נפילת הלוזונים

הדבר הכי גרוע שמכבי תל אביב יכולה לעשות לעצמה כרגע הוא לפתוח את הפצעים הישנים ולנסות להבין מי יצר אותם. מדובר בבור ללא תחתית, יצר מסוכן שהוריד לא מעט קבוצות ליגה, ועד שאנשי מכבי תל אביב יבינו איפה המועדון התחיל לברוח להם מבין הידיים לפני יותר מעשר שנים, הם ימצאו את עצמם בליגה הלאומית. לאבי נמני, כמו לכל מי שנכנס למיטה החולה של לוני הרציקוביץ', יש חלק לא קטן בהתמוטטות, בטח כג'נרל מנג'ר, אבל אבי נמני הוא גם כל מה שנשאר למכבי תל אביב. המכביסט האחרון, האדם האחרון שמבין עדיין את מהות המועדון ויכול להציל אותו מירידה. המצב של מכבי תל אביב מאוד מזכיר את מה שקרה למדינת ישראל בעשורים האחרונים: טשטוש מנהיגותי, טשטוש היררכי, כאוס ארגוני, כאוס אנושי, עד שאין ברירה ושוב פונים לגנרל הישן הטוב שיחזיר את הסדר. אותו דבר קרה במכבי תל אביב, מאז שגרנט הדיח את הדאבליסט קשטן: המעמדות הטבעיים רוסקו, השחקנים שרצו לפרוץ דוכאו על ידי כל מי שלוני נתן לו את הכוח להשחית, עד שהיום לא נשאר אף אחד שיציל את המועדון הגוסס. בעצם, מהאימפריה נשאר רק ניצול אחד, אבי נמני, אבל דווקא שכל כך צריך אותו, ציד המכשפות וסגירת החשבונות הרגו גם אותו.

הוכחה קטנה לכך ניתן היה לראות אמש במשחק של מכבי תל אביב מול מכבי נתניה, ממנו נעדר נמני. פתאום התברר ששחקני מכבי תל אביב לא מפוחדים בגלל שהם משחקים ליד הג'נרל מנג'ר שלהם, הם פשוט מפוחדים. לא משנה אם נמני משחק או לא. נמני היה כל יכול במכבי תל אביב כבר לפני שלוש שנים, ועדיין השחקנים לא היו מפוחדים כך. דווקא בבוקר בו לא נראה מוצא מהמקום האחרון בליגה, מכבי תל אביב חייבת להפסיק לשאול את עצמה האם המנהיג הבלתי מעורר שלה קנה לעצמו יותר מדי כוח והאם הוא זה שריסק את השדרה הניהולית במועדון (לוני האשם הבלעדי, אבל שוב, זה לא חשוב כרגע). השאלות האלה חסרות טעם כעת. הסיכוי היחיד של מכבי תל אביב לצאת מהבוץ הוא להתגייס סביב המנהיגות של נמני כמו פעם, גם אם חלק רואים בכך סגידה עיוורת ותהליך מסוכן, ולשים את מבטחם במכביסט האחרון שנותר להם בקבוצה. כל מה שנעשה כרגע במכבי תל אביב רק מרסק את שאריות עמוד השדרה של הקבוצה. עמוד שדרה לא בריא ולא נכון ככל שיהיה, אבל עדיין עמוד שדרה. רק אבי נמני יכול להציל את מכבי תל אביב מירידה, רק הוא יכול להוריד את הלחץ משאר הילדים שמסביבו. כרגע, נראה שהוציאו לו את החשק לעשות זאת.

ליגת העל לא קרסה העונה, בזמן שמכבי והפועל תל אביב ירדו מתחת לקו האדום. התהליך התחיל עוד בעשור הקודם – רובי שפירא, גד זאבי, לוני הרציקוביץ', התפשטות תקשורת הספורט חסרת פרופורציות – ואל החללים שהלכו ונפערו מתחת לרגליהן של שתי התל אביביות נכנסו בעורמה הלוזונים, שניסו למכור את עצמם כאלטרנטיבה יציבה למציאות המתעתעת. הלוזונים, מצוידים בחוכמת רחוב, קלטו שהכדורגל הישראלי מורכב ברובו מתדמיות, והחלו לבנות לעצמם אחת כזאת. הלוזונים הבינו זאת בדרך הקשה, אחרי שסבלו מתדמית הגנגסטר הילדותית והלא נעימה, אבל הדרך הקשה היא הדרך הכי טובה להבין. וכך, הלוזונים החלו להפריח ססמאות באוויר, שענו בדיוק על צורכי הציבור המדוכא: אנחנו בנינו אימפריה מכלום (למרות שמכבי פ"ת נותרה אחת הקבוצות הכי לא אהודות בישראל ולא הקסימה קהל חדש), אנחנו מיוסדים על שחקני בית (למרות שעדיין לא צמח שם שחקן אחד גדול באמת), אנחנו הדבר הכי שפוי שיש (למרות שאנחנו קפריזים ואלימים כמו עמוס לוזון). כשהלוזונים שלפו את העקיצות האלה לפני משחקים מול בית"ר ומכבי תל אביב המנופחות, היה בהן סוג של חן. עד שהלוזונים התחילו, כמו כולם, להאמין בזה וניסו ליישם את הסיסמאות שהתאימו למכבי פ"ת על חלקות כדורגל אמיתיות.

כך עשו אבי וגיא לוזון כאשר הם יצאו מהחממה: מכרו להמונים ססמאות על קבוצה אכזרית, מלחמה אמיתית באלימות, טיפוח אמיתי של שחקני העתיד של ישראל ושחקנים גברים על הדשא. בתנאי החממה, בלי קהל, בלי לחץ, בלי דעת קהל, בלי צורך אמיתי לעמוד מאחורי המילים האלה, ללוזונים היה הרבה יותר קל לעמוד בהצהרות כאלה בהתאחדות לכדורגל ובהפועל תל אביב. זה הופך להיות הרבה יותר קשה כאשר מנסים אותן במערכות ספורט אמיתיות שמורכבות מאנשים ויצרים, ולא מקבוצה שהיא בעצם משפחה. פתאום אבי לוזון מעלים עין מאבוקות, לא שם לב לנהמות וקללות נגד ערבים ביציע, מתכחש לבינוניות בליגה ומפחד ללכת נגד הקבוצות הגדולות כדי להגשים את "חזונו" בנוגע למספר הזרים ותקרת השכר. פתאום גיא לוזון מגלה שיש שחקנים שלא סופרים אותו, שלא הולכים שבי אחרי זריקות המוטיבציה בלי המשפחה הלוחמת מאחוריו, פתאום המאמן "הכי טוב בארץ" כהגדרת עמוס לוזון לומד שיש שחקנים שחושבים אחרת ממנו. בחממה של מכבי פ"ת אף אחד לא היה שם לכך, לא כשאתה עוד יו"ר כושל שלא עושה שום דבר ממשי בהתאחדות לכדורגל, לא כאשר אתה נמצא במקום הלפני אחרון עם קבוצה של 40 מיליון שקל ועשרות אלפי אוהדים צובאים מאחוריך. מתברר שלא רק ליגת העל קורסת, גם הקונספציה שהלוזונים הם סיפור הצלחה.

במסגרת הניסויים הבלתי פוסקים שערכו בו מאמניו השונים, זהותו של עמית בן שושן טושטשה. מסקורר מחונן, הוא הפך שלא בצדק לשחקן אגף בנבחרת ובבית"ר. משחקן רחבה שחי מניצול מצבים רגעיים, הוא נשלח למשימות דריבל והגבהה על הקו – שני דברים שהוא יודע לעשות, אבל לא מספיק טוב כדי להיות קיצוני מצטיין. בן שושן הוא חלוץ, והכי חשוב שהוא יבין את זה ויתעקש על זה. הוא שחקן רחבת 16 בלתי צפוי, ולא שחקן אגף צפוי, שמגוון הפעולות שלו נלמד על ידי היריבים מהר מאוד. זאת הבעיה הגדולה ביותר של בן שושן אחרי דקות משחק: ההכרה מהו התפקיד האמיתי שלו. מאמנים שמשתמשים בו אחרת רק כדי לסתום חורים ולתת לו דקות משחק בעמדות לא לו, חוטאים כלפיו וכלפי הקבוצה.

1. אחד הדברים הטובים שצמחו מהשליטה המוחלטת של בית"ר בליגה, הוא שערוץ 10 דילל את כמות השידורים הישירים מטדי והחל להפנות את הזרקורים למקומות היותר מעניינים בליגת העל. המקומות בהם העניים נאבקים על הפירורים שהשאיר אחריו העשיר המצליח. האחריות בעניין הזה שמופקדת בידי העורכים בערוץ 10 היא גדולה מאוד, מאחר שעבור אוהד הכדורגל הממוצע, שאינו יכול לשלם על ערוצי הגזל בתשלום, השידור הישיר ביום ראשון הוא גם השידור הישיר האחרון שבו הוא צופה במהלך המחזור. בעונה שעברה מקבלי ההחלטות בעניין לא עשו את עבודתם נאמנה והשאירו אותנו עם פיהוק מתמשך מול המסך, וכמה שהם ניסו לייצר עניין סביב עוד שידור של בית"ר ירושלים, קשה היה לזייף אורגזמה מעוד נזיפה של מאיר איינשטיין בשוונקי. העונה, כנראה בלית ברירה, ערוץ 10 מתחיל לטפל במקומות בהם עדיין יש דרמה בליגה, יש עניין, יש סיפור עיתונאי. ויש. סיפור עצוב, אבל עדיין סיפור.

2. מאמני כדורגל אוהבים לדרוש מחויבות מהשחקנים, בדרך כלל זה גם נועד לנקות את עצמם מאחריות, הבעיה מתחילה כאשר זה שנאה דורש לא נאה מקיים. מעניין לדעת, למשל, מה חושבים שחקני הפועל עכו, קבוצת תחתית בליגה הלאומית, כאשר הם רואים את המאמן שלהם, אייל לחמן, מפרשן תחת כל עץ רענן. האם יש לו זכות לדרוש מהם לרדת לגליצ'ים ולחזור להגנה בכל הזדמנות, בזמן שהוא מעדיף את כיסא הפרשן בצ'רלטון על הכיסאות במגרשי הלאומית, שם הוא יכול היה לעקוב אחרי יריבותיו לעתיד? לחמן ממש מתאמץ להראות לנו בכל שידור כמה הוא מבין כדורגל. לא עדיף עבורו שהוא יוכיח את זה קודם דרך הקבוצה שהוא מאמן?

"מכבי הרצליה היא היורדת הבטוחה"

מכבי חיפה לא מרשימה, וזה, באופן פרדוקסלי, גם אחד היתרונות שלה. מכבי חיפה איבדה בחצי השנה האחרונה את כוח ההרתעה שלה, קבוצות שמשחקות נגדה באות לנצח אותה, וכך נוצרים חורים בהגנה ובקישור ההגנתי של יריבותיה, אותם החלוצים של רוני לוי מנצלים עד תום. במשחק עומד, מול יריבה מסתגרת, מכבי חיפה היא עדיין לא קבוצה חכמה וטובה מספיק כדי לנצח בצורה משכנעת. בכל עונה אחרת, זה מה שהפועל קרית שמונה הייתה עושה כאשר היא באה לשחק בקרית אליעזר. בונקר ומתפרצות. ביום שבת הפועל קרית שמונה נהגה כמו רוב הקבוצות ששיחקו נגד מכבי חיפה, אפילו אחרי ההרחקה של סואן: היא תקפה, היא שלחה מגינים למעלה, היא באמת האמינה שהיא שמגיעה לה לנצח את מכבי חיפה. קשה להאשים אותה על כך, כאשר מנתחים את יחסי הכוחות ב-90 הדקות. למכבי חיפה, שעדיין מתקשה להגיע למצבים, זה היה הדבר הכי טוב שהיא יכולה הייתה לבקש. בלי התעוזה של קרית שמונה, קשה לראות את מכבי חיפה מנצחת.

במחזור הבא מכבי חיפה מתחילה את המבחן האמיתי שלה, על מנת שנראה האם הקאמבק שלה הוא לא פיקטיבי. תחילה נתניה בחוץ, אחר כך בית"ר בבית. מול מכבי נתניה, מכבי חיפה תתמודד מול ההגנה הכי טובה בארץ. מול קבוצה שיהיה לה קשה מאוד לפצח. במידה מסוימת, מכבי נתניה מתבססת לא מעט על היתרונות החדשים של חיפה. הסתגרות מאחור, ויציאה מהירה קדימה, תוך ויתור על הנעת כדור לא תכליתית. כדי לשמור גם בקופסא על רצף הניצחונות, מכבי חיפה תצטרך להביא הרבה יותר תחכום ולדעת להפעיל עוצמה של קבוצה גדולה. אם היא תעשה את זה במשחק שמסתמן כמו תחילתו של הקרב על המקום השני, לא נראה שיש מישהי שתוכל לעצור אותה בדרך לשם.

בית"ר ירושלים – מכבי תל אביב

5/5/2001. מכבי תל-אביב – בית"ר ירושלים 0:7. בואו נראה אם מישהו בירושלים זוכר.

הפועל תל אביב – אשדוד

הקבוצה שכבשה הכי מעט בליגה מקבלת חבל הצלה: משחק בית מול הקבוצה שספגה הכי הרבה בליגה. בואו נראה אם מישהו מבין זאת.