מילים זולות

כולם יודעים מה לעשות: לסגור את הליגה, לסגור את האולם של חולון, לעצור את הספורט, לנזוף בשוטרים, להקים ועדות. עשר דקות אחרי האירוע, ומיקי דורסמן כבר מאיים לעזוב את הפועל חולון ואת הכדורסל. רגע, אבל הוא לא חתום על הסכמים של מאות אלפי דולרים עם הזרים היקרים שהביא לקבוצתו? עשר דקות אחרי האירוע, ודני קליין כבר מכריז שהפועל לא תשחק עד שהאשם ייתפס. רגע, ירושלים לא משחקת היום ביול"ב קאפ? אם האחראי ליידוי החזיז הוא אוהד הפועל ירושלים, מוסיף יו"ר הקבוצה, הוא יעזוב ויפרק את הקבוצה. רגע, מישהו באמת מאמין לו?

מילים זולות. זו הכותרת לאירוע המחריד, באמת מחריד, במלחה. כי לכולם יש הרבה פתרונות מידיים. בתוך עשר דקות, בתוך כמה שעות. ההצעות הנמהרות האלו הן חלק מתרבות הביפר שהשתלטה על השיח הציבורי בישראל. בתקופת הפיגועים של האינתיפדה השניה צלצלו מכשירי הזימונית של העיתונאים דקות אחרי האסון התורן, כשהגופות עוד לא התקררו והעובדות עוד לא נבדקו. "הפיגוע מוכיח ש.." היתה ההתחלה, וההמשך כבר תלוי בהשקפה הפוליטית. כולם יודעים בדיוק כיצד יש לפעול בכל מצב. בפוליטיקה, בצבא, גם בכדורסל. כולם גם יודעים, כמובן, איך צריך לפתור את בעיית האלימות. הפעם הרי כבר אי אפשר לעבור לסדר היום. אז איך זה שהאלימות לא נגמרת?

אין לי מושג איך לפתור את האלימות בספורט הישראלי, אבל דבר אחד אני כן יודע: אסור לסגור את אולמה הביתי של חולון לקהל. נכון, לחולון אכן יש גרעין מסוכן של אוהדים, שהטילו אימה על אוהדי היריבות עוד בגלגול הקודם של הקבוצה בליגת העל. מצד שני, אחרי שהפועל תל אביב נעלמה, חולון היא אחת מהקבוצות היחידות בליגה שמאחוריה עומד קהל אמיתי, עם תשוקה אמיתית. אני מכיר אוהדים נפלאים, אנושיים ומיוחדים של הפועל חולון. התרגשתי במשחק הבית הראשון שלה בליגת העל מול רמת גן. סופסוף יש כאן כדורסל עם אווירה, לא הדיכאון הסטרילי של אולמות ההתעמלות נטולי האווירה בליגה.

לסגור לחולון את האולם לשנה זה לחסל את הקבוצה המרעננת ביותר בשטח, שהפיחה רוח חיים בליגה מתה – עד החזיז ההוא. אולי יש פתרונות אחרים. אולי צריך לטפל בגרעין האלים במישור הפלילי. אולי המילה הלא אופנתית הזאת, אולי, נשמעת פחות מדי בשיח על אלימות בספורט בישראל.