כשהייתי ילד, היה לי פוסטר על הקיר. לכל אחד מאיתנו היה פוסטר כזה, שהגדיר את מי שאנחנו, ואת מה שאנו אוהבים. עכשיו, אני לא פסיכולוג משום סוג, ואין לי תכנון להפוך לאחד בזמן הקרוב, אבל אני משער שרבים יסכימו שתמונה אחת שתלויה בחדרו של ילד צעיר וחסר מושג, בהחלט עשויה להשפיע על העיצוב הנפשי שלו בהמשך הדרך. באותו זמן לא חשבתי על הדברים האלו, ופשוט בחרתי להעריץ את הדמות שהסתכלה עליי מצידו השני של הקיר, כשהיא מחזיקה בכדור כתום.
מי היה אותו שחקן כדורסל אגדי, שהשאיר אותי ער פעמים רבות, מדמיין שיום אחד אולי אהפוך להיות כמוהו? ג'ורדן? בירד? מג'יק? לא. מדובר היה בשחקן שחור, לבוש בגופייה כחולה, בשם ג'ון סטארקס. אני אפילו לא בטוח שאני קניתי את הפוסטר הזה. בהחלט ייתכן שההורים שלי, שידעו שאני אוהב כדורסל, קנו אותו, אחרת אי אפשר להסביר כיצד בן אדם בריא בנפשו יבחר דווקא בשחקן כל כך משונה כמושא להערצה.
אחד הסיפורים החביבים עליי כילד, היה שלאחר שניו יורק החתימה אותו על חוזה קצר, רצה סטארקס להוכיח מה הוא שווה. באחד האימונים, הוא לקח את הכדור וניסה להטביע מעל פטריק יואינג האימתני. יואינג לא נשאר חייב והטיח את הגארד אל הרצפה. סטארקס נפצע, והניקס, שתיכננו לשחרר אותו, נתקעו, כיוון שאסור לשחרר שחקן כאשר הוא פצוע. כך נותר סטארקס בקבוצה במשך שנתיים, במהלכן הצליח להתברג ברוטציה. אין צורך לציין אם כן, ששנים של אהבה לשחקן שאף פעם לא ראיתי (לא היו לנו כבלים בערבה), הובילו אותי לבסוף למציאות של חיבה לחבורה של לוזרים, כמו הניו יורק ניקס.
ואז הגיעה 2003
בשנות ה-90, הניקס היו ידועים כמי שעסוקים כל העונה במילוי הדלי, רק כדי לבעוט בו בסגנון ברוס לי לעזאזל. בעונת 92/3 הם רשמו מאזן של שישים ניצחונות, ואפילו ניצחו את שני המשחקים הראשונים בגמר המזרח מול שיקגו של ג'ורדן ופיפן, רק כדי להפסיד את ארבעת הבאים. בעונה שלאחר מכן, עם פרישת ג'ורדן הם הגיעו עד הגמר, שם הפסידו ליוסטון.
בעונת 98/99, שהתחילה עם שביתת השחקנים המפורסמת והמשיכה עם עונה מקוצרת, הגיעה ניו יורק עד הגמר. "זאת תהיה אליפות עם כוכבית", אמרו כולם. כוכבית, סימן קריאה, למי איכפת, העיקר אליפות. אלא שגם לסן אנטוניו לא הפריעה ההגדרה, ושוב נותרו הניקס עניים. וכך זה נמשך. אלא שבאופן מפתיע, ככל שניו יורק הפסידה, כך אהבתי אליהם גברה. תמיד היתה את התקווה שיום אחד יקרה שם משהו, שאנחנו כל כך קרובים, וזה הספיק כדי להחזיק מעמד עונות שלמות. ככה זה היה לפחות, עד שהגיעה שנת 2003.
במהלך השנה המקוללת הזו, נלקחו שתי החלטות קריטיות על ידי שני אנשים בארצות הברית, שהכניסו שני ארגונים גדולים לסחרור, מהם אף אחד עוד לא הצליח להשתחרר: הראשון היה ג'ורג' בוש, שהורה על כיבושה של ארץ החלומות הבלתי ממומשים, הלא היא עירק. השני היה ג'יימס דולאן, הבעלים של הניקס, שהחתים את אייזיה תומאס לתפקיד הג'נרל מנג'ר של קבוצתו.
אני זוכר את הרגע בו קיבלתי את ההודעה: הייתי בעיירת כורים במערב אוסטרליה בשם פורט הדלנד וניסיתי לטשטש את ההאנגאובר מהלילה שלפני. אחי הצעיר שלח לי מייל, עם חמש מילים: אייזיה הוא ה-GM של הניקס. "מצויין", השבתי לו. הרי איך אפשר שלא לחבב את תומאס? כילד השני הכי נמוך בכיתה (אפילו בתואר הזה לא הצלחתי לזכות) תמיד עודדתי אותו, כשהוא יצא למאבקים מול ענקי הליגה. אחרי הכל, הוא היה ההוכחה לכך שגם אנשים נמוכים יכולים להצליח. אלא שאף אחד לא הזכיר לי, שאין לגובה או ליכולת שליטה נהדרת בכדור, שום קשר עם ניהולו של ארגון, דבר שתומאס, איך לומר, לא מצטיין בו.
האופטימיות נוטשת את התפוח הגדול
בשנת 1999, קנתה קבוצת משקיעים בראשותו של אייזיה, את ליגת ה-CBA, ליגת המשנה באותה תקופה, של ה-NBA. שמונה עשר חודשים מאוחר יותר, אינספור ריבים, כשלונות והאשמות מתוקשרות, והליגה הזו, שהיתה קיימת 54 שנים, פשטה רגל. זה בוודאי לא היה סימן מבשר טובות לקראת בואו אל התפוח הגדול.
מהרגע שהגיע, נראה שתומאס היה אדם עם משימה. הוא עשה עשרות טריידים, החתים כל שחקן פנוי בשוק כמעט תמיד שילם לו פי שלוש ממה שהוא היה שווה והוביל את הקבוצה לשליטה תמידית בראש טבלת המשכורות של הליגה. המקרה הזכור מכולם, שרודף את אוהדי הניקס באשר הם, הוא הטרייד שהביא לעיר את אדי קרי, שחקן שאכל יותר מדי טאקוס כשהיה קטן, בתמורה למספר שחקנים ובחירת דראפט בסיבוב הראשון. ההמשך ידוע: בעקבות העונה הנוראית שעברו, הניקס זכו במקום השני בהגרלת הלוטרי, שמיד הלך לשיקגו.
מאז עברו הרבה מים בנהר ההאדסון. תומאס הואשם בהטרדה מינית ונאלץ לשלם 12 מיליון דולר כפיצויים. כשחבר זרק לי משהו על כל הפרשה, אמרתי לו בחיוך שאייזיה הגיע בבוקר שלאחר מכן לאימון וציפה לראות את הבחורה זורקת לסל. "מה, 12 מיליון דולר והיא אפילו לא מתאמנת?". אלא שאף אחד בניו יורק לא ממש צחק.
כמו שאוהדי אנגליה בכדורגל יודעים, לוזריות זה לכל החיים, ולצחוק על הקבוצה שלך זה חלק מהעניין. אך אחד המרכיבים הבסיסיים בתחושת הלוזריות, בין הציניות לייאוש, היא המחשבה המטופשת הזו, שאולי זאת תהיה השנה. למרות שהשחקנים לא מספיק טובים, למרות שהמערכת על סף התמוטטות, למרות שכל שאר הקבוצות טובות יותר, אולי זאת השנה. המחשבה המטופשת הזאת, שנקראת תקווה.
מסתכלים אל 2010
הבעיה שהביא איתו אייזיה לניו יורק היא לא הפרשיות בהן הוא מסתבך, לא הריב המתוקשר עם סטפון מארבורי במהלכו נטש השחקן את הקבוצה לפני משחק חוץ בפיניקס, ואפילו לא ההפסדים. כל הדברים הללו חולפים. הבעיה הגדולה מכל, בדיוק כמו מצבו של העם האמריקאי ועירק, היא חוסר התקווה. אדם יכול לשרוד ללא מזון או מים במשך תקופה ארוכה, אך המחשבה כי בסופו של דבר ימצא אותם, תחזיק אותו עוד ועוד. אך כמו ג'ורג' W, שהאות האמצעית שלו מרמזת על הכל חוץ מהניצחון הקרב, גם אייזיה לא מסוגל לקחת צעד אחורה, לבדוק את המצב ולראות איך ניתן לפתור אותו לטווח האורך. שני האנשים הללו מקבלים החלטות רגעיות שמכניסות את הציבור שלהם עמוק יותר אל הבוץ, וללא שום פתרון שנראה באופק.
מעבר לפיטוריו ההולכים וקרבים של תומאס, לדולאן ולניקס יש דרך ארוכה עד שייצאו ממחול השדים הנוראי בו הם כלואים. קודם כל, נדרשת ההבנה כי טרייד אחד או שניים לא הולכים לשנות דבר. מדובר בשחרור מאסיבי של שחקנים בעלי חוזה גבוה, כמו מארבורי, אדי קרי, ומאליק רוז, רצוי בעבור בחירות דראפט עתידיות, אותן יש לקחת בחוכמה, ולא להמר כמו במקרה רנאלדו באלקמן בעונה שעברה. יותר מכל, דרושה שם ההבנה שמדובר בתהליך שיקום ארוך, ובנייה של שנים קדימה, קצת כמו שעשתה אטלנטה בשנים האחרונות, שרק עכשיו נראה שחוזרת אל הליגה.
ואייזיה? הוא ישאיר מאחוריו עוד שורה ברזומה, שלא הולכת לעשות לו הרבה כבוד בהמשך הדרך, ועוד גוף חולה שמצטמרר למשמע השם שלו. אך אין סיבה לדאוג לו. בראשי כבר החל להתגלגל רעיון למקום מושלם בשבילו, מקום בו הוא יוערך, מקום בו מישהו כבר הרס את הקרקע לפניו, וכל שעליו לעשות הוא לקחת את קבוצת השחקנים העייפה והמבוגרת שברשותו ולתת לה לשחק, מבלי לתכנן כלום לעתיד, ומבלי לדאוג שזה יפריע למישהו. גבירותיי ורבותיי, ההמתנה הסתיימה: קבלו את המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורגל, לשמונה השנים הבאות. המטרה: מונדיאל 2010.
