בשביל אליפות לא צריך את בקהאם

מספיקה קבוצה לוחמת, מגובשת, יציבה, עם כוכב כמו דה-רוסאריו, שהוליך את יוסטון לתואר שני עם 1:2 בגמר, על חשבון ניו-אינגלנד

מיקי יואכים
25/11/2007

שני הכוכבים הגדולים של הליגה לא היו שם – דייויד בקהאם וקואהוטמוק בלאנקו ראו את המאורע בטלוויזיה – אבל שתי הקבוצות שהגיעו לגמר ה-MLS ביום ראשון האחרון, הוכיחו שלא צריך כוכבים נוצצים בשביל לתת הצגה טובה.

יוסטון דינמו וניו-אינגלנד רבולושן, כמאמר הקלישאה, הן פשוט סכום מדויק של חלקיהן. קבוצות טובות ומאוזנות, שנבנו בצורה נכונה עם בסיס איתן. לאף אחת מהן אין "שחקן דגל" או החתמה נוצצת לצורכי שיווק, שתפקידה למשוך את המצלמות לכל מקום. תחת זאת יש להם שחקנים יציבים שמשחקים כדורגל נכון – עם סגנון, אינטנסיביות ויכולת – והכל למען המטרה הנכונה – ניצחון. בנוסף על זה, המועדונים הצליחו לבנות בסיס תמיכה שיעזור לקבוצה בלי קשר לשחקנים.

אבל היה גם הבדל בין השתיים. ההבדל שנתן ליוסטון את תואר ה-MLS השני הרצוף שלה והותיר את ניו-אינגלנד עם הפסד שלישי רצוף בגמר (!). ההבדל הוא אותו שחקן, ה"פנטזיסט" בשפתו של אבי רצון, שיכול לעשות את ההבדל בתנועה אחת. ליוסטון יש את דוויין דה-רוסאריו, לניו-אינגלנד אין.

הגמר עצמו היה משחק של שתי מחציות שונות לחלוטין. ניו-אינגלנד ניצחה בראשונה, יוסטון בשניה. אבל הניצחון של ניו-אינגלנד היה 0:1 (תוצאת המחצית) ואילו של יוסטון 1:2 (ו-1:2 במשחק). זהו כמובן סיכום יבש של המאורעות במשחק, אבל זה למעשה גם התוצאה של נוכחות והיעדר "פנטזיסט" בקבוצה. הבדל של שער ששווה אליפות שלמה. דה-רוסאריו היה נפלא כל הערב. הוא כבש את השני של יוסטון בנגיחה עצמתית מבריקה מ-11 מטרים, שהדהימה את שוער ניו-אינגלנד מאט רייס. מדובר במהלך מורכב שדורש מיומנות גבוהה ביותר. דה-רוסאריו לא ממש ידוע ביכולת הנגיחה שלו (מאמנו התבדח על כך במסיבת העיתונטים לאחר המשחק), אבל זה לא הפריע לו לעלות גבוה, לפגוש את הכדור ולשלוח אותו בעצמה לרשת.

לניו-אינגלנד לא הייתה תשובה. סטיב רלסטון, השחקן השני בטיבו על המגרש, נלחם כמו אריה במשך 77 דקות. גופו בן ה-32 עמד במשימה, וניסה להוכיח שגם הוא קוסם. הוא גם הצליח לסדר לחבריו כמה חצאי מצבים, שלא הובילו לשערים. בשורה התחתונה, הוא לא הצליך לסדר ולו מצב כיבוש ודאי אחד שיכול היה לשנות את מהלך המשחק.

לרבולושן היה פעם קוסם, קלינט דמפסי, אבל הוא בחר לחפש את מזלו מעבר לים, בפולהאם האנגלית. מאז לא נמצא לו מחליף ראוי. לכן, כאשר המשחק היה במצב של 1:1, יוסטון הייתה זו שדחפה לניצחון, בעוד ששחקני רבולושן עמדו חסרי אונים.

האם הפסד רביעי בגמר בשש שנים אומר שניו-אינגלנד היא הלוזרית הגדולה הנוכחית של עולם הספורט האמריקאי? ובכן, בשביל להפריך את זה הם צריכים להוכיח לכולם בשנה הבאה. אם זה לא יקרה, התווית תידבק. מה גם שהעונה הבאה עשויה להיות שירת הברבור של הוותיקים דוגמת רלסטון ורייס ופתח לכניסת מנהיגים חדשים דוגמת מייקל פרקהרסט.

מהעבר השני, יוסטון (גם בגלגולה הקודם כסן-חוזה) הפכה להיות שושלת. אין יותר ספקות. הגרעין של הקבוצה – דה-רוסאריו, בריאן צ'ינג, בריאן מולאן, פאט אונסטד ואחרים – זכה בארבעה תארי MLS מאז 2001. למה? הם משחקים יחד כבר זמן רב. הם מחבבים אחד את השני. הם נלחמים האחד בשביל השני. הם מנצחים יחד, סגולה שרואים לעיתים נדירות בימים אלו. לא היו שם בקהאם ולא בלאנקו. וגם לא היו צריכים להיות. ניצחון לא מגיע בזכות השם שמופיע על גב החולצה. הוא מגיע בזכות השחקנים שבתוך החולצה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully