נפילת מתח נרשמה השבוע במדינת הצפון הישן, כאשר הדרמה הטרגית-קומית הטובה ביותר לאורך החוף המזרחי יצאה לפגרה. גם עבדכם הנאמן ניצל את שבוע המנוחה, וכך יצא שביליתי את סוף השבוע בחופש בבירה של הממלכה המאוחדת. ואם אני כבר שם, מדוע לא אתחזה לשבוע אחד לכתב השטח של וואלה! פוטבול? החלטתי לבדוק בשטח האם נכונות כתבות הצבע ב- NFL.COM, המתארות תכונה והתרגשות גדולה ברחבי לונדון לקראת המשחק ההיסטורי בין הענקים מניו יורק והדגים הרקובים והפצועים ממיאמי, משחק ה- NFL הראשון שיתקיים על אדמת אירופה.
כמו שבוודאי ניחשתם, התיאור הזה רחוק מהמציאות. למרות שהאנגלים חיים ונושמים ספורט 24 שעות ביממה, הקרקס הנודד שעומד להגיע מהאחות הגדולה שמעבר לאוקינוס תפס את האנגלים אדישים. מי שהיה בלונדון בוודאי מכיר את התופעה שכמעט בכל חנות שניה שם, ובעיקר בחנויות מזכרות, מוכרים כמויות אדירות של חולצות של שחקנים מענפי ספורט שונים. נברתי בכמה חנויות כאלה, אך הצלחתי למצוא רק מעט חולצות של הג'איינטס ושל הדולפינס זרוקות שם - בדרך כלל מאחורי מדים של קבוצות כדורגל לונדוניות מהליגה הרביעית. ומה בקשר לעיתוני הספורט? (לא צריך לחפש אותם, פשוט נוסעים ברכבת התחתית. כולם, כולל כולם, גברים ונשים בכל הגילאים, קוראים רק את מוסף הספורט) אלה עדיין עסוקים בשאלה למה נבחרת הכדורגל האנגלית הפסידה לרוסיה, ומדוע נבחרת הראגבי הפסידה בגמר הגביע העולמי לדרום אפריקה. נראה כי הוריאציה האמריקאית של המונח "פוטבול" אינה עושה רושם על חצר המלכה.
צריך כוח, לא פינס
אם כך, ננחת חזרה לקרקע המציאות ולמשחק הגדול המצפה לפנתרים ביום ראשון, נגד האלופה הבלתי מנוצחת מאינדיאנפוליס. שתי שאלות גדולות שואל את עצמו כל פנתר השבוע: האחת, האם עלינו להיכנס ל-mode של "כלה ביום חתונתה"? והשניה, מיהו הפנתר שעומד לפתוח בעמדת הקוורטרבק?
לפני כן, אני רוצה לנצל את הפגרה כדי להעמיק בנושא עליו אני זורק מספר מילים בקצרה מדי שבוע, והוא משחק הריצה. יבוא הסטטיסטיקאי החרוץ ויקשה עלי בשאלה: "הידעת כי התקפת הפנתרים מדורגת שמינית בליגה בריצה, עם 132.5 יארד למשחק?. לכל הדעות מדובר בנתון סולידי, ולפיכך מדוע הינך טוען בתוקף שבוע אחרי שבוע כי משחק הריצה תקוע?".
הנקודה שלי היא שגם דה-שון פוסטר וגם דיאנג'לו ויליאמס הם אולי רצים אחוריים סבירים מינוס, אבל שניהם רצים מסוג Finesse, כלומר משחק הריצה שלהם מבוסס על טכניקה ולא על כוח. רצים מהסוג הזה חייבים שהאופנסיב ליין יפתח להם חורים, אחרת הם לא מסוגלים לפרוץ דרך הצפיפות במרכז. לכן, המהלכים שבונים להם כמעט תמיד יילכו דרך הצדדים ולא דרך האמצע.
את זה אני מחבר לנתון סטטיסטי אחר שבוודאי שמתם לב שאני מייחס לו חשיבות יתרה, והוא אחוז ההמרות בדאון שלישי. בקטגוריה הזאת הפנתרים היו בעונה שעברה במקום האחרון, והשנה בינתיים במקום ה- 24 המכובד. עכשיו הכל מתחבר: הסיבה לאחוז ההמרה הנמוך היא שהרצים פשוט אינם מסוגלים להמיר דאונים שלישיים למרחקים קצרים. השמועות אפילו אומרות שסטיבן דיוויס, הרץ האחורי של הפנתרים בעונת הסופרבול, היה ממש צוחק על פוסטר באימונים ואומר שהוא לא מסוגל להמיר דאון שלישי ואינצ'ים. בגלל הסיבה הזו מעדיף השועל כמעט תמיד ללכת על מהלכי מסירה בדאונים שלישיים, גם למרחקים קצרים, אך ההגנות תמיד מוכנות לכך ומכסות היטב את סטיב סמית (וגם את שאר השחקנים המאיישים את עמדות התופסים). המדור פונה בתחינה לשועל: להביא לשארלוט רץ אחורי שחזק בראוטים של צפון-דרום, ויפה שעה אחת קודם. מהלך כזה, לגרסת המדור, ישדרג משמעותית את התקפת הפנתרים.
אז מי יהיה הק"ב הפותח? פוקס מסרב לחשוף את הקלפים. מצד אחד, הגב הכואב של האוטו כבר החלים, אך מצד שני המופע ההירואי של ויני נגד הקרדינלים טרף את הקלפים. לתת לטסטוורדי לפתוח פעם נוספת יזין בוודאי את פינת הפנתר בעוד ועוד קוריוזים מרגשים, אבל ברוב הזמן מאמנים נוטים לתת את המפתחות לידיים שיכולות להחזיק אותם לטווח ארוך, ולכן ההימור שלי הוא שפוקס ילך עם האוטו.
יום ראשון, 28 לאוקטובר, 13:00 שעון החוף המזרחי, כל העיניים (כולל אלה של ערוץ ג'יזס קרייסט המשובח) מופנות לבנק אוף אמריקה סטדיום. פריט הטריוויה השבועי: מאז עונת 2003 הפנתרים התמודדו עם האלופה שנה אחרי שנה, ועדיין לא הפסידו משחק. זה כולל ניצחון כפול על שודדי הים ב-2003, ניצחון על הפאטס ב-2004 (במשחקי קדם העונה) ועוד אחד ב-2005, וניצחון על הסטילרס ב-2006 (שוב, בקדם עונה). אם נוסיף לכך את העובדה שהמשחק האחרון של דייויד קאר מול הקולטס הסתיים כשידו של האוטו על העליונה, אין מנוס מהמסקנה הברורה בקשר לתחזית: נפרק אותם! כי הגיעה השעה לנצח משחק אחד נגד קבוצה עם מאזן חיובי.