בשבוע שעבר הייתי כל כך מרוצה מהתאוריה שבניתי ביחס למשחק הריצה של הפנתרים, עד כדי ששקעתי לי במצב רוח פילוסופי, ובדיונים סוערים שקיימתי עם עצמי הגעתי למסקנות מרחיקות לכת. למעשה - חשבתי לי - השועל, שידוע לכל כי החל את דרכו כמתאם הגנה, מייחס חשיבות מועטה לחלק ההתקפי של הקבוצה. הוא מסתפק ברסיבר אחד אקספלוסיבי שבכל מהלך נתון יכול לעשות מהלך גדול, ק"ב אחד משוגע שיחפש אותו עם הראש בקיר עד שימצא אותו פעם או פעמיים וקיקר שישחיל את הביצה מ- 50 יארד גם בעיניים עצומות. בעצם, חשבתי לי, אין זה מקרה שמשחק הריצה מקרטע: השועל שם דגש על בניית הגנה שניתן לסמוך עליה שתעצור את היריבה, ומההתקפה הוא מצפה שתגרד את ה-15-20 נקודות במשחק בדרייבים של שני מהלכי מסירה לטווח בינוני מלווים בפילד גול ממרחק, ומקסימום ט"ד אחד ממהלך גדול. זו גם הסיבה שלעולם לא תראו את הפנתרים עושים דרייב ארוך שמוריד הרבה זמן מהשעון.
לאחר כל המסקנות האלה חככתי ידיים בהנאה. יש נושא לפינה של שבוע הבא, הרהרתי בסיפוק, והתיישבתי מול ערוץ המזרח התיכון לצפות בבחורים מפרקים את האלופה הגאה מאינדיאנפוליס.
מגדל הקלפים נהרס באכזריות מהלך אחרי מהלך בדרייב הראשון של המשחק. הדרייב נמשך קצת יותר מ-11 דקות, 18 מהלכים, וכלל שש המרות מוצלחות של דאון שלישי ומהלכי ריצה רבים, לרבות ט"ד בריצה של דה-שון פוסטר בדאון שלישי מקו ה-4 יארד. כשראיתי את השיקופית שמכריזה בחגיגיות שמדובר בדרייב הארוך ביותר העונה ב-NFL מבחינת זמן, כבר הייתי חיוור לחלוטין. והגרוע מכל: אם עד היום יכולתי לכתוב בפינה כל מה שבא לי, כי ממילא נדיר למצוא אנשים שפויים שמתעניינים ברצינות בפילוסופיית ההתקפה של החתולים, הרי שהפעם מדובר במשחק שמשודר בערוץ טלוויזיה פופולרי המכסה את כל איזור המזרח התיכון, ונגד האלופה הגאה והבלתי מנוצחת שלה אוהדים רבים בקרב קוראי המדור.
מתהיות פילוסופיות למחשבות סתמיות
הדיכאון על התאוריה הכושלת שלי התחלף במהירות באופוריה ובשכנוע עצמי עמוק כי בתוך שבועיים נבנתה בשארלוט אימפריה חדשה. לא עזרו ההילוכים החוזרים שהראו בבירור שלמעשה טוני דאנג'י קורא גם הוא את המדור הזה, וכך יצא שבאותו ט"ד (ולמעשה לאורך כל הדרייב) כיסו לא פחות מארבעה מגינים את הרסיברים של הפנתרים, מה שאיפשר לפוסטר לצעוד לתוך האנד-זון באין מפריע.
לאורך המחצית הראשונה נרשמו עוד מספר נדנדות בין שלב האופוריה לשלב הייאוש. בדרייב הראשון במשחק ההגנה לחצה את פייטון והוציאה אותו ב-3 אנד אאוט (יש אימפריה!), אבל אז מחזיר הבעיטות שמט את הפאנט ואיבד את הכדור 20 יארד מהאנד-זון של הפנתרים (ייאוש), ההגנה הצליחה בכל זאת לעצור את ההתקפה על פילד גול בלבד (איזו נחישות, איזה חוסן מנטלי), ואפילו בדרייב הבא לגרום לפאמבל ולהעמיד את ההתקפה על קו ה-30 שלהם (אנחנו מפרקים אותם ללא ספק). ואז, ב-3 אנד גול השקשוקה מוסר לחטיפה (טוב, על ויני אי אפשר לכעוס, איזה נשמה).
מנקודה זו ואילך פייטון הפנים איך מפרקים את ההגנה של הפנתרים, הגנת הקולטס סתמה את כל החורים שהושארו במרכז (ויחד איתם את הטיילת של פוסטר ו-וויליאמס), המשחק התהפך ואוהדי הפנתרים שקעו להם שוב בתחושה המוכרת שנעה בין ייאוש לסתם אדישות (ואף מילה על הפציעה של ויני והחלפתו באוטו שעדיין סובל מכאבי גב). וכך קרה שבהיתי לי בגארבג' טיים של המחצית השניה ושוב שקעתי בהרהורים פילוסופיים, אבל הפעם מהסוג הסתמי, כמו, למשל, מדוע לעזאזל השופטים חייבים לנפנף בידיהם כמו משוגעים כאשר הכדור מטייל חופשי במגרש לאחר פאמבל ונוצרת מעליו ערימת ילדים. אולי זו הדרך שלהם לתת חיווי שהמעבד שלהם עדיין חושב, כמו שעון החול שמופיע במקום הסמן של העכבר במחשב, עד שיושלם עיבוד הנתונים ואחת הידיים תצביע לאחד הכיוונים?
השורה התחתונה היא שלמרות שהצלחנו למתוח את הסייחים לאורך קצת יותר מרבע, הם היו פשוט גדולים עלינו בכמה רמות. אות הפנתר השבוע ניתן, לפיכך, לעורך המדור, שבשם הרוח ההפכפכה של הפנתרים העז להמר על ניצחון שלהם כנגד כל הסיכויים, כשכל בר דעת הבין שהם הולכים כצאן לטבח. יש וובוס, יש כבוד (הערת עורך: חכה, תראה את הבזיונות שלי בווינר-סנטר ותבין שמהימורים הפוכים עשיתי קריירה. אבל תודה, על פרסים לא מוותרים).
בשבוע הבא עיני רבים תהיינה נשואות אל קרב הענקים בין שתי הקבוצות הבלתי מנוצחות של הליגה ובין שני הק"ב המוכשרים ביותר בליגה, אך כמובן שזה יהיה בצלו של משחק חשוב בהרבה, בו יפקדו הפנתרים את בירת מוזיקת הקאנטרי, על מנת להתמודד עם הטיטאנים מטנסי. התחזית: ברור שנפרק אותם! כי הק"ב הפותח שלהם לא ממש יציב בגלל פציעה, וכולם יודעים עד כמה חשוב שתהיה המשכיות ויציבות באיש שמנהיג את ההתקפה.