גמרו את הסוס?

אסף רביץ - אגדה:

סנטרים גדולים נוטים לדעוך בגיל של הדיזל (יחגוג 36 במהלך העונה). שאק הזכיר את קארים עבדול ג'באר והאקים אולג'ואן כדוגמאות לשחקנים ששרדו יותר שנים, אבל גם האקים כבר היה בירידה תלולה בגיל 36. ג'באר הוא הדוגמא האמיתית היחידה והוא שרד הרבה בזכות זריקת ההוק-שוט שניצלה את הגובה שלו, הנתון הפיזי היחיד שלא דועך בגיל כזה. שאקיל בנה קריירה על עוצמה וזריזות מפתיעה וכיום יש לו הרבה פחות משניהם. מה שעדיין יש לו, והסיבה שהוא עדיין אחד הסנטרים הטובים בליגה, זה מה שאף פעם לא העריכו מספיק אצלו - אינטליגנציית משחק גבוהה. גם במובן הקונבנציונלי של ניהול משחק מהפוסט וסגירה של הצבע בהגנה וגם במובן של הבנת הגוף שלו ומה שהוא מסוגל לעשות איתו כיום. זה מספיק ל-25 דקות יעילות נגד רוב הקבוצות בליגה, הבעייה היא שמיאמי במצבה הנוכחי תצטרך ממנו הרבה יותר כדי להגיע רחוק. ואת זה כבר אין לו.

גיא עפרן - אגדה:

כל סוס שמסוגל לנשוא את משקלו של הדיזל חזק הרבה יותר מתקופה רעה כזו או אחרת. לא חסרים שחקנים שאין להם מה למכור יותר בליגה הזו, אבל בדרך כלל מדובר בשחקנים שהתבססו על אתלטיות, ואי שם בתהליך ההזדקנות זה הלך להם לאיבוד, ביחד עם השיער, והיכולת להישאר נשוי לאותה אישה. גודל לעומת זאת, נשאר. שאקיל עדיין דומיננטי, ולמרות שהוא איבד כמה מהלכים שבעבר עשו אותו לבלתי ניתן לעצירה, יש לו עוד משהו, משהו שיותם הלפרין היה ממשכן את הבית בשבילו: אישיות. וזה דבר שלא עובר. כרגע אולי נראה שהוא גמור, אבל מרוצי הסוסים האמיתיים מתחילים רק באפריל.

דן לזר - אגדה:

ראיתי את שאקיל לפני כמה ימים במשחק מול פיניקס, ונכון שאמארה סטודמאייר טורח לשמור כמו שממשלת ישראל טורחת לדאוג לחינוך, אבל עדיין התנועה של שאקיל נראתה סבירה והיכולת שלו לרכז סביבו את המשחק, ליצור עבור אחרים וגם לגמור את ההתקפה באחוזים טובים מן השדה עדיין שם. בשלב הנוכחי בקריירה שלו היכולת של שאקיל אולי לא מספיקה כדי לסחוב על הגב קבוצה לאליפות, אבל מבחינתי שחקן של 15 נקודות, 7 או 8 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו-2 חסימות למשחק זה לא שחקן גמור, וזה מה שאפשר לצפות משאקיל גם השנה, ככל שהבריאות שלו תתיר לו לשחק.

אסף רביץ - אגדה:

יש שחקנים שזה לא בשבילם כל העסק הזה של לנצח משחקים. איזיאה עשה עבודה יפה כשקיבץ כמעט את כולם בניקס סביב סטפון, שהוא האבטיפוס והדוגמא המייצגת ביותר. לא חסרות אמנם דוגמאות לשחקנים שברגע שקיבלו תפקיד משני בקבוצה גדולה התאימו את עצמם והפכו לתוספת משמעותית, אבל קשה לי לראות את זה קורה עם סטפון. מדובר בשחקן שרגיל שהכדור אצלו והמשחק מתנהל בדרך שלו, שמשוכנע שהוא עושה הכל נכון. ניק ואן אקסל, אנטואן ווקר וג'רי סטקהאוס הם דוגמאות לשחקנים שהיו צריכים מאמן שיכעס עליהם ומערכת שתדרוש מהם אחריות כדי להתבגר ולהפוך ליעילים לפחות לתקופה מסוימת. במקרה של סטפון, הדרך בה הוא מחריב את הקבוצות שלו עדינה ומהותית יותר מחוסר בגרות, דרוש אצלו שינוי עמוק בתפיסת המשחק והתפקיד שלו בתוכו. זה לא משהו שקורה במספר חודשים, רוב הסיכויים שזה לא יקרה אף פעם.

גיא עפרן - עובדה:

לקבוצה עם בעיות גב שזקוקה לטיפול, הוספה של מארבורי תהיה כמו לקחת את החוליה החסרה מגוף של פרה משוגעת. אין אוהד ניקס אחד שלא מוכן לשלם מעשרת ממשכורתו רק כדי לממן ביי-אאוט לכוכב מקוני איילנד, אז למה שמישהו ירצה להביאו? בנוסף, הבעיה מספר אחת של מארבורי השנה היתה שהוא רוצה יותר זריקות. קבוצה שמתמודדת על אליפות ומחפשת חיזוק בעמדת הרכז תרצה אותו מהספסל, וזה לא הולך לקרות מבחינתו. במחשבה שניה, לא צוין באיזו ליגה מדובר, וכיוון שמארבורי הצהיר שהוא עומד לעבור לאיטליה בקרוב, אני בהחלט יכול לראות איך הוא חובר ליסמין רפשה ברומא באמצע העונה, ומצעיד אותה היישר לחגיגות בקוליסאום.

דן לזר - אגדה:

סטפון מארבורי אף פעם לא הצליח לסחוב קבוצה לגדולה, אפילו להיפך, ובגילו ובמעמדו הנוכחי בקרב השחקנים בליגה אין סיבה שיצליח לעשות את זה בקבוצה חדשה. אנשי מקצוע ומאמנים כבר הפנימו בשלב זה שבכל פעם שסטפון עוזב קבוצה הדברים משתפרים, היכולת הקבוצתית לא נפגעת (להיפך) והאווירה בחדר ההלבשה נעימה יותר ומאפשרת לקבוצה להתרכז במה שצריך להתרכז בו, ולא בכמות הזבל ששומר שחקן בתיקים נסתרים על המאמן שלו. מארבורי הוא עדיין שחקן לא רע, אבל רק יהרוס קבוצות טובות הרוצות להתמודד באמת על האליפות.

אסף רביץ - אגדה:

אי אפשר להפוך את השגעון לשגרה. רמת האינטנסיביות הדרושה לניסוי של דון נלסון כדי שיצליח לאורך זמן היא כמעט בלתי אפשרית. כל זמן שהיו לו השחקנים המדוייקים לשיטה שלו ניתן היה להסתדר, אבל בלי ג'יי-ריץ', סטיבן ג'קסון ופייטרוס הפצוע ההגנה בכנפיים לא אותו הדבר והיריבות מקבלות המון שלשות פנויות וקולעות אותן. ג'קסון ופייטרוס יחזרו, הסגל יתרחב והלוחמים יתחילו לנצח כי מדובר בקבוצה הרבה יותר טובה מהמאזן שלה, אבל לפלייאוף אני לא רואה איך זה יספיק. אם כריס פול יישאר בריא יהיו במערב השנה שמונה קבוצות ששוות 45 נצחונות לפחות (כולל הלייקרס האנדרייטד) וכדי להגיע לשם גולדן סטייט תצטרך מאזן של 31:45 במשחקים שנשארו. זה לא יקרה אפילו אם לא ניקח בחשבון את 20 המשחקים שבארון דייויס יחמיץ מתישהו.

גיא עפרן - אגדה:

אני מצטער, אנחנו מדברים על הווריורס? לפלייאוף? עוד לפני פתיחת העונה המזעזעת שגולדן סטייט רושמת, השאלה הזו מעליבה. קבוצה שמסתמכת על בארון דייויס, צריכה לממן את זק"א שיילכו אחריו וייאספו את החלקים שנופלים בדרך (ויהיו הרבה כאלה), הקלעי החשוב ביותר שלהם עזב אותם בקיץ (ג'ייסון ריצ'רדסון), אבל זה כלום לעומת העובדה המפחידה ביותר: סטיבן ג'קסון הוא הקפטן שלהם. בליגה שדורשת קור רוח ועמידה איתנה לאורך זמן, אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מהמרים על ג'קסון כמרגיע הלאומי. ההישג האמיתי של גולדן סטייט יהיה אם באפריל הם לא יצטרכו להוציא כסף מתקרת השכר שלהם כדי לשחרר את הקפטן שלהם בערבות.

דן לזר - אגדה:

גולדן סטייט קבוצה מוכשרת, שעשתה הרבה רעש בסוף השנה שעברה אחרי תקופת ניצחונות רצופים יפה, וסיבוב אחד הירואי והיסטורי מול דאלאס. בפועל מדובר בקבוצה שבשיאה נכנסה לפלייאוף רק אחרי סיום דרמטי לעונה, ויש לכך סיבה. השנה המערב התחזק עוד עם מספר קבוצות שאיני רואה סיכוי שלא יהיו בפלייאוף, וייכנסו אליו גם על חשבון גולדן סטייט. ניו אורלינס מצטרפת השנה אל רשימת הקבוצות האלו, ואפילו פורטלנד, ממפיס והקליפרס יכולות לשחק טוב מספיק כדי לדחוק את גולדן סטייט מספיק אחורה. וחוץ מזה, ג'ייסון ריצ'רדסון הלך, ולפחות השנה הוא יחסר לקבוצה, ואני מטיל ספק ביכולת של בארון דייויס להישאר בריא למספיק משחקים כדי למשוך את הקבוצה אל מעבר למקום הטבעי שלה, אי שם בין המקום התשיעי לאחד עשר במערב.

אסף רביץ - עובדה:

הנה מישהו שגם יכול וגם רוצה. הווארד עלול היה להיות המפסיד הגדול מכולם מהמעבר הישיר ל-NBA מהתיכון, כי הוא הגיע כחומר גלם ואף אחד לא דאג ללטש אותו. האתלטיות המדהימה והדומיננטיות בצבע הספיקו לו כדי להפוך לשחקן פנים מוביל מהרגע הראשון ושלוש שנים הוא הזניח את שאר האספקטים של המשחק, אותם הדברים שהוא היה לומד בקולג'. אבל בקיץ הוא לקח את עצמו בידיים, עבד שעות ארוכות עם מאמן קליעה ופיתח תנועות עם הפנים לסל. הוא קלע בכ-65 אחוזים מהעונשין בנבחרת בקיץ, במשחקי ההכנה ובפתיחת העונה וזה שיפור משמעותי ויציב של שבעה אחוזים משנה שעברה, ובזכות הגיוון החדש במשחק שלו הוא יכול לקחת הרבה יותר על עצמו ולאבד הרבה פחות כדורים. בעזרת שיפור בעמדת המאמן ובסגל יש לו גם קבוצה מנצחת לשנים הקרובות. הווארד מתקרב בצעדי ענק ליום בו הוא ייתן עונה של 26 נקודות, 15 ריבאונדים ו-3 גגות בקבוצה של 55 ניצחונות, ואלה מספרים שיהיו ששווים MVP.

גיא עפרן - אגדה:

הבעיה פה היא לא הווארד. הוא ימשיך לרשום דאבל דאבל כמומצע עונתי, ישתלט על תואר מלך הריבאונדים לעשר השנים הקרובות, ואם הוא יעבוד נכון, גם יפתח את הקליעה שלו מחצי מרחק, מה שאמור להפוך אותו לאחד השחקנים הבלתי ניתנים לעצירה בליגה. הבעיה נעוצה בוולט דיסני. הווארד הגיע לאורלנדו, ומשם לא תצמח שום ישועה. שחקנים נוטים לזכות בתואר ה-MVP כשהקבוצות שלהם מנצחות. כרגע לא נראה שישנה בנייה לטווח ארוך במג'יק, בוודאי אחרי ההחתמה של ראשרד לואיס בסכום מגוחך, והם לא אמורים לעשות שום דבר בשנים הקרובות. תוסיפו לזה את דאנקן, נוביצקי ואפילו את קובי בריאנט בקבוצתו החדשה, ונראה שהמדף במשפחת הווארד ימשיך להישאר ריק.

דן לזר - עובדה:

דוויט האוורד מרשים ביותר. הדומיננטיות שלו כמעט בלתי נתפשת והוא במגמת שיפור בלתי מפסקת מהיום שהגיע אל הליגה. התחושה היא שטרם ראינו את גג היכולות של דוויט, ומשחקים כמו שראינו ממנו שלשום מול קליבלנד (35 נקודות, 16 ריבאונדים, 2 אסיסטים, ו-4 בלוקים) רק מחזקים את התחושה שברגע שיכולות ההתקפה שלו ידביקו את יכולות ההגנה באופן יציב (ואין סיבה שדוויט לא ימשיך לקלוע בקצב גבוה, כי כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו באמת בצבע), הוא יהיה ה-MVP של הליגה. היכולת שלו להשתלט על משחקים ולהיות שחקן הציר של הקבוצה, בכל המובנים, נראית כיכולת שטרם ראינו את מלוא עוצמתה, והיא עוד תגיע.