עד ההיחנקות הבאה

באו: אדי ג'ונס (שחקן חופשי, ממיאמי), טרנטון האסל (בטרייד ממינסוטה), ברנדון באס (שחקן חופשי, מניו אורלינס), ג'מאל סמפסון (שחקן חופשי, מדנבר), ניק פזיקאס (בחירה 34 בדראפט).

הלכו: אוסטין קרושר (שחקן חופשי, עבר לגולדן סטייט), גרג באקנר (בטרייד למינסוטה).

חמישייה: דווין האריס, ג'ייסון טרי, ג'וש הווארד, דירק נוביצקי, סגאנה ג'ופ (אריק דאמפייר).

ספסל: חוזה בראה, ג'רי סטקהאוס, מוריס אייגר, האסל, ג'ונס, דווין ג'ורג', פזיקאס, דאמפייר.

מאמן: אייברי ג'ונסון (עונה שלישית מלאה בקבוצה).

מאזן בעונה שעברה: 67 ניצחונות, 15 הפסדים, הודחו על ידי גולדן סטייט בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

אליפויות: 0.

המאבריקס נמצאים בטופ של הליגה כבר כמה שנים. אפילו אחרי השנים של תחילת המאה, עם השלישייה הכמעט אגדית של סטיב נאש, מייקל פינלי ודירק נוביצקי, הקבוצה שמרה על מעמדה כאחת החשובות בליגה, ולצד השריד האחרון מן האימפריה ההיא (נוביצקי) בנתה סגל עמוק ומרשים שהמשיך ללכת קדימה, עד גמר ה-NBA ב-2006. בעונה החולפת הציגה דאלאס עונה סדירה חלומית, אשר הייתה כל כך מוצלחת עד אשר הפכה למשעממת, שלא לומר משמימה.

למעשה, זו הייתה אחת העונות הטובות בהיסטוריה, ולא רק מבחינת ההיסטוריה של המועדון, אלא מכל בחינה שהיא. 67 הניצחונות של המאבס היו המאזן החמישי בטיבו בכל הזמנים, הסמל הגדול של הקבוצה, דירק נוביצקי, זכה בתואר ה-MVP, ג'וש הווארד הפך רשמית לאחד השחקנים המובילים בליגה, ג'ייסון טרי נתן עוד עונה חלומית ומארק קיובן רק הלך והשמין מנחת.

הכל נראה היה נכון ומצליח, האוהדים כבר ליחששו על אליפות ורחמנא ליצלן, אפילו על שושלת, ובעיקר על איך למחוק את האכזבה מהעונה שלפני כן, בה המאבס נחנקו ברגע האמת בגמר מול מיאמי, והפסידו ארבע משחקים ברציפות אחרי שהובילו 0:2 בסדרה. והנה, מסתבר שגולדן סטייט הקטנה, אשר נכנסה לפלייאוף עם הלשון בחוץ מן המקום השמיני, מצאה את החולשות בנקודות המפתח של דאלאס ובזמן אמת, ובעזרת משחק נמוך, בקצב מטורף, ולעיתים כמעט חסר כל הגיון (למשל השימוש במאט בארנס כסנטר) הדיחו את המאבס המושפלים בשישה משחקים. אזור המפרץ נכנס לאקסטזה, ובטקסס כבו האורות.

אחר כך החלו הרינונים על כך שלמרות המאזנים הנפלאים והעליונות בעונה הסדירה המאבס בעצם לא הצליחו להשתלט באמת מבחינה סטטיסטית, שהם לא היו באמת טובים בשום דבר מיוחד (כפי שניכר מעצם העובדה שהמאבס לא הובילו את הליגה אף לא בקטגוריה סטטיסטית אחת), ונשלפו הסכינים הארוכות, בעיקר כלפי נוביצקי ויכולתו המנטלית ברגעי האמת. מארק קיובן, מצדו, נתן גב לסופרסטאר שלו, ושלח מסר חד לגבי האמון שלו בקבוצה בכך שלמעשה לא ערך שינויים משמעותיים במהלך הקיץ.

דאלאס נכנסת לעונה החדשה עם אמירה חזקה של אמונה ורצון לנקום ולהוכיח (ללא ספק מוטיבציה לא רעה בכלל) אבל גם עם הרבה חששות והרבה בעיות, שאין ספק שהקבוצות האחרות ינסו לתקוף, כחלק מן הניסיון הנצבר מן הסדרה המטורפת ההיא מול גולדן סטייט.

דאלאס תיראה השנה פחות או יותר כפי שנראתה בשנה שעברה. הרי העונה הסדירה התנהלה כל כך טוב, שממש לא רצוי לשנות דבר, ואת ההתאמות החשובות צריך לבצע בעיקר במבט אל הפלייאוף. אייברי ג'ונסון קיבל ביקורת על כך שהשחקנים המובילים בקבוצה נכנסו אל הפלייאוף עם מעט חלודה, אחרי שנחו יחסית הרבה במשחקים האחרונים של העונה הסדירה. מבחינה זו ייתכן ונראה את הכוכבים משחקים יותר בחלק האחרון של העונה. מצד שני, שלושת הגדולים (נוביצקי, הווארד וטרי) שיחקו למעלה מ- 35 דקות לערב לאורך העונה ולכן בקיץ דיברו בדאלאס על פריסה רחבה יותר של דקות המשחק וחלוקת העומס על כלל הסגל העמוק של הקבוצה, כך שהכוכבים אמורים להגיע רעננים יותר לרגעי ההכרעה.

השמועה במחנה האימונים של המאבס מדברת על כך שטרי עשוי לעלות השנה מן הספסל, אם כי הוא עדיין צפוי לשחק כמות דקות של שחקן חמישייה. ג'רי סטקהאוס ואדי ג'ונס עשויים בהחלט לתרום דקות ולתת לקבוצה ניסיון ויכולת של וטרנים מוכחים. דווין האריס ימשיך להחזיק את המושכות בעמדת הרכז, אם כי ייתכן ומעמדו ייפגע אם לא יגלה שיפור במשחקו, בפרט במשחקים מול רכזים גדולים יחסית. מוריס אייגר אמור לתפוס חלק יותר ויותר משמעותי בעמדות הגארד (מסוגל לשחק גם כסמול פורוורד) ולהוות את השינוי המשמעותי ביותר בסגל הרחב של הקבוצה.

ג'וש הווארד עשוי בהחלט להמשיך את המגמה המאפיינת אותו מאז הצטרף לליגה, כלומר שיפור מתמיד (למרות הרחקה משני המשחקים הראשונים של העונה עקב כך שדחף את בראד מילר במשחק טרום עונה, ופציעה ביד שמאל שעלולה לעכב אותו בעוד משחק או שניים), ויחד עם דירק נוביצקי השניים ימשיכו להוביל את עמדות הפורוורד, כאשר דווין ג'ורג' והרוקי ניק פזיקאס יספקו להם כמה דקות מנוחה פה ושם. אריק דאמפייר וסגאנה ג'ופ ימשיכו, בדיוק כמו בשנה שעברה, לחלוק דקות בעמדת הסנטר, כאשר דאמפייר מביא קצת יותר יכולות התקפיות וג'ופ מתרכז בתפקידו כמומחה הגנה.

מועמד לפריצה: קצת קשה לדבר על מועמדים לפריצה בקבוצה הנראית קצת שבעה וקצת משעממת אחרי 67 ניצחונות בעונה הסדירה הקודמת, וללא שינויים משמעותיים בסגל. ובכל זאת, קיים בקבוצה רצון עז לקדם את מוריס אייגר, שמביא איתו את אותו סט יכולות של ג'רי סטקהאוס המתבגר, פחות תשע שנים בגיל, והוא אמור לתפוס את עמדת השחקן השישי שהיתה שמורה עד כה לסטקהאוס.

מועמד לדעיכה: בגיל 32 חתם הקיץ ג'רי סטקהאוס על חוזה חדש לשלוש שנים, בידיעה מלאה שהקבוצה מעוניינת להוריד את דקות המשחק שלו ואת תפקידו במערך הכולל. אייגר, כאמור, ינגוס בעיקר הדקות של מכונת הסלים מלפני כמה שנים, ואדי ג'ונס הוותיק אמור לקחת עוד קצת ממה שיישאר. סטקהאוס יתעורר פה ושם למשחקים לא רעים, אך אין ספק שהוא הרבה יותר קרוב לסוף דרכו, והשנה נראה את זה באופן יותר ויותר ברור.

תסריט אופטימי: בחודש הראשון אחרי הפלייאוף הקודם מארק קיובן לא לחץ, ונתן לכל העולם מסביבו להירגע. מאז כבר כשלושה חודשים הוא יושב לצוות המקצועי בתוך הווריד, וכולם מסביב שוקדים על תוכנית המפגשים העמוסה של נוביצקי עם צוות הפסיכולוגים של נאס"א. כתוצאה מכך דאלאס תרשום עוד עונה של כ- 60 ניצחונות משעממים ובפלייאוף כולנו נראה את הקצין הגרמני בשיא יעילותו. נכון, זה מפחיד לחשוב על זה, ונכון, זה גם שווה אליפות.

תסריט פסימי: יום וארבעים דקות אחרי ההדחה מול גולדן סטייט מארק קיובן החל את הלחץ הבלתי נגמר על הצוות המקצועי ועל סוללת הפסיכולוגים של נוביצקי. דירק יופיע למשחק הראשון של העונה בהתמוטטות עצבים וכל המערכת תתרכז בניסיונות נואשים לייצב את מצבו, ואת אחוזי הקליעה שלו בסיומי משחקים. דאלאס תעפיל לפלייאוף אבל רגע לפני הסיבוב הראשון נוביצקי והווארד ישלחו גלויה מהקריביים ויודיעו שהם תקועים שם לרגל סידורים אישיים.

תחזית: בדאלאס יש תשתית טובה מספיק כדי להמשיך את מגמת השנים האחרונות ולייצר עוד עונה סדירה יוצאת מן הכלל. אולי לא 67 ניצחונות, אבל אין שום סיבה שהמאבס ירדו מתחת ל- 60 ניצחונות. השאלה הגדולה מן הסתם מתחילה רק בפלייאוף, ושם (אם המאבס יצליחו להתחמק ממפגש עם גולדן סטייט) החבורה של קיובן תצליח לעבור שלב או שניים, אבל כיוון שהביטחון העצמי שלהם נפגע יותר מדי, בנוסף לעובדה שהסגל לא התרענן מספיק, מול אחת הגדולות לא כבר לא יספיק להם.