הכסף שיגע גם את המאמנים

נאמנות הפכה להיות אחד הערכים הנעלים והלא ממומשים בעולם הספורט בכלל והכדורגל בפרט. החוזים היום לא ממש שווים הרבה. אם כוכב הקבוצה רוצה לעזוב או לשדרג את חוזהו, קשה לראות איך עוצרים אותו, גם אם יש לו חוזה ל-3 עונות נוספות. מסתבר שחוזי מאמנים והנאמנות שלהם שווים אפילו פחות מזה. שלושה מאמנים בכירים הפרו חוזים עם קבוצותיהם בימים האחרונים וכל זה בשביל חוזים שמנים יותר במקום החדש. האנק טן-קאטה עזב את משרת המאמן הראשי של אייאקס כדי להיות העוזר של אברהם גרנט בצ'לסי. אחריו, חואנדה ראמוס התפטר מסביליה ועבר לטוטנהאם ולבסוף, רונאלד קומאן זרק את פ.ס.וו. איינדהובן בשביל ולנסיה.

תארו לכם מה הייתה התגובה אם שחקן היה עושה את אותו הדבר? ראשית, זה לא היה יכול לקרות בשל ענייני הקשרים החוזיים בין קבוצות לשחקנים – שגם מעוגנים בתקנות האיחוד האירופי שלאחר פרשת בוסמן. ההעברות יכולות להיעשות רק בחלון ההעברות והמועדון זכאי לפיצוי בדמות דמי העברה על המעבר. ברמת העקרון, גם מועדון יכול לתבוע מאמן שערק, אבל מי שמע לאחרונה על תרחיש שכזה? אף מועדון גם לא יחזיק מאמן בניגוד לרצונו, בעיקר בשל העובדה שמאמן לא מרוצה יכול לגרום לנזק הרבה יותר גדול מאשר שחקן.

גם היחס הכללי שונה. איש לא היה מתלבט פעמיים לפני שהיה מכנה שחקן "בוגד" במצבים כאלו. אשלי קול נתלה, נשרף ונצלב על-ידי העיתונות אחרי שנתפס בחברת ז'וזה מוריניו עוד כשהיה שחקן ארסנל. אבל כאשר חואנדה ראמוס עשה את זה עם טוטנהאם, איש כמעט לא פצה פה. זה נחשב נורמטיבי. חשוב לומר כי השפעתם של המאמנים על הקבוצה ועל האופי שלה גדולה בהרבה מאשר של כל כוכב. אלו האנשים שאמורים להנהיג את הקבוצה מקצועית ומנטאלית ולהוות דוגמא אישית לשחקנים.

הנקודה השניה בעניין היא הפער הכלכלי האדיר שנוצר בין הגדולות באמת לכל השאר. אייאקס היא קבוצת פאר ברמה אירופית, שהייתה רחוקה אשתקד רק שער אחד מדאבל הולנדי ומושכת 50 אלף אוהדים בכל משחק. טן קאטה עזב אותה בשביל להיות עוזר מאמן ובשביל תוספת לשכר. פ.ס.וו. היא אלופת הולנד ועלתה לשלבי ההצלבה של ליגת האלופות בכל אחת משלוש העונות האחרונות. גם העונה היא נראית טוב למרות העזיבות של אלכס וארונה קונה ופרישתו של הקפטן פיליפ קוקו. קומאן עזב אותה בשביל ולנסיה, שעלתה להצלבה של האלופות רק פעם אחת בתקופה המקבילה והובסה לאחרונה בליגה על-ידי סביליה וריאל מדריד. כמובן בשביל תוספת שכר.

סביליה היא מחזיקת גביע אופ"א בשתי העונות האחרונות ונמצאת בעמדת עלייה לשלב ההצלבה בליגת האלופות. ראמוס עזב אותה בשביל טוטנהאם, שמעולם לא השתתפה בליגת האלופות ונמצאת בתחת לקו האדום בליגה האנגלית, בשביל תוספת שכר שמנה במיוחד (וכיום הוא המאמן בעל השכר הגבוה בעולם – 10 מיליון דולר בעונה) ובשביל הכתרה למוריניו/ונגר החדש ע"י חלק מהתקשורת הבריטית.

המסר שהעניין שולח כפול. הראשון הוא שנפנוף בשטרות מול אפו של מישהו, עובד. והשני הוא שבמונחים של יוקרה, מועדוני פאר כמו אייאקס ופ.ס.וו. לא יכולים להתמודד עם הפיתוי של להיות עוזרו של גרנט בצ'לסי או לשפץ את ולנסיה שלא תפקדה באופן נורמאלי מאז ימי רפא בניטס. ואלה הן הגדולות של הליגה ההולנדית, כן?

המקרה של ראמוס שונה מעט. חוזהו אמור היה להסתיים בסוף העונה וספק רב אם היה מוארך לאור היחסים שלו עם הנהלת סביליה. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא עזב קבוצה מצליחה ואיכותית, בעלת סיכויים סבירים לזכות באליפות ספרד, בשביל מועדון שמעולם לא השתתף בליגת האלופות. המסקנה העצובה בלתי נמנעת – כאשר מגיעים לנושאים של נאמנות ואמביציות – המאמנים לא שונים מהשחקנים. יש מעטים שבשבילם סמל נושא גם משמעות, בשביל הרוב מדובר בלומר את מה שאחרים רוצים לשמוע.