ישראל (פולי) פוליאקוב הלך לעולמו

בא מאהבה

פולי והגששים ידעו לצחוק על הספורט הישראלי, אבל עשו זאת ללא טיפת רוע וגרמו לנו להתחבר לדמויות. גישה כל כך שונה מהמרירות של ימינו

31/10/2007

ישראל של שנות ה-60 וה-70 הייתה מדינה של קיטובים עדתיים קיצוניים. האשכנזים לא ראו ממטר את יוצאי מדינות צפון אפריקה, מפא"י של בן גוריון ואחר כך של גולדה לא ספרו את חירות. תעשיית המוזיקה התעללה ביוצרים ה"נחותים" (זכור במיוחד הראיון המיליטנטי והחלפת המהלומות המילוליות בין ירון לונדון לנסים סרוסי ב-1975), וההישג המזרחי היחסי בקולנוע היה בסרטי הבורקס, שיצרו אינטגרציה מלאכותית בין המעמדות וברובם נעשו גם הם על ידי במאים אשכנזים.

מתוך התמונה הברורה שבה האשכנזי הוא השולט והמזרחי הוא הנשלט צמח ההרכב כמעט בלתי אפשרי של הגשש החיוור, עם שני מזרחיים, שייקה לוי וגברי בנאי, שלא אחת התעמרו דווקא באשכנזי שבחבורה, ישראל "פולי" פוליאקוב. לא צריך אפילו לצאת מתחומי המגרש כדי להיזכר בדמותו של נשרק'ה, הילד הרופס והפלגמט שאביו מנסה, בהשפעת זכייתה ההיסטורית של מכבי תל אביב בגביע אירופה, להפוך אותו למ.י.ק.י. ברקוביץ' הבא.

רק הגששים יכלו להפוך כך את המציאות ולהישאר קונצנזוס, אפילו כשעשו זאת במקום הלוהט והחשוף ביותר להתנשאות ולכעס – מגרש הספורט. הם לא צחקו עלינו, הם צחקו איתנו, וכולם הבינו את זה וקיבלו באהבה. היתה שם אמפטיה, היתה שם אהבת האדם. ב"אופסייד סטורי", למשל, תובע שופט הכדורגל האשכנזי יהויכין פנדלוביץ', מגולם כמובן על ידי פולי, בבית המשפט את עלבונו מאוהד בית"ר ירושלים, שמעון כסאח (גברי). בסיום המשפט התברר כי לא רק שפנדלוביץ' מפסיד, הרי ששופט בית משפט השלום ולהתראות בדיון היה אחד מראשי ה"קומץ" (שלא חירצץ ולא חיצרץ – היה מחצצרץ) ביציע. זה היה ביטוי לניצחונם הברור של המקופחים התמידיים, אלה שתמיד נדפקים על ידי האליטה שהגורל מופקד בידיה.

חכם לא נכנס למקומות שפיקח יודע לצאת מהם, וכבר לפני שלושים וארבעים שנה ידעו הגששים להימלט ממוקשים ש"ארץ נהדרת" דרכה עליהם לא אחת. זכור במיוחד המערכון על "שירים, שערים וטכנאים", שבו טבע גברי את המונח הנצחי "נשרוף את המועדון". קשה לדעת מה היו התוצאות של משפט כזה בעידן האינטרנטי גדוש החדשות והרכילויות, שמתמחה בהוצאת דברים מהקשרם ובליבוי היצרים, אבל בתקופה ההיא לא רק שאוהדי בית"ר לא כעסו, הם אף אימצו את המשפט האלמותי כסלוגן שמשמש אותם עד היום. אוהדי בית"ר לא נעלבו כי הם ידעו שהגששים לא עשו זאת מתוך התנשאות, אלא מתוך חיוך, קריצה למציאות. יותר מכך, במערכון המדובר השתמשו הגששים בקטנות כדי לקרב את הפריפריה המרוחקת לתל אביב האליטיסטית ובעצם ללב הקונצנזוס, מה שלא רבים העזו אפילו לנסות.

כמו ברבדים אחרים בתרבות הישראלית, הגששים עזרו לעצב גם את שפת הספורט שלנו. פולי, שאביו היה ממקימי הפועל תל אביב, ספינת הדגל של מפא"י, לא פחד להציב את עצמו במרכז כאשכנזי הנלעג, אם בדמות ילד כנוע וחסר כישרון לכדורסל, שופט כדורגל שכבודו נרמס או שדר רדיו קשקשן שמנסה להסביר מה היה קורה לו הייתה מכבי תל אביב מסיימת בין שלוש הראשונות ומחפש את הדרך בין בלומפילד לבלומשטיין. "אופסייד סטורי" היא כותרת שנלעסה עד דק במדורי הספורט, סלים וארזה ונשרק'ה מעולם לא היו דמויות פיקטיביות אלא בשר מבשרנו ולשופט פנדלוביץ' יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של שופטינו, לצד שמואל הנדוורג, האחים אשכנזי, יצחק בן יצחק ואברהם קליין.

הגישה האמפטית של הגשש בולטת בעיקר על רקע המציאות החדשה, בה אנו נדרשים לעכל את כל הרוע והסרקזם המרושע של ימינו. במשך שנים מספידים את הספורט הישראלי, מדברים על הריקבון ועל הגסיסה שלו. יכול להיות שזה נכון וייתכן שזו סתם הגזמה, אבל מה שבטוח הוא שעם מותו של ישראל פוליאקוב והתפרקותה הרשמית והסופית של שלישיית "הגשש החיוור", יש תחושה שנפרץ עוד מנגנון שהגן עלינו מפני השטחיות, הקיבעון ובעיקר הרוע וחוסר התמימות של עולם הספורט בימינו.

במערכונים של הגשש הביקורת כלפי התנהלות הספורט הישראלי היתה קיימת, מהאלימות של אוהדי בית"ר ועד הטירוף הלאומי המוגזם סביב מכבי תל אביב, אבל היא באה ממקום טוב שגרם לכל הנפשות להתחבר לדמויות, להבין אותן, ולא לבוז להן כמו שנוהגים היום. גם האופוזיציה האדומה, למשל, יכלה לגלות אמפתיה למזרחי השנוא של ימק"א או להיסטריה הצהובה של אחרי הזכייה בגביע אירופה. פולי והגששים לא היו מונעים משנאה, אלא תמיד באו מאהבה והוכיחו שאפילו על פערים כל כך גדולים אפשר לגשר באמצעות חיוך טוב נטול עוקצנות מרושעת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully