החמישייה הטובה
1. שיגור מוצלח. כבר כמה שנים שיוסטון מחזיקה סגל מוכשר של שחקנים אשר מדברים בהם גדולות, ועדיין לא מצליחה אפילו לעבור סיבוב בפלייאוף. מייחסים את זה ללוזריות של טרייסי מקגריידי, או לבעיית הפציעות שיש לו וליאו מינג, יש הגורסים כי דווקא בעיית עומק עמדה להם לרועץ. הקיץ בנו ביוסטון קבוצה עמוקה ומוכשרת מתמיד, והטילים פתחו את העונה עם ארבעה ניצחונות מרשימים, כולל בלוס אנג'לס, ביוטה ובבית מול הספרס היעילים. עם הפסד אחד, שאפשר לחיות אתו, בדאלאס, העונה מתחילה נהדר ביוסטון, ויש הרבה מקום לאופטימיות.
2. כלי משחית. אפשר להגיד על קובי בריאנט הרבה דברים - שהוא פרימדונה, שהוא חצוף, שהוא לא איש נחמד (וגם אפשר להתווכח עם כל האמור), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא הכלי ההתקפי הכי נוצץ בליגה ושהוא מקצוען לעילא ולעילא. עם כל אי הוודאות סביבו, במצב בו הרבה שחקנים היו שוקעים בבינוניות הנובעת מן התסכול, עם פגיעה מטרידה ומפריעה בפרק כף יד ימין, בריאנט קלע 45 נקודות במשחק הפתיחה מול יוסטון, כולל 27 זריקות מהקו, 8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-4 חטיפות. זו שורה סטטיסטית מרשימה, ובקבוצה פצועה (אודום) ובינונית (כל היתר) זה כמעט הספיק מול יוסטון הבריאה (עדיין). אחר כך כבר באו ניצחונות מול פיניקס ויוטה, שתיים מאריות המערב, ולקובי יש חלק גדול בפתיחת העונה המוצלחת יחסית של האגמיים.
3. אינדיאנה ג'ונס. בסוף העונה שעברה אינדיאנה נראתה כמו קבוצת יורוליג מחוזקת בג'רמיין אוניל אחד פצוע. בקיץ הגיע מאמן חדש, ג'ים אובריאן, והזרים דם חדש וקוצים בתחת של חבורת שחקנים עם תקרת כישרון לא גבוהה, ודני גריינג'ר אחד. עכשיו הקצב באינדיאנפוליס מזכיר את זה של הריסון פורד בסרטי האקשן המפורסמים, עם תצוגות של 70 נקודות במחצית מדי פעם (מול ממפיס במשחק ההכנה האחרון, ושוב מולם בשבת בלילה), ועם התחושה המתגנבת שדני גריינג'ר ואנדרה איגודלה הם בעצם אחים תאומים, וגריינג'ר הולך העונה לסגור את הפערים שנפערו בין שני האחים האובדים במהלך העונה החולפת.
4. הגל החדש? בשנים האחרונות התרגלנו לראות מספר קבוצות דומיננטיות בליגה הטובה בעולם. השנה, אולי, בא זמנם של שני מועדונים אשר נבנו בשקט בשקט באופן מרשים ויכולים כבר עכשיו לדבר חזק בליגה ולחלום על פלייאוף, אולי אפילו לא רק על הופעה מכובדת בו. ניו אורלינס פתחה את העונה עם ארבע ניצחונות ושארלוט עם שניים משלה (מאזן 0:2 לראשונה בהיסטוריה של המועדון), וכל עוד ישמרו על בריאות טובה הן תמשכנה להוות אטקרציה סימפטית ואיום ממשי על כל קבוצה בליגה. עם שחקנים כמו כריס פול, טייסון צ'נדלר, דייויד ווסט, ריימונד פלטון, ג'ראלד וואלאס ואמאקה אוקאפור יכול להיות שכבר היום אנחנו רואים את העתיד.
5. על האש. בפינת "על האש" הפעם שלושה שחקנים שפתחו את העונה בלי לראות בעיניים. טרייסי מקגריידי נראה נכון לעכשיו חופשי מהגבלות תנועה ומבעיות גב, ופתח את העונה עם 28.8 נקודות, 5 ריבאונדים ו-5.6 אסיסטים בחמשת המשחקים הראשונים. גם ריצ'ארד ג'פרסון נראה נפלא עד כה עם 25.8 נקודות (51.6 אחוזים), 1.3 שלשות, 34 מ-35 מהקו, 5.8 ריבאונדים ו-1.3 חטיפות, בארבעה משחקים. מרכוס קמבי ממשיך את רנסנס השנים האחרונות ונראה מוכן להגן על תוארו כשחקן ההגנה של העונה שעברה, עם 17.5 ריבאונדים למשחק ו-4 חסימות למשחק. הוא גם מוסיף 3.5 אסיסטים בארבעת המשחקים הראשונים שלו עד כה, ונראה פשוט נהדר. אכן שלושה ענקים.
החמישייה הרעה
1. כישוף כושל. משהו רע עובר על המכשפים מוושינגטון. אין סיבה שקבוצה שהייתה אחת החמות בליגה בשנה שעברה עד שהחלו פציעות של שחקניה, תיראה בפתיחת העונה הזו רע כפי שוושינגטון נראית כרגע, עם מאזן מביך של שלושה הפסדים וללא ניצחון. קארון באטלר ואנטואן ג'יימיסון בריאים ומתפקדים, ולפחות רשמית גם גילברט ארינס חזר מפציעת הרגל שלו וכבר במשחק הראשון הפציץ 34 נקודות. אז אם אלו פני הדברים, המצב בוושינגטון מדאיג ואם אחד משלושת הגדולים שם ייאלץ להפסיד זמן בשל פציעה או בשל כל סיבה אחרת, הקבוצה הזו עלולה ליפול לעונת לוטרי.
2. רוח רעה. שיקגו לא יודעת לפתוח עונות, זה הופך למשהו שכל הליגה יודעת, אבל אין שום סיבה לפתיחת עונה כל כך חלשה של קבוצה אשר מדברים בה גדולות, וגמר המזרח לא נראה עבורה כמו מעבר להרי החושך. הפסד בניו ג'רזי ולאחר מכן הפסד ביתי לפילדלפיה, 72 נקודות והפסד במילווקי ועוד הפסד ביתי לנמושות של הקליפרס, סה"כ מאזן של ארבעה הפסדים וללא ניצחון לנערי הבולס, שיצטרכו גם השנה לנער את האבק בשלב מסוים ולהתחיל מאחור את הריצה שלהם אל המקום אליו הם שייכים, גבוה מעל המקום האחרון בבית המרכזי.
3. אזל הדיזל. על פי מצב העניינים הנוכחי בפלורידה העולם נמצא במשבר דיזל חמור, אבל בניגוד למה שקורה בדרך כלל למחירי סחורות/משאבים בעת משבר, מחירי הדיזל נראים בצניחה דרמטית. שאקיל אוניל נראה בגיל 35 כמו צל של המפלצת שהיה עד לפני שנתיים שלוש, ובלי דווין וויד המחלים מפגיעות כתף וברך למיאמי פשוט אין מה להציע עד כה. הקבוצה עומדת לפני שוקת שבורה, במאזן של הפסדים בלבד, כולל הפסדים לאינדיאנה בחוץ ולשארלוט בבית. ממעמד של אלופה רק לפני שתי עונות לא בטוח שבכלל יראו השנה את הפלייאוף במיאמי.
4. אבן נייר ומספרים. בזמן המשחק בין קליבלנד ודאלאס שודרה באחד מערוצי הספורט הזרים תחרות אבן נייר ומספריים. ייתכן שיש כאן שיקול נכון, שכן נהיר לכולנו שאין ביכולתם של דירק נוביצקי ולברון ג'יימס לגרום ריגוש כפי שיכולים מתחרי אבן נייר ומספריים מלאי אנרגיה וחיוניות. אלא שלפחות גם שידרו שם את המשחק עצמו, מה שאי אפשר להגיד על ערוצי הספורט המקומיים שלנו, המפנקים את הצופים עד כה בשידור של מספר עגול, מרשים ויפה של משחקים מהליגה הטובה בעולם. מצד שני, אם עוד מתאפשר לשבת כל שבוע 90 דקות שמימיות (פלוס מחצית אשר כולה פרסום משובח) מול משחק ב"ליגת העל" הישראלית בכדורגל, מה לנו כי נלין. אנחנו מסודרים.
5. כריס קרוס. גם העונה חוזרת הפינה על שמו של חביב המדור כריס מיהם, אשר לא כיבד אותנו בנוכחותו בשנה שעברה עקב פציעה. תזכורת קלה - בפינה מוצגים השחקנים אשר הציגו פליק פלאקים וזיגזוגים מופלאים בין משחקים נהדרים לתצוגות נפל, על פי מיטב המסורת של כריס "המזגז" מיהם. והשבוע מככב דניאל גיבסון, יד ימינו של לברון ג'יימס בקליבלנד, אשר פתח את העונה עם 8 נקודות אנמיות בתבוסה לדאלאס במשחק הראשון של העונה, המשיך עם 24 נקודות (6 שלשות ו-2 בלוקים) בניצחון הביתי על ניו יורק, חזר לסורו עם 6 נקודות ו-4 איבודים בהפסד בפיניקס ושוב עזר עם 22 נקודות (5 שלשות) בניצחון בגולדן סטייט. עוד פריט קטן לתשבץ חוסר היציבות של הקאבלירס. ומיהם עצמו? טרם שיחק מספיק דקות ברוטציה של הלייקרס, כך שעדיין מוקדם מכדי לחכות לו בפינה.