שני תאריכים חשובים, אותם ניתן למצוא בלוח השנה של השבוע הקרוב, מספרים יותר מכל את סיפורה של הקבוצה המתפרקת מקרוליינה.
האחד חל אתמול, ה- 13 בנובמבר, וזהו יום הולדתו ה-44 של ויני טסטאוורדי, הק"ב הקשיש שלנו. אי אפשר שלא להעריץ את ההופעה שלו ביום ראשון. ניתן היה לראות בבירור את הכאב שגרמה לו הפציעה הטורדנית בגיד אכילס, ובכל זאת הוא סיים את המשחק ללא טעויות משמעותיות. נכון, גם ללא פעולות חיוביות כלשהן, אבל זה עדיין הרבה יותר ממה שניתן להגיד על שאר החלקים בקבוצה.
התאריך השני יחול ב- 19 בנובמבר, שזהו יום השנה לניצחון הביתי האחרון של הפנתרים. האם יש מקום להזעיק את יונייטס לעוד מעקב? בדקתי, ואפשר להירגע. יש לנו רצף של 6 הפסדים בבית, וזה עדיין רחוק מהשיא של 14 הפסדי בית רצופים שרשמה דאלאס בשנים 1988-1989.
ההפסד הביתי ביום ראשון, לאחת הקבוצות היחידות שאנחנו עוד מסוגלים לנצח, מצא אותי מתוסכל מתמיד. על מה אני כבר יכול לכתוב? נגמרו לי כבר כל שמות התואר. מזעזע כבר כתבתי. מגעיל, מבייש, מביך... הכל כבר נאמר. הרצים האחוריים? כבר אמרתי שהם מגוחכים. הרסיברים? אם בכל מהלך עושים דאבל קאוורג' על סטיב סמית ניתן לצפות שדרו קרטר, דווין ג'ארט וג'ף קינג הטייט אנד יתפסו כמה כדורים, נכון? הם לא. האופנסיב ליין? האם השאירו את ג'ון אברהם חופשי בכל מהלך בכוונה? לפעמים לא ממש היה ברור את מי הם חוסמים. קו ההגנה? מייק ראקר רשם את הסאק הראשון שלו העונה! עכשיו הוא רק חצי סאק מאחורי ג'וליוס פפרס (דרך אגב: כל פעם שלפאלקונים היה דאון שלישי קצר, הם פשוט רצו לתוך פפרס. זה תמיד עבד). הסקונדרי? החזירו פאמבל לט"ד, אבל שני הסייפטים הצליחו איכשהו להיחסם על ידי אחד השופטים במסירה הקריטית לט"ד של אלג'י קראמפלר.
פוקס על מקל
מה שמביא אותנו לחוליה החלשה מכולם. צוות האימון. הצצתי קצת בתגובות הגולשים באתרי האינטרנט של שארלוט. למדתי מזה שני דברים. האחד, שהטוקבקיסטים האמריקאים ממש לא נופלים מאיתנו ברמת הלכלוך שהם שופכים על המקלדת. השני, שאוהדי הפנתרים רוצים את הראש של השועל על מקל בכיכר העיר של שארלוט. ולא פלא. אף אחד לא מתרשם מהתירוץ של נדנדת הק"בים. נמאס כבר ממהלכי הריצה התבוסתניים האלה בדאון שלישי ארוך כדי להרוויח עוד כמה יארדים בשביל הפאנט.
השמועה אומרת שמרטי הארני, הג'נרל מנג'ר, יחד עם השועל, הולכים הביתה בסוף העונה (הם באים בחבילה, לא ניתן יהיה לשלוח את אחד מהם הביתה בלי לשלוח את השני). ניתן גם לראות בבירור מהם שני השמות החביבים על הגולשים כאופציה להחלפה של השועל: ביל קווהר (שעבר עם משפחתו לגור בראלי הסמוכה) וכמובן מרטי שוטנהיימר.
"אני כאן כדי לתמוך בהתקפה, עבור לשאלה הבאה", זו היתה תשובתו של קריס ג'נקינס בקשר לשאלת התיסכול ביחס להתקפה האימפוטנטית. ג'נקינס הוא הפיני בלילי של הפוטבול. מלא במוטיבציה ואנרגיה, נותן את הנשמה על המגרש, אבל אין שכל. מסתער על היריב, רק שוכח לוודא שהמהלך כבר התחיל.
אם המצב כל כך גרוע, וכל הפסד נראה גרוע מקודמו, לא נותרה לי ברירה אלא לעשות את הבלתי צפוי, ולהסתכל על התרחיש האופטימי. שודדי הים? התחילו בסדר, אבל הם לא מסתדרים באמת עם שורת הפציעות שפוקדת אותם. הם הולכים להפסיד את כל המשחקים שנותרו להם ולסיים במאזן 11:5. הקדושים? שקיבלו 34 נקודות נגד סנט לואיס? ברור שיפסידו את כל המשחקים (טוב, חוץ מהמשחק נגד שודדי הים. מישהו חייב לנצח שם). זה משאיר אותם עם מאזן 11:5. ומה עם אטלנטה? הם מגלים סימני התאוששות, מה שיספיק להם כדי לנצח את שני המשחקים מול שודדי הים ואת המשחק נגד הקדושים, ולסיים במאזן מכובד של 10:6.
כלומר אנחנו צריכים רק שלושה ניצחונות כדי לעלות לפלייאוף. בתרחיש שאנחנו מדברים עליו אנחנו חייבים לנצח את המשחק שנותר לנו עם השודדים ועם הקדושים. אז איזה עוד משחק אפשר לנצח? קצת קלוש, אבל עם קצת מזל את המשחק שבו אנחנו מארחים את סן פרנסיסקו ניתן לעבור בשלום. הנה, הדרך לפלייאוף עם מאזן 9:7 סלולה.
ועוד קצת בפינת החשיבה החיובית: איזה מזל שהדרבי והמשחק של הפנתרים היו במקביל. ככה קיבלתי רק 3 שעות של גועל נפש במקום ארבע וחצי. ועוד קצת: איזה מזל שאני כותב בוואלה! פוטבול. הייתם צריכים לראות את בת הזוג שלי השבוע. דאגה לי לבירות ולפופקורן ולא הציקה לי בכלל במהלך ערב הפוטבול.
בשבוע הבא אנחנו נוסעים ללמבו פילד, למשחק קשה עם אחת משתי המועמדות העיקריות לאליפות ה- NFC (גם עם דאלאס עוד מחכה לנו מפגש). התחזית: יהיה קשה, אבל עם כל הכבוד לפארב וחבריו נפרק אותם!