בין טדי לאן ארבור

צמד השיכורים מביאים אורח לפינת הפוטבול, ירושלמי בניכר שעבר למישיגן, ומספר על קשיי המעבר מהיציע המזרחי להיכל של הוולברינס

רן לטוביץ', תומר ספירשטיין וירושלמי בניכר

אז ככה – השבוע לא ממש ידענו את מי לנחס בסיקור המועמדים להייזמן, בעיקר כי לא נשארו לנו הרבה מועמדים "בטוחים" שבא לנו לנחס. מעבר לכך, השבוע אנחנו במצב רוח טוב יחסית, שזה די מוזר היות ודווקא השבוע לא פירקנו יותר מדי חביות (גינס), ולכן החלטנו לשתף אתכם במשהו אחר לגמרי. כן, אנחנו יודעים שבשביל זה המצאנו את הפינה לשיתופכם, שמהגדרתה היא אמורה להיות פינה קטנה בסוף כתבת האמצע, אבל היי – אנחנו קובעים את החוקים.

לפני כשבועיים קיבלנו מייל מבחור שעבר מישראל למישיגן, שדי התאכזב מכך שאנחנו לא מסקרים את קבוצתו (נחשו איזו?) בסיקור השבועי. אחרי מסע שכנועים מפרך הצלחנו לגרום לו לכתוב לנו כתבונת שתספר לנו איך זה מרגיש לישראלי ממוצע (וכפי שתבינו בהמשך – הוא אפילו מתחת לזה) לעבור למדינה אחרת ולמצוא ענף ספורט אחר (זה הלך בערך כך – אנחנו: "בא לך לכתוב משהו?" הוא: "בכיף"). האמת, ציפינו למשהו די מעאפן, והופתענו לטובה, שזה די מפתיע בהתחשב בכך שהבחור ירושלמי במקור (לא שיש לנו משהו נגד ירושלמים, או יותר נכון – ירושלמיות). אז נכון, בשבילו אפילו תל אביב זו מדינה אחרת (ובעיקר שפה אחרת, אתם יודעים – מציצות וכל זה), והכתבה שהוא שלח הייתה צריכה לעבור מסכת הגהה מפרכת – אם יודעים כמה עשירה שפתם של אוהדי בית"ר הממוצעים – אבל בסך הכול עבודה לא רעה.

מאז מישיגן כבר הספיקה לחזור לדירוג, ואף להתחיל לטפס בחזרה למקומה הטבעי, וכבר התחלנו לחשוב לגנוז את הכתבה, אבל אז נזכרנו בשני דברים: הראשון – אנחנו עצלנים מדי בכדי לכתוב כתבה שלמה כשיש לנו יותר מחצי מוכן, והשני – השבוע ייפתח הרבע האחרון של העונה, מה שאומר שזה זמן מצוין להיזכר בשבועיים הראשונים של העונה הזו, עונה שהיא יותר מטורללת מהרגלי השתייה האירופאים שלנו. מעבר לכך, אם במקצוענים התחילו לפרסם כתבות אישיות של אוהדים (כמו הפנתר), למה שאנחנו לא נעשה זאת פעם אחת? אנחנו הרי יותר עצלנים מרוזנטל (הערת עורך: אני חולק).

מה שכן, הבחור ביקש שלא נפרסם את שמו, אז החלטנו לכבד את רצונו ולהגיד לכם שהשם של הבחור זה (סתם, נו). בכל מקרה, הוספנו קצת "פרשנות" משלנו לדברים שהוא כתב. אתם יודעים, כדי שתצליחו להבין משהו בין כל הירושלמית. אנחנו בהחלט מקווים שתיהנו לקרוא את המכתב כמו שאנחנו נהנינו. הנה זה בא – מיד אחרי הפרסומות. ושוב – תודה לאנונימי על הגדלת הראש.

עוד בוואלה!

אחרי הטראומה מלבנון הוא לא רצה לצאת מהבית. עכשיו הוא מופיע על במה

לכתבה המלאה

מצהוב שחור לצהוב שחור (מאת: ירושלמי בניכר)

נאמנות: ההתנתקות באה לאחר כמעט-עשור שחון במערבי, נאמנות עיוורת של כל שבת שנייה, תהפוכות דדש-זאבי-גור-פניג'ל ושות'. שממה. חושך.

היא באה בזמן רע – סופסוף אליפות ואולי השנה בית"ר באמת תתחבר, אבירם יזכה לדקות ויפרוץ, ברק יפציץ – אבל כזה שאפשר להעמיד פנים שהוא זמן טוב לגמילה - סופסוף אליפות, לא? (הערת הכותבים: יש לנו עניין עקרוני נגד גמילה). ההכנה המנטלית ארכה חודשים: מרגע שמועצת המשפחה אישרה את הנסיעה לשנתיים לאן-ארבור, מישיגן, החלו מנגנוני ההסתגלות וטבלאות הייאוש לעבוד: יש לי עוד 6, 5, 4, 3, 2, 1 משחקים לראות בטדי (היי – גם גביע הטוטו זה משחק, לא?) את שידורי ערוץ 10 של משחקי יום א' אפשר לראות באינטרנט ואת התקצירים באתר ספורט 5. לא נורא. קצת SMSים, קצת חשבונות טלפון מנופחים – מה חדש?

התפכחות: נעליים. ברגע שהגעתי לגלות (בגפי – המשפחה תצטרף רק עוד חודשיים) הכתה בי ההכרה: זה לא עובד ככה. אין לי ברירה אלא לעקוב אחר התוצאות, להטריד את החברים במיילים (הערת הכותבים: האינטרנט הגיע לירושלים?) סתומים באמצע הלילה ("איזה עקב! 5 בראש!") ולספוג את רחמיהם ("משחק ענק – היית חסר"). אמנם יש כאן מאות ואלפי אנשים שגורלם כגורלי, שמדברים את אותה שפה כמוני (הערת הכותבים: ירושלמית זו לא שפה, זו סטייה) – הידעתם שגם וולינגטון פניקס, המשחקת בליגה האוסטרלית בעונתה הראשונה מאז ומעולם, לובשת צהוב ושחור? – ישראלים, אירופאים, דרום אמריקאים ואפילו פרופסור למדע המדינה, מומחה ספורט, אמריקאי עם עבר רומני שגם כתב את ה-ספר על כדורגל ואמריקה (שם הספר, איך לא, "אופסייד"), אבל צריך למצוא תחליף – ומהר.

10 שורות מתחת לארקדי

הכחשה: תרחיש התחליף לא היה קיים (לא "נצרב בתודעה" – ותודה לבוגי ולשאול מופז) עד אז. לא כשעידו, חובב ספורט אמריקאי וידען מופלג של ספורט, טרח לתדרך אותי מראש על סיכויי הפיסטונס, עוגמת הליונס או ההיסטוריה של הכחולים – אז מה אם ג'רלד פורד שיחק (בקושי) כמה עונות ב"ביג האוס"? - לא כשרופא המשפחה, כשעדכנתי אותו שהמשפחה נוטשת את שירותיו לטובת מערכת הבריאות האמריקאית, שכח את רמות הכולסטרול שעלו, נעמד באמצע הבדיקה ופצח בשירת “Let's Go Blue” והשביע אותי, בנקיטת חפץ, ללכת למשחק נגד אוהיו סטייט (מסתבר שאת התואר הראשון הוא עשה במישיגן). לא כשמחקתי מייל מהאוניברסיטה ובו הצעה לרכוש מראש מנוי במחיר מצחיק (מהדקים חגורה אבל, בעיקר, מי צריך את זה?), ואפילו לא כשהקפדתי לארוז במזוודה המתפקעת את הסווטשירט הכחול-צהוב ואת צעיף הצמר התואם – קר במישיגן בחורף. שני הפריטים הנ"ל – מתנת החותנת שמתגוררת במישיגן, זכותה תגן עלינו – שימשו אותי בנאמנות בקור של טדי במשך שנים: הכחול מאוד כהה, כמעט שחור (הערת הכותבים: כמו הפנס בעין של אוהד הפועל שמשתחל בטעות ליציע המזרחי בטדי?). לא מזכיר את זה של מכבי. מזכרות שימושיות, זה הכל.

הזדמנות: חבר ישראלי (אדום, ר"ל, אבל בסדר) שנמצא כאן כמה שנים סיפק נתונים שהצביעו על כך שיש תחליף זמין. היסטוריה מכובדת – אם סופרים עקום, המכללה עם מספר האליפויות הכי גבוה – דירוג גבוה (5 בכל ארה"ב), קבוצה מנוסה עם סיכוי ממשי לתואר – ואפילו עבר של קיפוח (ראו עניין העלייה לגמר בשנה שעברה). קלאסי להעתקה מטדי.

יומיים לפני המשחק הראשון של העונה (קדם-עונה למי שרגיל למבנה נוקשה של ליגות היררכיות) משרד הדיקאן מגריל במייל, בשבע בבוקר, כרטיסים. השכמה מוקדמת לא אופיינית, תגובה זריזה – וזכיתי בכרטיס. בדיקה מהירה בתרשים של האצטדיון מגלה שאשב על קו חמישים היארד, Section 23, שורה 55, כיסא 19. בתרגום חופשי לירושלמית: אני יושב במערבי, באמצע, בערך 10 שורות מתחת לארקדי.

חוגגים את יום העצמאות

יום העצמאות: אן ארבור, מישיגן. עיירונת אוניברסיטה טיפוסית. אוכלוסיה: 114,024, כולל סטודנטים (בערך שליש). מגרש ביתי: “Michigan Stadium”. כינוי: “The Big House”. תכולה: 107,501 צופים. תפוסת שיא בפועל: 112,118.

מבינים? (הערת הכותבים: רגע, אז אתה אומר שזה יותר גדול מטדי?) הנתונים הללו מכתיבים את כל הסיפור. ביום משחק כל העיר – איננה. יום כיפור. כמעט אין מכוניות (אין איפה לחנות). אבל יש תנועה בלתי-פוסקת של אנשים – לכיוון אחד. מצעד לא אחיד (כל גיל, גזע, צבע, מין או מעמד חברתי) שגם לא נפסק במשך שעות. שלושה קילומטרים מהאצטדיון, רחוב צדדי של שני נתיבים לכל כיוון, כולל מדרכות – מלא לרוחב, מצד לצד. והכל צהוב.

יום העצמאות, לא יום כיפור. מוזיקה, צבעים, דוכנים, גזלנים – אפילו צמר גפן מתוק. וכמובן – מנגל. משפחות שלמות מגיעות מוקדם בבוקר, בדרך כלל במסחרית גדולה, תופסות חנייה ליד האצטדיון ופורשות ציוד: כיסאות מתקפלים, מנגל, נקניקיות, בירה – וטלוויזיה ניידת. את המשחק יראו כאן. זה לא עניין של כסף, זה עניין של תרבות. במה שתוציא על החנייה ל-Tailgating – או על בשר, ובוודאי על בירה – תוכל לקנות כרטיסים. ספסרים לא חסרים.

כמו לפני דרבי – עד כמה שירושלמי יכול לזכור את התחושה – המשחק תולה (הערת הכותבים: טולה זה ב-ט') באוויר כמה ימים קודם. ביום שישי אחרי הצהריים, הספר מוודא שיש לי כרטיס ומצביע על הכרטיס הממוסגר על הקיר: המשחק הראשון שלו, משנות הארבעים (הערת הכותבים: אנחנו מקווים בשבילך שלא הסתפרת. בגיל הזה יש לאנשים נטייה קצת לרעוד בידיים). נהג האוטובוס – בימים כתיקונם הם שתקנים כנזירות – חושש מהמשחק נגד אוהיו סטייט (בתפקיד הפועל ת"א, אלא מה?). שופטת מקומית מספרת שיש לנו מזל להגיע השנה לאן-ארבור: יש סיכוי טוב לתואר. פוסטרים של הקבוצה מכסים את הקירות בפיצריות, פיצוציות, מסעדות בוריטו וכיו"ב. אם מישהו היה תולה ביניהם תמונה של המנורה, פוסטר של אורי (הערת הכותבים: גלר???) או אפילו של מנחם בגין לא הייתי שם לב, מן הסתם. כל העיר מחנה יהודה.

נכון, לקח לי זמן להבין שהכיתוב “Super Mario 86” לא מתייחס למריו צ'יפוליני (שניצחונו הראשון בג'ירו היה הרי ב-89) אלא דווקא למריו מנינגהאם, ה-wide receiver שתפיסותיו האקרובטיות זיכו אותו בכינוי (הערת הכותבים: זה שאתה מבין אנגלית זה כבר מרשים), אבל בכל זאת – מצאתי לי תחליף. כמו מתאדון: לא אותו דבר, אבל עוזר. חזרתי הביתה (הערת הכותבים: נסה גינס. יותר זול, יותר בנמצא, ולרוב לא מבקשים מרשם).

כיפור, לא עצמאות: והמשחק? תעזבו. יום כיפור. למה לדבר על זה? 4 שעות בשמש לוהטת. הפסדנו לקבוצה לא מדורגת, מליגה נמוכה, שאף אחד מעולם לא שמע עליה. אפלצ'יאן סטייט? מה זה? כמו שבית"ר תפסיד לסגל ב', סמי בורקס, קניון האחים ישראל, אזור התעשייה תלפיות, הליגה למקומות עבודה. מפח נפש. יום כיפור. שיאים שליליים של השפלה באמריקה שמכמתת כל ניצחון, הפסד, מסירה, כשלון. איבדנו, תיאורטית ומעשית, כל סיכוי לאליפות ארצית. נזרקנו מהדירוג. אפילו שני השיכורים מוואלה! ספורט הפסיקו לכתוב עלינו. במשך שבועיים – כי אז באה התבוסה לאורגון – אף אחד מסביבי לא דיבר על פוטבול. ראש באדמה. למה הייתי צריך את זה? כמו לחזור לעידן טרום-גאידמק. יותר גרוע מלהיות, נכון למחזור החמישי, אוהד מכבי או הפועל (רן: אאוץ' זה כאב). אני איתם גמרתי. לא צריך תחליף. אני אוהב אותך בית"ר.

מצד שני, יש לי כבר כרטיס למינסוטה.

גם אתם יכולים

הספיק לכם? אנחנו בהחלט מבינים לליבכם. לתומר הייתה פעם מישהי מירושלים, והוא יכול להעיד שיש משהו בהר הזה שמונע מהם לסתום לרגע. לא הספיק לכם? אתם מוזמנים לשלוח לנו בעצמכם משהו. עד אז אין לכם זכות להתלונן. הבחור הזה לפחות קם ועשה משהו. כרגיל, תיבת הדואר של הפינה לשיתופכם פתוחה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע (לא בשבת או בין שתיים לארבע), ואנו תמיד שמחים לקרוא מכתבי נאצה חדשים ולהאשים אחד את השני בטענות שאתם מעלים בפנינו. אם יש לכם קישורים לקטעי וידאו מגניבים, תמונות מעניינות, פרטים פיקנטיים וכל דבר הקשור לפוטבול מכללות אתם מוזמנים לשלוח לנו. אישית, אנחנו מעדיפים שילוב – תמונות פיקנטיות. שיהיה המשך שבוע טוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully