חולון למציאות הישראלית

"טוב שם משמן טוב", נכתב בספר קוהלת, כלומר הנכסים החומריים בטלים לעומת שמו הטוב של האדם. העיר חולון פורחת בשנים האחרונות. תשתיות עירוניות שופרו לאין ערוך, הוקמו פארקים ידידותיים לסביבה, בתאטרון העירוני אפשר למצוא תערוכות אומנות, הצגות ילדים והופעות. עיר זו מיתגה עצמה בשנים האחרונות כ"עיר הילדים", עם הקמת מוזיאון המאפשר להם מגוון חוויות. סיסמתה של חולון היא "אף על פי כן, ולמרות הכל". והנה, אף על פי כן, ולמרות הכל, תמיד יבוא אותו טיפש שיזרוק חזיז, ויגרום לאלף חכמים לספוק כפיים ולתהות למה, וכיצד.

לרוב, אירועי ספורט אינם גולשים מעבר לתחום סיקורם, אך בתקופה האחרונה נוצרה השקה בין מדורי החדשות, הפלילים והספורט. על שריקות הבוז נגד רבין התפלמסו בעמודי הדעות, בעקבות הדרבי התל אביבי ניפץ אוהד אחד בקבוק זכוכית על ראשו של אוהד אחר, ולקינוח, חזיז שפצע מאבטח. אלימות בספורט אינה נחלתה של קבוצת אוהדים מסוימת, אלא חוצה ענפי ספורט, קהלים ואזורים בארץ. לאחר המשחק נגד ירושלים, אוהדי חולון עברו תשאול ובדיקות על אנשי המשטרה. אותם אוהדים קבלו על כך שזה נעשה רק להם, בעוד אוהדי ירושלים שוחררו מיד, אבל אין להיפלא על כך, שכן אוהדי חולון הרוויחו את תדמיתם בצדק.

גמר הגביע של שנת 1995 בין חולון להרצליה, מסביר אולי את העליהום על אוהדי חולון, ואת התנהלות המשטרה לאחר האירוע במלחה. חולון העכשווית מזכירה, פחות או יותר, את חולון של אותן שנים. אז היה זה איש העסקים נחום מנבר, שהקים קבוצת כוכבים עם עדי גורדון, שלטון ג'ונס, דיוויד ת'רדקיל, תומר שטיינהאור ודורון שפע, כשהמאמן היה רלף קליין בכבודו ובעצמו.

הרצליה הגיעה לגמר כאנדרדוג, אך בדקות הסיום הובילה. לקראת הסיום, כאשר נשרקו לחובת חולון שתי עבירות בלתי ספורטיביות, ובוטלה החלטה להעניק לגורדון שלוש זריקות עונשין, החל הקהל החולוני להתפרע, וסחף אחריו את זה של הרצליה. אוהדי חולון השליכו בקבוקים וחפצים לפרקט, ואף פגעו באחד השופטים. התפתחה מהומה גם בין השחקנים על הפרקט, נחום מנבר איים במיקרופון כי יעזוב את הקבוצה אם האלימות לא תיפסק, ונשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, זכה לשריקות בוז מחרישות כשניסה להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר הרצליה ניצחה 77:88 ופיני חוזז זכה להניף גביע. ההיסטוריה תזכור בעיקר את האלימות ביציעים.

זה אולי המקרה המפורסם ביותר, אבל היו עוד מקרים, קטנים יותר. לפני כשנתיים הגיעה הפועל גלבוע/עפולה לאולם הפחים, למשחק שיקבע מי תעפיל לליגת העל. המומנטום היה עם האורחים, עד שבשלב מסוים נזרקו למגרש רימוני עשן שגרמו להפסקתו, למשך יותר מחצי שעה. השופטים החליטו להמשיך במשחק בכל זאת, גלבוע/עפולה איבדה מומנטום, המשחק הפך הפכפך, ובסופו של דבר עדי פרג קבר שלשה, שניצחה לחולון את המשחק. גם ירושלים היתה במומנטום כשנזרק החזיז, כנראה שיש אנשים בחולון שממש לא אוהבים להפסיד.

בינואר 2006 ניצחה חולון בקרית ביאליק, אבל את הכותרות גנבו האוהדים שהתפרעו, גרמו נזק לניידת משטרה, וראו שלושה מחבריהם נעצרים. ב-2005 ריססו אוהדי חולון כתובות נאצה על אולם זיסמן כנגד עירוני רמת גן ומאמנה דני פרנקו. באפריל 2004 הפסידה חולון בחצי גמר פלייאוף הלאומית למכבי פתח תקוה, ובתקשורת דווח שבסיום המשחק האוהדים מיאנו להירגע, התפרעו, שרפו כיסאות והשחיתו ציוד באולם.

מיקי דורסמן בנה קבוצה שאמורה להגיע לפיינל פור, ואז בא אדם אחד, שביודעין גמר לקבוצתו את העונה. "בשנתיים-שלוש האחרונות הכל היה בסדר, לא היתה אלימות", אומר ויקטור תשובה (28), אוהד מוכר של הקבוצה, "ואז בא טמבל אחד והרס הכל. אנחנו מוכנים לספוג כל עונש, כבד ככל שיהיה, כדי להציל את הכדורסל הישראלי, ותרבות הספורט בכלל. מדובר במקרה כה חמור, שעלינו להיות הקורבן, על מנת שהמצב ישתנה. אני רק מקווה שמיקי יישאר, וישאיר אותנו בליגת העל".

לא כל אוהדי חולון ייחלו להישארותו של דורסמן, האיש שבעצם הציל את הקבוצה מהתפרקות. כינויים כמו "אפס, פחדן", ותיאור "ידיו המטונפות של עשיר מתוסכל", נקשרים לשמו של דורסמן באתר האולטראס של הקבוצה, שנקרא, כמה צפוי, "הקומץ". "מה שכתבנו בעבר על דורסמן היה מתוך תסכול על שלא עלינו ליגה, כיום המצב שונה", מסביר תשובה את האלימות המילולית שהופנתה בעבר כלפי הבעלים. אבל מי אלה אותם אנשים שמחרבים את שמחת ההמון, גודעים את תקוות שאר האוהדים, פוגעים בקבוצתם ולא נותנים לה לפרוח, בדיוק בשעתה היפה?

רועי צינמון (22), שאוהד את הקבוצה משחר ילדותו, מגנה בתוקף את אירוע החזיז, מאחל החלמה מהירה למאבטח הפצוע, ומבחין בין אותם אוהדים אלימים, לבין רוב אוהדי הקבוצה. "מדובר באנשים בודדים, שבאים רק למשחקים הגדולים כדי לעשות בלאגן. מדובר בכמה חבר'ה שלא חושבים על עונשי רדיוס, השקעתו של דורסמן ועוד השלכות. מדובר בבודדים ולא בתופעה, וקשה לכמת אותם".

"אחרי הרדיוסים בלאומית, תפסנו את עצמנו", מספר צינמון, "האוהדים הבעייתיים אינם בקשר עם אוהדי הקבוצה, מדובר באאוטסיידרים, וחלק מהם כלל אינם מהעיר. פעם, היו לנו בני טיפשעשרה, לאו דווקא ערסים, שהתפרעו, אבל הזמן עשה את שלו, האנשים השתנו, התבגרו, וכיום הם אוהדים וותיקים ואחראים. הם היו המטורפים של פעם, והיום הם אלה שדואגים לכולם, ממתנים, מרגיעים ועוזרים לדור ההמשך".

ויקטור תשובה מגבה את עמדת חברו. "בעבר, האוהדים הבעייתיים של חולון היו תושבי העיר, צעירים, מכל שכבות האוכלוסיה, שפשוט חיפשו תשומת לב ומעמד. אנו, האוהדים הבוגרים יותר, הסברנו להם שהם חייבים לשנות את דרכיהם כי הנזק לקבוצה הוא אדיר. האלימות הבריחה מאמנים, ספונסרים ושחקנים. השתלטנו על אותה קבוצה, וכבר שנתיים שאין בעיות במשחקי הקבוצה, ולא הוגשה אף תלונה". תשובה לא מעודד מזה שזורק החזיז בעצם אינו אוהד אמיתי של הקבוצה, ולא מוכר לראשי חוג האוהדים. "צריך למצות איתו את הדין בחומרה, וזה שהוא לא אוהד הפועל חולון, לא ממש משפר את הסטיגמה שנוצרה לנו ברבות השנים. אותו זורק פגע לא רק בחולון, אלא בכדורסל ובספורט הישראלי". כמובן שדברי השניים אינם מהווים אימרה סוציולוגית מקיפה, אבל במציאות העכשווית אלימות לשם אלימות אינה דבר נדיר.

לא זה המקום לדון בחקיקה הישראלית בנושא האלימות בספורט, מדיניות האכיפה והעונשים שמטיל בית המשפט על הנאשמים בעבירות, אבל מה שבטוח הוא שדבר לא מבוצע באופן שימנע את האסון הבא. הבעיה האמיתית אינה נעוצה בחקיקה, כי אם בנורמות החברתיות בישראל. האלימות בספורט נתפסת כנורמטיבית, וממנה נגזרת שאר ההתייחסות. מישהו מעלה על דעתו שבמהלך הצגה בתאטרון, יקום חובב אומנות משולהב וישליך חזיז לעבר הבימה? בספורט, שם יש מקום ל"פורקן", נדמה כי הכל מותר. עונשים כבדים יכולים להעצים את ההרתעה, אך אין בהם כדי למנוע. חינוך חברתי הוא יעיל הרבה יותר. זה נשמע מופשט ולא ברור? רק לשם הדוגמה, פעם קטפו פרחי בר מוגנים ועישנו באוטובוס. וכיום? ההתאחדות לכדורגל ואיגוד הכדורסל אינם צריכים לספק את הפיתרונות למצב הנוכחי, שכן נושאים כבדי משקל שכאלה, ובעלי השלכות הנוגעות לחיי אדם, צריכים להיות מטופלים אך ורק על ידי כנסת וממשלת ישראל.

החיים בישראל הם אלימים. מדובר בחברה הטרוגנית, בה משתתפות קבוצות אוכלוסין בעלות מכנה משותף רעוע וקלוש. אין הרבה מן המשותף בין חרדי ממאה שערים לחקלאי מהנגב, ובין אישה ערבייה מהצפון לאיש הייטק מהרצליה. השפה העברית היא מכנה משותף שכזה, אך גם היא רוויה במילים אלימות דוגמת "נקבה" (שמזכירה לנו את "ייעודה" של האישה) או "בעל" (שמבהירה מי קנה את מי מתחת לחופה).

בספרו "קהילות מדומיינות" מלמד בנדיקט אנדרסון על הפיכת ערב רב של אנשים לקהילה המלוכדת סביב רעיון או מטרה, וזאת למרות הקשר החלש בין פרטיה. מדינת לאום היא דוגמה לכך, וכך גם אהדת קבוצת ספורט. הספורט היה אמור להוות גורם מלכד, מחנך, מטמיע ערכים וכזה שמשמש מקום מפלט מתלאות היום בחברה הישראלית המשוסעת, אך בשנים האחרונות המחלוקות החברתיות, האלימות הפיזית והמילולית, שנאת "האחר" והשחיתות, כל אלה חילחלו אליו ביתר שאת. לא ניתלה בעבר הרחוק בערגה, כי התפרעויות אוהדים היו, ואף מכירת משחקים, אבל האינטנסיביות, העוצמה וההקצנה של האירועים, משקפים היטב את התקופה בה שרויה החברה הישראלית. הספורט בסך הכל מציב בפנינו מראה.