תודה ושלום, לוני

זהו זה, זה נגמר. אחרי 11 וחצי שנים, לוני הרציקוביץ' עוזב את מכבי ת"א. 11 וחצי שנים שבהן הוא היה בעל הבית היחידי, 11 וחצי שנים שבהן אכלנו חצץ. הרבה חצץ. אם אני הולך אחורה ומביט על ההיסטוריה של לוני במכבי, אני לא רואה שם דברים יפים. זאת אומרת, אני כן רואה שם דברים יפים, כמו ההעפלה לליגת האלופות, ואלה בדיוק הדברים שגרמו ללוני להאמין שהדרך שלו נכונה. אלה בדיוק הדברים שהביאו אותנו למצב ביש. אלה בדיוק הדברים שיגרמו לנו לא להתגעגע אליו.

בין השנים 2003-2005 העפילה מכבי תל אביב לליגת האלופות, זכתה בגביע וגם באליפות. אלה השנים שהרסו אותה, משום שה"הישגים" גרמו לצוות המנהל לחשוב שמדובר בסיפור הצלחה. כשאדם עושה פעולה לא נכונה ובטעות מצליח, הנזק גדול פי כמה לו היה נכשל. ההצלחה, לכאורה, תגרום לו לחזור על אותה פעולה טפשית שוב ושוב בעתיד, וזה מה שקרה למכבי, ובעיקר ללוני, איש שלא מבין בכדורגל. מנקודת מבטו הוא ראה שחקנים שלא עולים דבר, רובם חיילים או סתם בעלי משכורות נמוכות, מכניסים לקופתו סכומים חלומיים. נו, ואז הוא התעורר, כמו שהוא תמיד מתעורר, עם סטירת לחי מצלצלת.

כדי להבין איך נראו ה"הישגים" האלה של מכבי, כדאי להתעכב על השתלשלות האירועים. בשלב הראשון במוקדמות ליגת האלופות, בבלומפילד, הרחיק ג'ון פנטסיל מהקו בדקה ה-90 והשאיר את התוצאה על 0:1 בסיכום שני המשחקים מול קבוצה נידחת מהלסינקי. בשלב הבא שיתפה פאוק שחקן לא חוקי, מכבי ניצחה טכני 0:3 (למרות שאי אפשר למחוק את ה-1:2 היפהפה ביוון). כל זה קרה בעונה היחידה שבה ישראל שלחה שתי קבוצות למוקדמות ליגת האלופות. ניחשתם נכונה - מכבי תל אביב לא הגיעה לשם כאלופה. ההופעה וההתייחסות של המועדון, השחקנים ובראשם המאמן הונצחה במצלמתו של רינו צרור והייתה מביכה בדיוק באותה מידה בה נראו על המגרש. וזאת, מבלי שדיברנו על הזכיה המבישה בגביע בסיום העונה.

עוד לפני כן הייתה האליפות של 2003 בגדר ביזיון גדול. הקבוצה שיחקה כדורגל נוראי, אחוזי ההצלחה שלה הם הנמוכים ביותר בכל היסטוריית הקבוצות האלופות בארץ. מכבי חיפה, הפועל תל אביב ומכבי תל אביב רק נלחמו ביניהן מי תיתן את האליפות ליריבתה. כשברוך דגו נפצע, לא הייתה לקלינגר ברירה והוא נתן לאבי נמני לשחק. בדיעבד, ברור שעדיף היה שישאר על הספסל ולא יעזור לקלינגר להאמין שהוא יודע מה הוא עושה.

התהליך הרקוב החל דווקא בסוף תקופה נפלאה - שלהי עונת 2000-2001. עונה שהחלה לא טוב הסתיימה באופן מדהים, 1:10 על ראשון לציון, 0:7 על בית"ר ובהמשך אותו שבוע 0:2 על הפועל תל אביב (האלופה היוצאת של קשטן) בחצי גמר הגביע. לאחר מכן זכו הצהובים בגביע לאחר 0:3 בגמר מול מכבי פתח תקוה. ניר לוין עשה אז עבודה מדהימה, היחסים בין השחקנים היו כמו משפחה. הקבוצה שיחקה את הכדורגל הטוב בארץ - ואז הגיע הקיץ. הפועל חיפה עשתה מכירת חיסול, ובמקום להביא את דודו אוואט, חזר לוני מרובי שפירא עם אורן זיתוני ועמיר תורג'מן, עוד טעות קלאסית ואופיינית.

באותה עונה התמוטט מני לוי, כשהצהובים הצליחו בכל זאת לזכות בגביע. היה שם גם מעט מזל אבל בעיקר את השילוש הקדוש: הקהל, המסורת והווינריות של אבי נמני. לוין הועזב, ההידרדרות נמשכה, כשהמגמה הברורה הייתה לשחרר רק את השחקנים הטובים בקבוצה ולהחליפם בפחות טובים. בן-דיין, וידז'ינסקי, צרפתי. קלינגר פילג והרס את המצב החברתי המצויין בין השחקנים, יצר מחנות, הנהגת הקבוצה התחילה לעבור לשחקנים עוברי אורח שבאו מחוץ למכבי ולזרים בינוניים.

לוני הרציקוביץ' הוציא פעם תזכיר בנושא "איך להמיר את אהבת הקהל לקבוצה לרווחים כלכליים". הוא אף-פעם לא התעסק בהישגים ספורטיביים. כשמכבי חיפה העפילה לליגת האלופות היא יצרה שושלת של אליפויות, ומה הרציקוביץ' עשה? קנה את שוקי נגר. לוני החליט שהוא לא מוציא שקל. בסודי סודות הוא חושב דווקא על הרווחים. הוא מספר לכולם על סכומים דמיוניים שהוא מוציא ודורש סכומים עוד יותר דמיוניים על מכירת הקבוצה, שהיא יותר של כל התורמים שמימנו את הרכישות.

בתכל'ס, לוני לא כל כך שונה מרוני מאנה (ואני מקווה ששניידר כן שונה מהם) - שניהם מתווכים, קבצנים של האלפיון העליון. הוא שמע עצות אחיתופל ממאמן ינוקא והאמין שישלשל לכיסו כל עונה סכום דומה בזכות העליות העתידיות של מכבי לליגת האלופות. הוא מיאן להפנים שמה שקרה לא יוכל לחזור על עצמו עם ההתנהלות הנוכחית, כל מה שקרה היה הפוך ופגע במכבי. שחקנים סתמיים עשו עצמם לכוכבים, המאמן התרברב בכל מקום באופן מביך והיושב ראש רק ניסה לחשב כמה כסף יכנס לו בשנה הבאה וגמגם שהוא רוצה הישגים. הדיסוננס בין ההישגים, לכאורה, ליכולת האמיתית על המגרש והמצב החברתי הרעוע התאספו כשאריות חול מתחת לשטיח של לוני וקלינגר, בעוד הם דורכים עליו ומנסים שאף-אחד לא ירגיש – גם לא הם עצמם. היום כל מה שטואטא נוזל מתחת לשטיח, ואולי, רק אולי, הגיע האיש שינקה את הלכלוך הזה.

לוני התבטא ברצונו להמשיך ולהיות אחראי על עמותת המכבים שהקים גם לאחר מכירת הקבוצה. אני חושב שהוא האדם הראוי לעסוק בפרוייקט ומגיע לו להמשיך את פועלו במפעל זה. התרומה לקהילה שלו ושל אימו בנושאי חינוך וטיפוח ילדים בפריפריה היא מבורכת. אבל בסופו של דבר, לוני קיבל את הקבוצה כשהיתה הדומיננטית, המפוארת והמצליחה ביותר מבין קבוצות ליגת העל, ומוכר אותה כשהיא נאבקת נגד ירידה היסטורית לליגה השניה. שניידר, טוב שבאת.