסימות למשחק ביחד, מול 2.2 איבודים, וזאק רנדולף תורם 2.1 אסיסטים חטיפות וחסימות ביחד, מול נזק של 3.6 איבודים. ניו יורק פשוט מזעזעת, ולא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שיזדעזעו שם אמות הסיפין, ודברים בסיסיים (כמו למשל מאמן) יתחילו לזוז (או לעוף).
2. טילים עצלים. יוסטון נכנסה אל העונה הנוכחית כאחת הקבוצות המבטיחות בליגה. טרייסי מקרגיירי בריא (ובכושר טוב) ויאו מינג אמורים היו לסחוב את הקבוצה לעונה מופלאה, בדרך לאיום ממשי על אליפות המערב. לא מעט פרשנים הניחו את המוניטין שלהם על קרן הרוקטס, ושמחו לראות התחלת עונה מצוינת שבישרה רק טובות. בינתיים פציעה קלה של טי מאק וכושר כללי לא טוב עצרו את הריצה, ולאורך עשרת המשחקים האחרונים הרוקטס הפסידו שבע פעמים, בדרך למקום הרביעי בלבד בבית הדרום מערבי ולמקום התשיעי בסך הכל במערב. מוקדם מדי מכדי ללחוץ על כפתור הפאניקה בטקסס, אבל נורה אדומה קטנה כבר דולקת בצד, ממתינה שמישהו ילחץ על הכפתורים הנכונים כדי לכבות אותה.
3. שוב מאחור. כל הקיץ פורטלנד הייתה באקסטזה אחרי ניקוי האורוות היסודי שהשיל מעל הקבוצה את הרוחות הרעות שהיו בה בשנים האחרונות והשאיר בה שחקנים צעירים, רעננים, חיוביים והרבה תקוות, כולל גרג אודן אחד. בינתיים אודן גמר את העונה עוד טרם החלה, אבל הצעירים הגאים של הבלייזרס סירבו להישבר ופתחו את העונה יפה מאד, עם המון אנרגיות וכמה ניצחונות לא רעים בכלל. אלא שבשבועות האחרונים המומנטום נעצר, הקבוצה לא נראית טוב והפסידה שמונה מעשרת המשחקים האחרונים, כולל כמה הפסדים מול קבוצות חלשות, אפילו בבית, שם נראתה הקבוצה עד עתה נלהבת ומסוכנת. העתיד של השלד הנוכחי בפורטלנד עדיין לפניו, אבל גם על ההווה צריך לשמור, שלא יהפוך לעונה משמימה, מאכזבת וחסרת ברק.
4. החיים בלי לברון. לא נעים לראות את קליבלנד בלי לברון. זו לא רק העובדה שהקבוצה הפסידה בארבעה משחקים בהם הושבת בגלל נקע באצבע, זו העובדה שבלעדיו יש ספק גדול אם צוות השחקנים שהגיע (עם לברון) לגמר ה-NBA בשנה שעברה יכול בכלל להתמודד עם קבוצות בינוניות אפילו ביורוליג. התחושה שקליבלנד בלי הכוכב שלה לא לוקחת אליפות אפילו בישראל, רק מחזקת את גודל ההישג של לברון, גם בהעמדת קליבלנד במאזן חיובי השנה, אבל מציבה סימן שאלה גדול ומטריד לגבי היכולת של ההנהלה בקליבלנד לספק לקינג ג'יימס מספיק עזרה על מנת לעשות את הצעד הבא וללכת עד הסוף. וזאת בפרט בשנה בה בוסטון, אורלנדו ואפילו דטרויט נראות טובות בדרגה או בשתיים מקליבלנד הפצועה והמשעממת, וזה רק במזרח.
5. בובקעס. כמה כישרון צריך לרכז בקבוצה אחת כדי להתגבר על מסורת של כישלונות ומחסור חמור באמונה ביכולת עצמית? חמישייה הכוללת את ריימונד פלטון, ג'ייסון ריצ'ארדסון, ג'ראלד וואלאס ואמאקה אוקאפור, ובדרך כלל בריאה (מלח מים) עד כה, לא צריכה לרשום שישה ניצחונות ועשרה הפסדים, מהם שישה רצופים. משהו בקבוצה חורק (בעיקר בהגנה), פלטון לא מצליח להניע את הגלגלים כפי שציפו ממנו (בששת ההפסדים האחרונים הוא קולע ב- 30 אחוז נוראיים מהשדה, מאבד בלי הכרה ומוסר פחות מן הרגיל) והצוות המוכשר פשוט מאכזב. ציפיתי מן הבובקאטס לאיים על הפלייאוף השנה, ובינתיים זה נראה כמו חלומות באספמיה מצדי. ואולי זה רק אני שלא ריאלי כאן.