שחקן בוסמן: היהפוך פייטון לבריידי?

אחרי שה-XBOX דפק לו את הקופסה, המתאזרח חושש מהזחיחות של בליצ'יק ומעלה נקודה מעניינת בהשוואה בין הקוורטרבקים הגדולים

אריאל גרייזס

השבוע י' ארזה את הפקלאות, את אמא שלה, וטסה לה לצרפת, תוך שהיא משאירה אותי לצפות לבד בסוקס נגד הרוקיז בוורלד סירייס (טוב, זה לא שהיא היתה קמה בלילה, אבל מי יגרום לי עכשיו רגשות אשמה על זה שאני עייף כל היום?). אבל אותי לא תתפסו לא מוכן, והכל כבר היה מאורגן לנסיעה, כולל תכנון עד לפרטים הקטנים יותר. התוכנית הלכה פחות או יותר כך – חוזרים מהעבודה בשש בערב, מדליקים את האקס בוקס, דוחפים לתוכו את המאדן 2008 החדש שקניתי בארה"ב ועוד לא ניסיתי (כי הקונסולה הגיעה רק כשנכנסנו לדירה בשבוע שעבר) ומבלים עם טום בריידי והחברים הוירטואליים האחרים עד שעות הלילה המאוחרות.

תוכנית יפה, לא? אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הגעתי הביתה וככה, בנונשלנטיות דחפתי את השקע לתקע (או שזה להיפך? מסוג הדברים שגם אם יגידו לי מיליון פעם אני לא אדע). הבעיה היא שלא רק שהקונסולה לא נדלקה, גם שאר האורות בבית כבו. מכיוון שבצבא לימדו אותי שאם המחשב של הטנק לא עובד, צריך דבר ראשון לכבות ולהדליק אותו (אני מקווה שאני לא חושף פה סודות צבאיים) ומכיוון שזה בדרך כלל עבד גם באזרחות, זה בדיוק מה שעשיתי. הרמתי את הפקק וניסיתי שוב לשים את השקע בתקע. תאמינו או לא, אבל גם הפעם המכשיר לא נדלק. מיותר לציין, שגם שאר החשמל בבית הזדהה איתו ואמר לילה טוב.

בשלב הזה התחלתי להגיע למסקנה שכנראה יש פה בעיה ומכשיר שעובד על 110 וולט אולי לא ירצה כל כך לעבוד על 220. אלא שאז נזכרתי שהבאנו איתנו מארה"ב שנאי גדול וכבד שאמור לעשות המרה בין שני המתחים (שמתם לב, דרך אגב, שאין שקע אחד שדומה למשנהו בין מדינה למדינה? לדעתי זאת קונספירציה של חברות החשמל), אז לקחתי וחיברתי את השנאי לחשמל ואת צידו השני חיברתי לאקס בוקס. כבר הורגש שיפור ניכר – האורות לא הושפעו. מצד שני, גם הקונסולה לא. אבל לא איש כעבדכם יירתע מבעיות זניחות כאלו ואכן בדיקה קצרה העלתה שהפיוז בקופסה של השנאי שרוף, ולמזלי יש לי פיוז ספר, שמיד שמתי בשנאי וחיברתי אותו למכשיר. מה אתם חושבים, לא עבד? בטח עבד. שרף את הפיוז השני יופי.

טוב, אני לא אלאה אותכם בשאר הפרטים של הסיפור, רק אומר שהגעתי לשלב שבו צריך להשתמש במומחים ואחרי בדיקות שונות הגענו למסקנה ששנאי של 300 וולט בלבד לא מספיק וצריך אחד של 600 (משהו בגודל של בית קטן, רק יקר יותר), אלא שחיבור שלו למכשיר הניב בדיוק את אותה תוצאה. כינים. הרופאים עדיין מנסים להנשים את המכשיר, אבל כרגע זה נראה שאו שהמכשיר נדפק או שספק הכוח הלך, כולנו תקווה שזה השני ולא הראשון, אבל עד שנברר, אני יושב לי בדד מול הטלוויזיה ומחכה לי' שתחזור.

טוב לדעת (מקודם)

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה

זהירות מיהירות

אז למה אני מספר לכם את כל זה (חוץ מהשעמום, כמובן. י', תחזריייי)? ובכן, בפינת הקישור הקלוש להשבוע, כשצפיתי בטום בריידי והפטריוטס מפרקים עוד יריבה, נזכרתי במשחק הוידאו שלי. לא בגלל הדרך שבה הפטריוטס משחקים (טוב, גם, אבל לא רק) אלא יותר בגלל הצורה. במשחקי מחשב מהסוג הזה, אתה מקבל בונוסים על כל הישג שאתה מביא. שמת 300 יארד במשחק, קיבלת נקודות. רסיבר עם שני ט"ד – נקודות, וכן הלאה, כך שככל שאתה צובר יותר הישגים, יותר אופציות במשחק נפתחות בפנייך. אז הפטס של השנה נראים בדיוק אותו דבר - כל שבוע בריידי מנסה לשבור את שיא הט"ד שלו למשחק, הפטס מנסים לשים כמה שיותר נקודות על הלוח, לצבור כמה שיותר יארדים, ובאופן כללי – להזכיר כמה שיותר משחק וידאו.

כאוהד פטס, אני מרגיש מאוד אמביוולנטי (אתם יודעים מה ההגדרה המילונית של אמביוולנטי? לראות את חמותך נופלת לתהום עם המכונית החדשה שלך. סתם, בדיחה בת מאה שנה) כלפי התופעה הזאת ומה שקורה עם הפטס העונה. מצד אחד, הפטריוטס מהווים את ההצגה הכי טובה בעיר כרגע, משחק ההתקפה שלהם (לפחות בחלק של המסירה שלו) הוא לא פחות ממושלם (ואני מודע לעובדה שהפטס שיחקו בעיקר נגד קבוצות נחותות, אבל זה לא משנה את העובדה שעד עכשיו הם נראים נפלא) ואישית אני שמח בשביל טום בריידי, שבניגוד למאמן שלו, הוא איש טוב ומגיע לו להוסיף כמה תארים אישיים ליד השם שלו אחרי שבמשך שנים הוא היה השחקן הקבוצתי האולטימטיבי.

מצד שני, השחצנות שבה הפטריוטס מנהלים את עסקיהם, חוסר הספורטיביות שבה הם נוהגים כשהם מריצים את התוצאה (גם אם בריידי חזר למשחק, אין שום סיבה להמשיך למסור ברבע הרביעי ביתרון 20) וכמובן פרשת הצילומים מתחילת העונה, עליה כבר דיברתי מספיק, הם לא הדרך שבה הייתי רוצה לראות את קבוצת הפוטבול שאני אוהד משחקת. בנוסף, יש את חטא ההיבריס שנראה שבליצ'יק כבר שנים לוקה בו והשנה החמיר למימדים היסטריים. בעונה שעברה, בליצ'יק ופיולי האמינו שהם מספיק טובים כדי לנצח את כולם בלי רסיבר אחד נורמלי, ובסופו של דבר זה התנקם בהם. השנה הם החליטו שהם מראים לכולם, הביאו כל רסיבר פנוי בליגה, מוסרים בכל הזדמנות ועכשיו הם מסתובבים עם חזה נפוח כאילו הם כבר זכו בסופרבול. עכשיו, בשיעורי ספרות לא הייתי מהמצטיינים בכיתה, בטח כשהדברים עסקו בטרגדיות יווניות מלפני אלפי שנים, אבל גם אני זוכר שהסיבה שקראו להן טרגדיות היא אותו היבריס מקולל. ועד כמה שאני רוצה שהפטס יישחקו בצורה הוגנת, אני רוצה לא פחות שהם יזכו באליפות ואם הם ימשיכו עם אותה שחצנות, זה די ברור שזה ייגמר רע.

מי אמר טרוולטה ולא קיבל?

מעניין לעניין באותו עניין. ההצלחה של בריידי השנה (אם הוא שם עוד שני ט"ד, השבוע הוא ישבור את השיא האישי שלו – ואנחנו בקושי באמצע העונה) עוררה מחדש דיון שנדמה היה שהסתיים שנה שעברה. אחרי הסופרבול האחרון, והטבעת שפייטון השיג, מרבית הפרשנים החליטו סופית (או לפחות זה מה שהם חשבו אז) שפייטון הוא הגדול מבין השניים, כי עכשיו יש לו גם את המספרים וגם טבעת. אלא שאז בריידי התחיל למסור, והראה שכשיש לו רסיברים ראויים, גם הוא מסוגל לשים מספרים יפים מאוד על הלוח, והדיון נפתח מחדש, בפעם המאה. אני לא הולך לשפוט בסוגיה הזאת, כל אחד זכאי לדעתו (מצדי, תנו לי כל אחד משניהם, זה ממש לא משנה לי), אבל לטעמי שני דברים הלכו קצת לאיבוד בלהט הויכוח:

הראשון - מדהים לראות איזה חילוף תפקידים מושלם עברו שני השחקנים הללו השנה. מה שקורה בין שניהם מזכיר בצורה מפחידה את הסרט face off ("עימות חזיתי" אם אתם מתעקשים על התרגום) בו ניקולס קייג' וג'ון טרבולטה לובשים כל אחד את הפרצוף של השני וצריכים לשחק את המניירות של הדמות השניה. תראו איך פייטון משחק השנה (בעצם, כבר מהפלייאוף של עונה קודמת) – מסירות קצרות לטייט אנד, שליטה בשעון, מספרים לא מדהימים (בסטנדרטים של פייטון, כמובן. יש בערך 30 קוורטרבקים אחרים שהיו הורגים בשביל המספרים הלא מדהימים הללו) והרבה פעמים הוא נותן להגנה לעשות את שלה בניצחונות שלפעמים נראים הרבה יותר קרובים ממה שהם באמת. מזכיר לכם מישהו?

אבל זה עוד כלום לעומת השינוי שבריידי עבר השנה – משחקן שהרבה פעמים הוגדר כק"ב של מערכת, כזה שמשחק על מסירות קצרות, נסמך על הגנה טובה ותוכנית משחק טובה (נו, אתם יודעים, מה שפייטון עושה השנה) הוא עבר מטמורפוזה מדהימה של מעבר למשחק ורטיקלי, מסירות ארוכות של ג'אמפ בולס והסתמכות כמעט רק על עצמו. אחת הגדולות של מייקל ג'ורדן, שבין השאר הפכה אותו לגדול מכולם, היתה היכולת שלו, באמצע הקריירה, לשנות לגמרי את סגנון המשחק שלו, על מנת להתאים אותו לגוף המזדקן שלו (למען הדיוק, ג'ורדן עשה זאת פעמיים) – מה שכמעט ולא רואים בספורט המקצועני, שם שחקן לומד לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב וכשזה מפסיק להצליח הוא דועך. אז העונה אנחנו רואים שני שחקנים עושים את השינוי הזה, וזאת רק הוכחה נוספת לגדולתם, אם מישהו היה צריך כזו. (במאמר מוסגר – פייטון היה צריך לשנות את הסטייל שלו לזה של בריידי כדי לקחת אליפות, האם זה אומר שזה שבריידי עבר לסגנון של פייטון ימנע ממנו אליפות העונה? ימים יגידו).

ופה אנחנו מגיעים לנקודה השניה – כל כך הרבה תשומת לב מופנית לקרב בין שני השחקנים הללו, שאנשים מאבדים את התמונה הכוללת. עזבו לשניה מי יותר גדול, עזבו למי יש יותר אליפויות או מספרים יותר גדולים. תסתכלו על שני השחקנים הללו, אם יש לכם כמה גרושים להוציא על קלטות וידאו – תקליטו אותם, ותבינו שמה שאנחנו חוזים בו הוא היסטוריה בהתהוותה. לא בלתי סביר להניח שבעוד כמה שנים, ידברו על הצמד הנ"ל כעל צמד הקוורטרבקים הטוב ביותר בהיסטוריה. אנחנו רואים יריבות שהיא לטעמי הגדולה ביותר בספורט המקצועני האמריקאי מאז ימי בירד ומג'יק (מעניין שבשני המקרים מעורב אתלט מבוסטון ביריבות כזו. אולי זה קשור לתשוקה של אוהדים בניו אינגלנד לקבוצות הספורט שלהם), כשגם במקרה הזה אפשר לראות ששני האתלטים רוכשים המון הערכה אחד לשני. ובמקום ליהנות מזה, אנחנו מתעסקים במי יותר גדול? למי אכפת? תהנו כל עוד זה נמשך, לא עדיף?

תן לגריסי לאמן

מכיוון שכבר גמרתי את מרבית מכסת המילים שלי השבוע (ככה יצא, לא התכוונתי. אבל האמת, אין משהו יותר מעניין בליגה משתי הקבוצות הללו), הנה כמה הערות קצרות על סדר היום:

- באיזה שלב פילדלפיה מתחילים לשקול להעלות את להעלות את קווין קולב במקום דונובן מקנאב, לפני או אחרי הפיטורים של אנדי ריד?

- מה זה אומר על יכולות קריאת המשחק של לאבי סמית', אם בריאן גריסי מצליח להנהיג דרייב של 97 יארד לניצחון, דווקא כשהוא קורא את המהלכים של עצמו כי הקשר עם הסיידליין לא עבד?

- יכול להיות שפטרינו לא ישלים אפילו שנה אחת בפלקונס, לאור המרד הקטן שמתחולל בחדר הלבשה שלו?

- האם הבילס מצאו סוף סוף את ק"ב העתיד שלהם בדמותו של טרנט אדוארדס?

- האם הרייבנס הם קבוצת ארבעת הניצחונות הכי גרועה בליגה כרגע?

- האם הפציעה של גרארד גומרת לג'אגאורס את העונה? והאם זה לא אירוני שגם הוא וגם לפטוויץ' נפצעים באותו שבוע?

- הייתכן שאחרי שנורב טרנר התפכח ונתן ללדניאן לרוץ, גם שנהאן קלט איזה יהלום יש לו ביד והוא סוף סוף נותן לקאטלר את המפתחות לקבוצה שלו?

- מה צריך לקרות כדי ש-METV ישדרו לנו גם שבוע הבא את הקולטס והפטס? ומה יהיה יחסנו לעולם הנוצרי אם הם לא, האם אז הצליבה של ישו תהיה מוצדקת? אני אומר כן (הערת עורך - מה אתה יודע? הם משדרים. האח, הידד!).

- ואחרון אחרון חביב – האם כל מה שקבוצת הפנטזי שלי היתה צריכה שאני אגיד שלא אכפת לי ממנה, כדי לנצח ארבעה רצוף?

כמובן שלא ניפרד בלי עוד אחת הסיבות בגללן אני מתגעגע לאמריקה, והפעם, סיבה קצרה: באמריקה, האקס בוקס שלי עבד. יאללה, רק עוד עשרה ימים לרביעי בנובמבר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully