האיש שנולד עם כרטיס ביד

פעם אחת בחיי לא הצלחתי להכנס לאוסישקין. זה קרה כשהיה לי כרטיס תקף ביד. לכל האירועים הגדולים שחווה האולם האגדי הזה הצלחתי להשתחל: בניית האולם, משחק הפרידה מבארי לייבוביץ', זלוטיקמן מהפינה, החלפת הפרקט וריסוס מאורות העכברים שחיו להם בניחותא תחתיו, טפירו עם הבאזר, דינמו מוסקבה, 25 הפרש ולצערי גם בהריסה.

בעונת 88', כשחיים זלוטיקמן זרק מהפינה, בנפילה, רק רשת והוא הא מה קרה, נגמרו הכרטיסים אלוהים יודע כמה זמן מראש. "שחור" (יצחק לוי), מנהל המשק האגדי של הפועל תל אביב, נעל אותנו באולם בצהרי המשחק, עם שתי פיתות מחומוס אסלי וכדור, ואמר לנו: "בערב, כשהמשטרה תיכנס, תזרקו לסל ותגידו שאתם מחזירי הכדורים".

ניסינו את הטריק. "מי אתם ואיך נכנסתם לפה?", נבח עליי שוטר בעודי ממשיך לזרוק ולא לקלוע לסל. "אנחנו מחזירי הכדורים", עניתי, “אנחנו מחזירים כדורים לשחקנים בחימום ושחור הכניס אותנו הרגע". שחור הגיע למקום. "זה בסדר, הם איתי”, הוא פנה לשוטר בניסיון לחלץ אותנו מהתסבוכת, “בוא מהר החוצה יש בלאגן בכניסה...".

זה שחור: אין כרטיסים, יש כרטיסים, הוא לא יתן לאוהד הפועל, בטוח לא לילד, להשאר בחוץ ללא כרטיס. תמיד ידעתי בבואי לאוסישקין שאני אראה שם את "שחור" עם כרטיסים בכיס. "יש כרטיסים שחור”? "אין! (תשובה מוכנה מראש), עכשיו אתה בא? אין לי כלום". אחרי דקה היה בא אליך בחשאי מאחור, מוריד לך איזו צ'פחה ודוחף לך כרטיס לכיס.

בעונה הידועה כעונת ה-25 הפרש הגעתי לאוסישקין, מחוסר בכרטיסים וזחוח מתמיד, למשחק חצי גמר הפלייאוף נגד הפועל הרצליה. איתי היה גלעד שמחוני, לימים קפטן הפועל אוסישקין, ופיטר, מנהיג הקומץ מגבעתיים. "יש כרטיסים?”, זיהיתי את שחור עם היד עמוק בכיס. "כמה אתה צריך?” הוא ענה בחיוך מחשיד, "שלושה" עניתי, אז הוא נתן. בטח נתן, כי גם עם כרטיסים השוטרים לא נתנו להכנס, בטח כי שחור השאיר מהצהריים באולם כמה מאות "מחזירי כדורים".

לפתע זיהיתי פירצה באבטחה. משיח ירד משמיים בדמותו של שליח "פיצה מטר" שהביא אספקת פיצות למתחם ה– VIP "המפואר" באולם. “אנחנו נדאג לזה מפה", קרצתי לידידי השליח, "שמחוני, תתאפס על הפיצות, פיטר תשאיל מהשליח את בגדיו ויאללה למתחם. מה אתי? אני כבר אסתדר, ניפגש בפנים, אם אותי לא יכניסו את מי יכניסו?". אז אותי לא הכניסו ונפגשנו בחוץ אחרי המשחק.

"שחור בכניסה", הרגיע אותי מנהל השיווק של הפועל אוסישקין עת נסענו השבוע למשחק הגביע של הפועל אוסישקין בגן רווה בתחילת הדרך הארוכה אל הנשיא, ”וחוץ מזה אתה המאמן, אתה לא צריך כרטיס”.

200 כרטיסים הוקצו לאוהדי הפועל אוסישקין, 200 כרטיסים שנחטפו תוך שעה שבוע לפני. אנחנו מגיעים לאולם, כמה עשרות אוהדים ושחור עם יד עמוק בכיס. “בוא הנה", שחור מאגף את יהודה הזמיר, איש הסטטיסטיקה שלי, ודוחף לו כרטיס עמוק בכיס. “איך השגת כרטיסים?", אני שואל את יובל, אוהד מסור. “נגמרו הכרטיסים בתל אביב, אז נסעתי השבוע לגן רווה וקניתי”.

בכניסה לאולם עצרו אותי כמה ילדים שבדיוק סיימו אימון עם קריאה אופיינית ושאלה מקורית: “יאללה הפועל, איזה גובה אתה?”. לא התבלבלתי. “2 מטר", עניתי ובילפתי בסנטימטר. “את מי אתם אוהדים?", שאלתי בחזרה. “את הפועל אוסישקין", הם ענו כמקהלה. "רגע אתם לא מפה?", תהיתי. “מפה, מגן רווה, אבל אנחנו אוהדים של הפועל אוסישקין, איך זה להיות 2 מטר?”.

בשבוע הבא חוזרים לליגה. יום רביעי, 20:30, אולם "קריית הצעירים" ברמת השרון שהופך אט אט לאולם הביתי שלנו. וחוץ מזה יש לנו דרבי על הראש.