החיים שאחרי המוות

מאת אמיר נבון

משהו שונה קרה בקרית אליעזר, משהו שהחזיר את הכדורגל הישראלי כמה שנים אחורה. זה התחיל עוד בכביש החוף: אוהדי בית"ר דחוסים בכמה מכוניות סובארו עם דגלים וצעיפים צהובים - יש משהו שונה בצהוב של בית"ר, הוא לא זוהר ונוצץ כמו הצהוב של מכבי ת"א, הוא יותר כהה, צהוב בננה - "כמו הבננות של מלמיליאן", כך אמר לי אחד האוהדים.

בית"ר חוזרת. לא בית"ר של לפני שנה, גם לא בית"ר של קובי בן גור, אפילו לא בית"ר של דדש. זו בית"ר שונה, מוכה וכואבת, כמו אחת שניצלה מתאונת דרכים קטלנית, אותו סוג של בית"ר שעלתה בתחילת שנות ה-80 לליגה הבכירה. השחקנים יודעים את זה, גם המאמן והאוהדים - הזדמנות שניה היא דבר נדיר בכל ענף ספורט תחרותי, ובית"ר קיבלה אותה. בצדק או שלא, היא קיבלה אותה.

עם כל הכבוד לתל אביביות, עם כל הכבוד ליעקב שחר, ליגת העל מסתמנת בינתיים בשלושה אלמנטים חשובים שחזרו: לופא קדוש והפועל ב"ש סוחבים על גבם את כל הנגב, גיורא שפיגל מעלה חיוכים, ועכשיו ירושלים, אותה ירושלים של פעם – קורנפיין בתפקיד יעקוב אסייג צועק ודוחף, יוסי מזרחי בתפקיד קשטן - מעשן בשרשרת, בועט בבקבוקים, צורח ומשתולל, אברהם לוי בתפקיד עצמו, כל מילה מיותרת. והקהל, אותו קהל – הצעקות הגזעניות נגד באדיר ויעקובו, העידוד הבלתי פוסק, גם בפיגור. בדרך חזרה ראיתי שוב את מכוניות הסובארו, הצופרים לא הרעישו, אבל הדגלים והצעיפים היו עדיין למעלה – אנחנו כאן, ואנחנו נמשיך לעשות בעיות.

מישהו חשב לפני שנה שאת הניצוצות הירושלמים אפשר לקנות בכסף. אפילו האוהדים הכי שרופים של בית"ר יודו שהפרימיטיביות היא הסמל שלהם, עזבו אותם ממשרדים מפוארים, מרכישת מנויים בכרטיסי אשראי, הם את הניצוצות שלהם ידליקו ע"י שפשוף אבנים, ועם הרבה נשמה.

מכבי חיפה, למרות הניצחון, שיחקה את תפקיד המשנה בהצגה הזאת, היא עדיין הכי טובה על הנייר, היא אמנם במקום הראשון, אבל הכדורגל שלה תפל וכשחושבים על זה, גם בעונה שעברה הוא היה כזה לפעמים, ובסוף היא סיימה ראשונה. איך אמר אחד הסדרנים: 50 מיליון שקל ואי אפשר לקנות דבק.