אולי בכל זאת, ספרד?

הדמות הבולטת והשנויה במחלוקת ביותר בנבחרת הספרדית של שלוש השנים האחרונות היא ללא ספק המאמן – לואיס אראגונס. זאת, למרות שנבחרת זו מעולם לא יכלה להיקרא קבוצה של מאמן, כמו למשל נבחרות יוון או פורטוגל. בכלל, ספרד, עם בעיות הלאומיות הסבוכות שלה, היא פרוייקט יוצא דופן ברמה הבינלאומית. היחיד שהצליח איכשהו לרכז את תשומת הלב של כולם היה חאבייר קלמנטה בתחילת שנות ה-90, ואותו קלמנטה גם הפך להיות מושא ההשוואות עם אראגונס.

קלמנטה הבאסקי תמיד נחשד בבחירה מוטית של השחקנים. במונדיאל בארה"ב, במשחק הקובע בבית המוקדם מול בוליביה, הוא לא הרכיב אף לא שחקן אחד מריאל מדריד, מה שמייד זכה להתייחסות בעיתונות של הבירה. עברו 13 שנים, והנה לואיס אראגונס בחר להותיר על הספסל במשחק ידידות מול יוון את איקר קסיאס וסרחיו ראמוס. ההיסטוריה חוזרת...

בכלל, החכם (El Sabio) נאלץ לתרץ את התנהגותו והתבטאויותיו יותר מפעם אחת. זה סוד כוחו וחולשתו בו זמנית. באוקטובר 2004, באימון של נבחרת ספרד, החליט אראגונס לדרבן את חוסה אנטוניו רייס. הדרך - התבטאות בעלת ניחוח גזעני כבד כלפי חברו של רייס לארסנל, תיירי הנרי. ההתבטאות פורסמה בכל עיתוני העולם וגרמה למהומה רבתי. לאחר מכן היה הקנס, אותו הצליח אראגונס לבטל דרך בית המשפט, מה שלא מנע הצפה של האינטרנט בסרטונים לועגים.

לא פחות רעש עשתה ההתבטאות שלו בסוף העונה הנוכחית. בתגובה לשאלה על העדפתו בקרב האליפות בין בארסה לריאל, ענה אראגונס בלי למצמץ שהוא מעדיף את בארסה, ושוב הקים עליו את עיתוני מדריד. בכלל, לעיתוני הבירה יש לא מעט סיבות לבקר את המאמן הלאומי. בכל הזדמנות דואגים להזכיר לו את היעדרו של ראול מהנבחרת, במיוחד כשזה מצטיין במדי הלבנים. לאראגונס יש הסבר מקורי: "כל הכוכבים נופו פעם מהנבחרת, גם פלה ודי-סטפאנו".

מצד שני, לא ניתן לכנות את אראגונס עקשן או לא מחושב. קחו לדוגמא את העימות סביב חואקין. אראגונס לא זימן את הקשר תקופה מסוימת לנבחרת, וזה הביע את מורת רוחו מעל דפי התקשורת. המאמן לא התרגש, וכשחזר חואקין להציג את יכולתו הטובה, הוא החזיר אותו לנבחרת ואמר: "הנבחרת מעל הצהרות ועלבונות".

המאמן הזעוף (מישהו ראה אותו פעם מחייך?) נשאר בפנים ילד. לא ניתן לראות אותו בחליפה או חולצה מכופתרת. הוא תמיד נראה בטרנינג בצבעי האדום-צהוב. בזמן משחק הוא שורק וצורח על השחקנים והשופטים. עוד דוגמא לכך היא סרטון שהכינו השחקנים והמאמן לקראת המונדיאל בגרמניה – שם הם נראים שרים ורוקדים. אראגונס בן ה-69 כל-כך התאמץ, שהחבר'ה הצעירים לידו נראו כמו גופות חנוטות.

גם השחקנים פיתחו יחס מיוחד לחכם. במהלך המשחק מול לטביה באוביידו, אחד האוהדים הצטייד במגאפון, התמקם מאחורי הספסל והציק לאראגונס כל המשחק. מי שיצא מכליו היה שוער המשנה ריינה, שרץ לעבר אותו אוהד וניסה ללמד אותו לקח. מי שעצר אותו היה דווקא אראגונס, שמנע קטטה מביכה והמונית.

משחק הבכורה של אראגונס בנבחרת היה משחק ידידות מול ונצואלה, אחת הנבחרות החלשות בדרום-אמריקה. הספרדים ספגו שער בסיום כל מחצית, אבל ראול טאמודו הצליח להוביל אותם לניצחון. נראה היה שאראגונס בונה נבחרת שתשחק התקפי ופתוח וכך תבקיע הרבה, אבל גם ההגנה לא תהיה משהו. מצד שני, כדורגל מהסוג הזה לא היה מאפיין של אראגונס ולכן התוצאה מעט הפתיעה.

ואכן, עם תחילת משחקי מוקדמות המונדיאל הנבחרת שינתה את פניה. תוצאות תיקו מדכדכות בבוסניה, ליטא וסרביה, ניצחון דחוק 0:1 על אותם הליטאים ב"מסטאיה", ושוב תוצאות תיקו ביתיות מול הבוסנים והסרבים. האוהדים הוכו בתדהמה - האם זו אותה ספרד שפירקה את כולם בטורנירי המוקדמות הקודמים (וזכורה במיוחד התשיעייה מול אוסטריה)? לראשונה מזה שנים ארוכות, ספרד נאלצה להשתתף במשחקי ההצלבה. וכאן שיחק המזל והספרדים קיבלו את סלובקיה הבינונית, אותה פירק לואיס גרסיה בשלושער כבר במשחק הראשון.

אז החלו להתבהר קווי המתאר הכלליים של הנבחרת של אראגונס: קיצונים מהירים (לרוב חואקין ו-ויסנטה), עוגן מרכזי בקישור האחורי (אלבלדה) וראול מתחת לחלוץ השפיץ (או אם תרצו קשר תוקף חמישי). התיאוריה הזו התהפכה בדרך למונדיאל עצמו. אראגונס לקח לשם כמה כשרונות צעירים שהתאימו לתכנית שלו וכבר היה להם ניסיון מסוים באירופה: סרחיו ראמוס, פאברגאס ואינייסטה. מצד שני, מוריינטס הוותיק נופה וגם ראול ואלבלדה החלו להתנדנד בהרכב. אראגונס גם בחר לשים דגש רב יותר על האמצע – כאשר העוגן היחיד הוחלף בצ'אבי אלונסו וסנה כצמד קשרים הורסים, וכל האגף הימני ניתן לסרחיו ראמוס שהפך למגן תוקף.

הסידור הזה צלח בקלות את שלב הבתים והגיע לשמינית הגמר כפייבוריט למשחק מול צרפת. האחרונים נראו רע בשלב הבתים, והגיל הממוצע בשורותיהם גרם למחשבות שהתקופה היפה כבר מזמן מאחוריהם. בסוף מי שנשארו מאחור היו הספרדים עצמם וגם הברזילאים וגם הפורטוגלים וכמעט גם האיטלקים, שנראו פחות טוב מצרפת בגמר עצמו.

אותו הפסד לצרפת הפך להפסד הראשון והכואב ביותר של אראגונס. הרי לפני הטורניר הוא הצהיר שאם הנבחרת לא תעפיל לרבע הגמר, הוא יעזוב. אבל הוא לא עזב, ומיד הוליד ים של ביקורות, ואלה רק התגברו לאחר שבשלושת המשחקים הראשון של מוקדמות יורו 2008 השיגה ספרד רק שלוש נקודות. בדרך ציפו לה עוד שני מפגשים עם נבחרת דנמרק. ודווקא המשחק הראשון מול הדנים היה נקודת המפנה בהיסטוריה המודרנית של הנבחרת הספרדית.

בוצע שינוי קיצוני בהרכב (בחוץ: ראול, אנגולו, פאבלו, חואניטו, אנטוניו לופס; בפנים: אינייסטה, סילבה, מוריינטס, מארצ'נה, חאבי נבארו) וזה הביא לתוצאה מיידית. ספרד ניצחה ארבעה משחקים ברציפות. לא בצורה מבריקה, אבל גם זה משהו. "בספרד כל כך מודאגים מצורת המשחק, שמצפים לשער השני יותר מהראשון", אוהב להצהיר אראגונס. הוא הצליח לעמוד במשימה לאסוף מספיק נקודות בשביל לעלות וגם הצליח לתת ניסיון לשחקנים כמו סילבה, אלביול ולואיס גרסיה (מאספניול), שחלקם הפכו לדמויות מפתח בנבחרת החדשה.

לקראת משחקי ההכרעה מול שבדיה ודנמרק, ספרד הגיעה מוכנה ומאומנת היטב. הסקנדינבים לא הצליחו לעמוד מול הגל האיברי ונכנעו ללא תנאי לספרדים. לאחר מכן הגיע המשחק מול צפון אירלנד, בו השווה אראגונס את מספר משחקיו של קמאצ'ו בתפקיד – 44. הוא עלה למקום הרביעי בטבלת המאמנים מאריכי הקדנציות, עם רקורד טוב מזה של קמאצ'ו. בתקופתו ספרד הפסידה רק 4 פעמים.

ובכן, יורו 2008, הצעד האחרון של לואיס אראגונס. אחרי שנהיה ברור שהוא יעזוב אחרי סיום הטורניר, העיתונות שינתה בפתאומיות את הטון. פתאום יש קולות דאגה ואפילו צער. כולם פתאום נזכרו שבין המשתתפות ביורו – רק ספרד ופורטוגל לא נחלו הפסדים ב-2007. נוסף על כך, התברר שאין מועמדים ראויים להחליף את החכם, להוציא אולי את חאבייר אירורטה. למה אפשר לצפות מהספרדים ביורו? מדובר בנבחרת שיודעת להתמודד מצוין עם משימות לטווח ארוך (קרי: מוקדמות) וכשלה בספרינט הסופי (קרי: טורנירים). מצד שני, אם מתבוננים מקרוב, אין כאן איזושהי חוקיות ברורה. פעם היה זה חוסר מזל משווע (החמצת הפנדל של ראול ביורו 2000), פעם אחרת שופט גרוע (מונדיאל 2002) ובסוף הופעה חלשה (יורו 2004) – הם תרחישים שונים לחלוטין עם גיבורה אחת משותפת – נבחרת ספרד.

נבחרת ספרד הנוכחית היא אולי הנבחרת ה"רגועה" ביותר מזה שנים. היא מודעת ליתרונות שלה, צעירה ועם זו מנוסה ברמות הגבוהות של כדורגל האירופי. ואולי חשוב מכל, היא לא באמת מועמדת לזכות ביורו. וגם אראגונס עצמו מצטנע: "מה שלוקח חודש ברמת הקבוצות, לוקח שנה ברמת הנבחרות. הסוד הוא לא שיטה ואסטרטגיה, אלא בחירה נכונה של שחקנים. אין בנבחרת את הזמן להביא את המהלכים לשלמות ולכן השחקן חשוב יותר מהטקטיקה". ובכן, לספרדים מעולם לא הייתה בעיה של כשרון. נותר רק להשתמש בו נכון. ואת זה יצטרך להוכיח בקיץ הקרוב ה"חכם" אראגונס.