שחקן בוסמן: מוזיקת מעליות ריחנית

אתם מכירים את המשפט "פני הדור כפני הכלב"? אז תתקנו אותו, הגרסה המודרנית צריכה להיות "פני הדור כפני התור למעלית". נכון, מה שאתם שומעים. תחשבו שניה על הפעם האחרונה שחיכיתם למעלית שתגיע:

- כמה פעמים לחצתם על הכפתור?

- כשהדלת של המעלית נפתחה, חיכיתם שניה כדי לתת למי שיוצא ממנה לעשות את דרכו בנוחות החוצה, או שפשוט זרקתם את עצמכם לתוכה, לא משנה מי בדרך?

- כמה אנשים שעמדו איתכם בתור רמסתם בדרככם פנימה?

- כמה פעמים עמדתם מול מעלית דחוסה באנשים ואמרתם – עוד אחד כבר לא יזיק, והפכתם מעלית צפופה סתם לקופסת סרדינים ריחנית, תוך שכל מה שמפריד ביניכם לכניסה להריון מהבחור מאחוריכם הוא פיסת בד דקה?

- כשלחצתם על הכפתור של הקומה הרצויה, חשבתם לשאול את זה שעומד מאחוריכם לאיזה קומה הוא צריך, או שנתתם לו לנסות להשחיל את היד דרך שלושה אנשים כדי שיילחץ בעצמו, המניאק?

- והריח במעלית, איך הוא היה?

כן, אני יודע, אני קוטר לא נורמלי. כשהייתי בצבא, בגלל שאני כזה נמוך (1.65 מטר ביום טוב) חבר שלי נהג לקרוא לי אלקטרון, כי אני קטן ושלילי. עדיין, אם יש משהו שאני לא חושב שאני אצליח להתגבר עליו זה המנטליות התרבותית הישראלית, זאת שמקדשת את חוסר האכפתיות מהאחר. שלא תבינו לא נכון, יש המון דברים פה שעולים עשרות מונים על מה שיש מעבר לאוקיינוס. האוכל פה טוב יותר, הבחורות יפות יותר, האנשים אמיתיים יותר. ולמרות זאת, מאז שחזרתי מארה"ב, כבר לפני יותר מחודשיים, אני עדיין לא מצליח לא להתעצבן מחדש כל פעם שאני עולה על הכביש, או עומד בתור בקפיטריה או סתם מחכה למעלית, בגלל חוסר היכולת של אנשים לנהוג במינימום של נימוס אחד לשני – כן, כמו באמריקה.

יש הרבה שיגידו (ולא בלי מידה מרובה של צדק) שה"תרבותיות" האמריקאית היא לא יותר מאשר העמדת פנים וצביעות. שמתחת לפני השטח, מתחת לנחמדות המעושה, לטונים הנמוכים או לנימוס בכביש, מבעבעים לא פחות יצרים מאשר בכל מדינה מזרח תיכונית ושבסופו של דבר האמריקאים הם אדם לאדם זאב (כמו שמוכיחה הכלכלה הקפיטליסטית הדורסנית שהם מיישמים) לא פחות מאיתנו.

האמת, יכול להיות שהם צודקים, אבל זה ממש לא משנה. יכול להיות שאמריקאי ממוצע הוא טיפוס עצבני וקשה יום לא פחות מכל אחד מאיתנו, אבל עדיין, אותו בן אדם, ולו מכוח ההרגל, יחזיק את הדלת שבה הוא נכנס הרגע עוד 5 שניות בשבילך, ויגיד לך יפה תודה, כשאתה תחזיק בשבילו. הוא לעולם לא יידחף לפנייך בתור ויחכה בסבלנות שתסיים לדבר עם הקופאית, הוא יעצור להולך רגל, גם אם אין מעבר חציה, ולעולם, אבל לעולם, לא ינסה לעקוף אותך מצד ימין כשאתה עומד ברמזור. נכון, זה לא קל. תאמינו לי, אפילו אחרי שהותניתי במשך שנה באמריקה, עדיין אני מוצא את עצמי הרבה פעמים נוהג ברחוב ותוהה אם אני באמת חייב לעצור כדי לתת לזקנה לעבור את הכביש – כי הרי אני יכול להמשיך לנסוע ואף אחד לא ירגיש, זה לא שהשניה הזאת בחיים באמת חשובה לה, נכון? אז זהו שכן. אני מבטיח לכם, אם תחכו כמה דקות יותר ברמזור במקום לחתוך את זה שלפניכם, או תחזיקו שניה את הדלת לזה שאחריכם, זה לא יכאב. אולי אפילו תרגישו גם קצת יותר טוב אחרי זה. מילה שלי.

אז מה פשר התקף הקרתנות הפתאומי שנפל עליי פתאום (אתם לא צריכים לספר לי שאני נשמע כמו גימלאי בן 80 שיושב על הספסל בבית אבות ומקטר על הנוער שהוא לא נחמד, בשביל זה יש לי את י')? ובכן, קודם כל, כי אם אצליח לשכנע נפש אחת סוררת לנהוג קצת יותר בנימוס, הרי שעשיתי את שלי. דבר שני, והקישור שלנו השבוע לפוטבול, זה שנזכרתי בתרבות הנימוס האמריקאית, בעקבות הדיון שהתפתח לגבי צדקת הדרך של הפטריוטס וביל בליצ'יק כאשר הם "מעמיסים נקודות" או "מריצים את התוצאה" (תבחרו את הביטוי החביב עליכם) ומידת ה"אמריקאיות" שבו.

את סלידתי ממה שהפטריוטס עושים כבר הבעתי בטור קודם, ואם שבוע שעבר היו עוד כאלה שפיקפקו בזה שבליצ'יק אכן עשה זאת במכוון, אז השבוע מול הרדסקינס לא הותיר אפילו ספק קל שבקלים. אבל בניגוד למצופה, בחינה של הפרשנויות השונות מציגה קשת רחבה של תגובות ולא התנגדות אחת גורפת כמו שניתן היה לצפות, לדעתי בגלל הדיסוננס (מילה חביבה שאני מאוד נהנה לדחוף אותה מתי שרק אפשר) שההתנגשות בין שני עקרונות אמריקאיים מקודשים, יוצרת.

מצד אחד, אין אומה, כידוע, שמקדשת את הניצחון יותר מאשר האמריקאים. "ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד", ניסח וינס לומברדי, גדול מאמני הפוטבול אי פעם, את המוטו שעד היום מהווה את התורה על רגל אחת של עולם הספורט האמריקאי (ויש יאמרו, האמריקאנה כולה). בהתאם למוטו הזה, פרשנים רבים לא היססו השבוע להנמיך את הרעש מסביב למה שבליצ'יק עשה, בטענה שאם וושינגטון כל כך הרגישו רע, הם היו צריכים להתאמץ ולמנוע מהפאטס לשים הרבה נקודות, או שהקהל שילם בשביל 60 דקות וזה לא פייר לשים מחליפים על המגרש לרבע שלם – כולן טענות נכונות, אם ניצחון, ורק ניצחון, זה המטרה העליונה.

מצד שני, התופעה הזאת של הרצת הניקוד, דווקא מאוד מנוגדת לתרבות האמריקאית, אבל לא בדרך שמקובל לחשוב. למעשה, ברור לרובם המוחלט של האנשים שמה שבליצ'יק עושה זה פחות או יותר דוחף אצבע משולשת אחת גדולה בפנים של הנהלת הליגה, הקבוצות האחרות ואוהדיהם, כאומר – אתם רדפתם אחריי על פרשת הצילומים, אתם הטלתם ספק באליפויות שהבאתי, אני אראה לכם מה זה, ככה שאף אחד לא יוכל לפקפק בי. עכשיו תעצרו שניה, ותזכרו במה שדיברנו בהתחלה – כמה לא-אמריקאי זה לבוא לבן אדם ולהגיד לו מה אתם באמת חושבים עליו? כמה לא-אמריקאי זה להידחף לפני מישהו בצומת, ואז כשהוא מצפצף לך – להוציא אצבע משולשת מהחלון ולזרוק קללה עסיסית (שזה בדיוק מה שבליצ'יק עושה, רק בקנה מידה ארצי)?

ככל שאני חושב על זה יותר, אני די משוכנע שהאמריקאים פשוט לא יודעים איך לאכול את מה שבליצ'יק עושה בשבועות האחרונים. הם ימצאו תירוצים מתירוצים שונים ללמה זה בסדר או שככה משחקים את המשחק, אבל עמוק בפנים, אין להם מושג איך להתמודד עם הבריון הזה, שמסתובב בחצר בית הספר, מחטיף כאפות לילדים האחרים ובאופן כללי לא שם $#@ על מה שכל השאר חושבים עליו. חלקם, האגרסיביים יותר (כמו ששמעתי את צ'ארלס בארקלי אומר השבוע, בין השאר) יציעו שקבוצות יריבות צריכות להיכנס בבריידי או במוס – תופעה שהיא מאוד מקובלת בבייסבול למשל, שם גניבת סימנים או פעולה לא ספורטיבית אחרת מזכה אוטומטית בכדור לראש או לגוף. אבל רובם, שעדיין מנסים להבין מה הולך פה, פשוט מחכים שבליצ'יק יחזור להיות "אמריקאי" ויפסיק להתנהג בצורה כל כך לא מנומסת. (במאמר מוסגר – אם אתם מחפשים להבין את הכישלון האמריקאי בעיראק, למשל, הרי הנה לכם התשובה בקליפה. האמריקאים פשוט לא מסוגלים להתמודד עם אנשים שלא הולכים לפי הכללים).

ועכשיו, אחרי שטחנו בפעם המאה את בליצ'יק (פעם אחרונה. טוב, לפחות עד הפעם הבאה שהוא יעצבן את כולם, שזה בטח יקרה כבר השבוע) היישר לאמיתות של השבוע, שכולן יוקדשו לאיזה משחק זניח, אולי שמעתם עליו, בין קבוצה מניו אינגלנד לאחת מאינדיאנה, כולל תחזית בדוקה לגבי המנצח במפגש הזה:

- למרות כל ההייפ ההתקפי, אנחנו הולכים לראות משחק עם סקור נמוך, הרבה מתחת למצופה.

בסוף העונה הקודמת, אחרי ההפסד השלישי ברציפות לקולטס, הבינו בפוקסבורו שהם כבר לא מסוגלים לעצור את פייטון הגנתית, כמו בעונות קודמות, ועל מנת לנצח את הקולטס, אין להם ברירה אלא להתחזק התקפית על מנת לשים יותר נקודות מאינדי. לכן, אנחנו בעיקרון מדברים על שתי קבוצות עם המון כלי נשק התקפיים, במשחק שישוחק בדום – ועדיין, ההרגשה שלי היא שלא נראה מבול של נקודות. קודם כל, ההגנות של שתי הקבוצות קצת נבלעו במהומה ההתקפית, אבל מדובר בשתיים מהטובות בנמצא, כשההגנה של אינדי (למרבה ההפתעה, לאור איבודי השחקנים בפגרה – עוד נקודה לזכות ההנהלה המצוינת של אינדי) מובילה את הליגה בהגנת מסירה ולא הרשתה רסיבר של מאה יארד ב-23 משחקי בית רצופים, וגם זאת של ניו אינגלנד הרשתה את מרבית הנקודות נגדה בגארבג' טיים, מה עוד שאינדי סובלים מפציעה של מארווין האריסון, כשרג'י ווין בדרך כלל לא במיטבו מול ניו אינגלנד (אני יודע את זה, יש לי אותו בפנטזי).

אבל, הסיבה העיקרית שאני חושב שיהיה משחק עם סקור נמוך, זה ששתי הקבוצות מאמינות שהדרך שלהן לנצח הוא שליטה בקצב המשחק, מה שאומר שנראה הרבה מאוד דרייבים ארוכים, עם מסירות קצרות וריצות, והרבה "בול קונטרול", פשוט כדי למנוע מהקבוצה השניה לעלות את ההתקפה שלה.

כמובן, אם אחת הקבוצות תלך בתחילת המשחק על מהלכים גדולים שגם יצליחו, והקבוצה השניה תיאלץ לרדוף אחריה, נוכל לזרוק את התחזית הזו לפח, אבל אם שני הרבעים הראשונים יעברו בצורה שקולה, הרי שאל תתפלאו אם נקבל דו-קרב הגנתי דווקא.

- הגיבורים של המשחק לא יהיו אלו שאתם מצפים מהם להיות, כלומר בריידי ומאנינג.

למשחקים מהסוג הזה יש נטיה להיות שונים משמעותית מאיך שאנחנו מדמיינים אותם, ואני לא אתפלא בכלל אם מי שיתפוס את הכותרות ביום שאחרי לא יהיו הקוורטרבקים דווקא, אלא שחקנים אחרים. לא שמאנינג ובריידי הם לא ענקים, אבל הידע וההיכרות של שתי הקבוצות אחת את השניה עשויים לגרום לזה שהיתרונות בק"ב של כל אחד מהצדדים יקוזזו, ודווקא צוות המשנה הוא זה שיעשה את ההבדל.

אם הייתם דורשים ממני להמר, הקרב שנראה לי המשמעותי ביותר הוא בין משחק הריצה של אינדי להגנת הריצה של הפטס, כשאם ג'וזף אדאיי, שכבר הוכיח את יכולתו להתעלות במשחקים גדולים, יצליח לנצח את חוליית הליינבקרים של ניו אינגלנד, הוא עשוי להכריע את המשחק לטובת הפרסות, בעוד הצלחה בעצירת הריצה מצידם של ברוסקי והחברים עשויה לתת דחיפה עצומה לפטריוטס.

- אין שום קשר בין המנצחת במשחק ביום ראשון, לזאת שתיקח את הסופרבול.

נכון, בכל השנים שהיריבות הזאת קיימת (שזה בערך מאז שבריידי הגיע לליגה), הקבוצה שניצחה את מפגש העונה הסדירה בין השתיים, היתה גם זאת לנצח את המפגש בין שתי הקבוצות בפלייאוף (אם אכן היה מפגש כזה). אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם – שני המאמנים ושני הקוורטרבקים הם אומנים בעשיית התאמות ואל תצפו לראות מהקבוצות את אותן אסטרטגיות אם וכאשר יהיה בין שתייהן מפגש חוזר בפלייאוף.

נקודה נוספת, שכביכול תומכת בתיאורייה הזו, היא שהמפגש הזה יקבע כביכול למי תהיה את יתרון הביתיות בפלייאוף, כשמשחק בפוקסבורו בחורף, אמור לתת יתרון משמעותי לפטריוטס, בעוד משחק בדום נותן יתרון דומה לאינדי. למעשה, שתי הקביעות הללו חסרות בסיס. ראשית, אין כמעט סיכוי ששתי הקבוצות יסיימו את העונה ללא עוד הפסד אחד-שניים לכל אחת (גם אני, כמו כולם, רק מחכה לראות עונה מושלמת, אבל הסיכוי שזה יקרה, פשוט כי העונה כל כך ארוכה ומתישה, שואף לאפס), כך שייתכן בהחלט שאחת הקבוצות תנצח את המשחק ביום ראשון, אבל תפסיד שניים אחרים ותאבד את יתרון הביתיות.

שנית, יתרון הביתיות כביכול הוא די זניח אם מסתכלים על ההיסטוריה של שתי הקבוצות. פייטון הוכיח בשנתיים האחרונות שהוא מסוגל לנצח בפוקסבורו (אמנם זה לא היה בחורף, אבל זה כבר לא משנה, על השדים שלו שם הוא התגבר) וכשלבריידי יש כזה סט של רסיברים, לא בטוח בכלל שהדום לא נותן לו יתרון על פני פייטון, עד כמה שזה נשמע מוזר. בקיצור, תיהנו מהמשחק ביום ראשון, הולך להיות תענוג, אבל אל תנסו להסיק ממנו יותר מדי לגבי ההמשך.

- ולקביעה שכולכם חיכיתם לה – המנצח במשחק יהיה זה שישים יותר נקודות. ועל זה אני מוכן להתערב על כל אחד ואחד מכם..

לבסוף, מכיוון שכבר התלוננתי מספיק היום, הנה קצת חדשות טובות. אני שמח לבשר לכל מי שהתעניין (במפתיע, היו מספר כאלה), שהאקסבוקס שלי חי ונושם ואפילו קצת רוקד. למזלי, שרפתי רק את ספק הכוח ולא את המכשיר עצמו, וי' רבת התושיה הצליחה למצוא כזה חלופי (ואפילו שעובד על 220 וולט, מה שחסך לי קניה של שנאי ששווה את משקלו בזהב, ותאמינו לי שהוא שוקל הרבה) במהלך ביקורה בצרפת. ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי איזה משחק קטן לשחק במאדן שלי, אני צריך לבדוק איך הגנת הקולטס תעמוד מול הרסיברים של הפאטס. שיהיה לכולנו משחק מהנה ביום ראשון.