מישהו לרוץ איתו

למה לא לשלב התעמלות אמנותית עם כדורגל כשאפשר? המקסיקני הוגו סאנצ'ס היה אולי הראשון שדפק סלטה אחרי כיבוש שער, הפך זאת למותג ופתח סדק דרכו פרצו המוני כדורגלנים, שמרשיתים ואצים לדפוק גלגלון, שתי סלטות ובורג קדמי, כהכנה לתרגיל צוקאהרה שהכינו מבעוד מועד. ללקק את האצבעות.

הוותיקים יותר נזכרים ברוז'ה מילה הקמרוני מרקד סביב דגל הקרן במונדיאל 1990, אחר כך זה התפתח לשלל סגנונות, כשלפעמים רוקד כובש השער לבדו, ובפעמים אחרות זה הופך למחרוזת ריקודי עם בהשתתפות שאר חברי הקבוצה. זה תמיד מעלה חיוך, והרבה יותר נחמד מעוד פרצוף חסר הבעה של תיירי הנרי. אפשר להצטרף?

יש משהו בשמחה הזו שמחזיר אותך לימי בית הספר, אז כמעט בכל הפסקה היו מבצעים על החנון של הכיתה את ההתאגדות החונקות. כשאוהד רואה את שחקניו האהובים קופצים אחד על השני אחרי כיבוש שער, הוא יודע שאחרי המשחק לא יהיו "סודות מחדר ההלבשה". חוץ מזה, מערום של גברים על דשא מזקק את מה שאנחנו באמת: ילדים שאף פעם לא התבגרו. עזבו אותנו מעבודה וקריירה, תנו לשחק עם החבר'ה בשכונה

בעידן הקפיטליסטי שבו הכסף מניע את הכדורגל, מועדונים נאלצים לערוך טורנירי ראווה כדי למכור חולצות וקבוצות פרברים הולכות ונמוגות, כיף לראות כדורגלן שרץ ומתחבק עם האוהדים. יש משהו נוגע ללב בחגיגה כזו, אולי החיפוש אחר המגע האנושי, החום שיושבי היציע מרעיפים כלפיך, המשוב שמתקבל מהקהל ורצון לחגוג עם מישהו. כאילו שימי התום עדיין כאן

אין שום חגיגת שער, מצחיקה, אקרובטית או סתם קבוצתית, שתשווה לשמחה הטהורה הממלאת את הבטן, נטענת דרך הלב ויוצאת החוצה בשאגה אדירה שכולה אושר אמיתי, הכרת תודה והגשמת חלום. השער של מרקו טארדלי בגמר גביע העולם ב-1982, של פאביו גרוסו בחצי הגמר ב-2006 ובכלל - כל שער שגורם לגרון להיתלש ממקומו הוא שער מבורך