עוד אחד מהשמות הגדולים של הספורט הישראלי הלך בשבוע שעבר לעולמו. אחרי ארונו של אלעזר דודמן צעדו טניסאי עבר כמו גבי דוביצקי, דוד אס, עודד שי, רוני גולדמן, רפי מליון, יאיר ורטהיימר, אילן שר ושלמה גליקשטיין. היו גם כמה מאמנים כמו רון סטיל , שלמה צורף ואיציק פרמט. מבין ראשי איגוד הטניס בלטו היו"רים לשעבר איאן פרומן ודדי הרניק, ומנכ"ל האיגוד כיום, משה חביב .
לגבי הדור הצעיר יותר, שמו של "לזר" כבר לא אומר הרבה. הטניס בעולם ובארץ, עשה כברת דרך ארוכה וכל ניסיון להשוות בין מה שהיה אז למה שיש כיום יהיה לא הוגן. לכן בלתי אפשרי להעריך לאן היה מגיע לזר לו היה נולד 40 או 50 שנה מאוחר יותר. היו לו נתונים יוצאי דופן גובה, עצמה, חבטת הגשה מעולה וחבטת כף יד קטלנית. את אלה פיתח בהדרכת אביו וילי, שהיה המאמן במועדון מכבי תל אביב בקרן הרחובות מכבי ובצלאל, מרחק חמש דקות הליכה מביתם ברחוב פינסקר.
הטניס בישראל בשנות החמישים והשישים שוחק על מגרשי חימר בהיר, משטח מהיר יותר מהחימר האדום באירופה, מה שהתאים לסגנון משחקו של לזר. במגרש הביתי שלו, עליו נערכו כמעט כל התחרויות החשובות, הוא הוכיח כי ביכולתו להתמודד גם נגד הטובים ביותר. בין השאר ניצח שם את מרטין מאליגן, שנמנה על העשיריה הראשונה בדירוג העולמי ואף שיחק בגמר ווימבלדון 1962.
אבל נצחונו המרשים ביותר הושג ב-28 באפריל 1965 במועדון צ'אנדוס בלונדון, במסגרת משחק גביע דייויס נגד בריטניה. זה היה המשחק השני ביום הראשון, אחרי שעודד שי נוצח בשלוש מערכות על ידי רוג'ר טיילור. לזר התייצב למשחק נגד מייק סאנגסטר, אז מדורג שמיני בעולם, שזכה בשתי המערכות הראשונות - 3:6, 2:6. לזר הפך את היוצרות וזכה בשלוש המערכות הבאות - 5:7,5:7, 4:6. בריטניה ניצחה בסופו של דבר 1:4, אבל הניצחון על סאנגסטר זיכה את לזר בכותרות בתקשורת הבינלאומית.
אין ספק שלזר לא מיצה את הפוטנציאל הגדול שהיה לו. למשפחתו לא היו האמצעים הכספיים לשלוח אותו להסתובב בעולם. יש לזכור שבאותם ימים היה הטניס עדיין ספורט חובבני, והשחקנים קיבלו במקרה הטוב אירוח. גם לאיגוד הטניס היו אמצעים מוגבלים ביותר לתמוך בהוצאות הנסיעה של השחקנים וברכישת ציוד. דודמן יצא מדי פעם לתחרויות, כולל הגראנד סלאמס, ובמשך תקופה מסויימת אף התאמן באוסטרליה אצל המאמן האגדי הארי הופמן. אבל זה היה מעט מדי.
בתקופת השיא שלו הוא היה בלתי מנוצח בישראל וזכה שמונה פעמים באליפות הלאומית. בין השנים 1956 ו-1971, ייצג את ישראל ב-17 משחקים בגביע דייוויס ורשם 12 ניצחונות במשחקי יחיד (לעומת 32 הפסדים) ו-5 במשחקי זוגות (12 הפסדים). לזר המשיך לתת שיעורי טניס גם לאחר פרישתו מתחרויות וגם אחרי שמגרשי מועדון מכבי תל אביב הועתקו אל מעבר לירקון. אבל הוא לא היה מעורב מקצועית בפיתוח של הדור שבא אחריו, שנהנה כבר מתנאים משופרים הרבה בזכות הקמת המרכז לטניס בישראל. בדצמבר אשתקד חגג אם יום הולדתו ה-70 ובשבוע שעבר כאמור נכנע למחלה קשה.
קטש, תנער אותם
ביום חמישי זה מתחיל . שוב יוכלו חובבי הספורט שלנו ליהנות מאווירה אירופית ולהשתחרר מהקדרות שמביאות הנבחרת וקבוצות הכדורגל שלנו. זו לא רק מכבי תל אביב ביורוליג, אלה גם הפועל ירושלים והפועל גליל ליון בגביע יול"ב וקבוצות אחרות, גברים ונשים במפעלים של פיב"א. במילים אחרות חורף חם.
לכדורסל שלנו היו כמה עונות נהדרות בזירה האירופית. הזכיות של מכבי ביורוליג ושל הפועל ירושלים בגביע יול"ב וההצלחות של הפועל תל אביב (גברים) וא.ס. רמת השרון (נשים) ביורוקאפ. אבל למדנו גם שלא לעולם חוסן. לכן רמת הציפיות צריכה להיות בהתאם. כל הקבוצות שלנו שיופיעו העונה במפעלים האירופים, עברו במהלך הקיץ שינויים ניכרים, חלקם מתבקשים וחלקם מאילוצים. לכן מוקדם עדיין לקבוע כיצד יראו הקבוצות ועד היכן הן מסוגלות ללכת.
הקבוצה הראשונה שתיכנס לפעילות היא מכבי תל אביב, שתארח ביום חמישי בהיכל נוקיה את לה מאן הצרפתית. על הנייר זה נראה משחק קל. הקבוצות הצרפתיות אינן נמנות כבר שנים על הקו הראשון של הכדורסל האירופי, ועם 11 אלף אוהדים מאחריהם, אמורים דרק שארפ וחבריו לפתוח את העונה בניצחון משכנע. אבל אין להתעלם מכך שמכבי תגיע למשחק זה בהרכב חסר, ללא טל בורשטיין וויל ביינום הפצועים. למאמן עודד קטש ולשחקנים כמו פייזר ומוריס תהיה זו הופעת בכורה במשחק יורוליג באווירה המיוחדת של היכל נוקיה.
כולם מדברים על כך שלמכבי צפוי טיול קל בסיבוב הראשון של היורוליג. איני סבור כך. לשחק באיסטנבול נגד אפס פילזן, במלאגה נגד אוניקאחה, במילאן נגד ארמאני ג'ינס ובסלוניקי נגד אריס זה בוודאי לא טיול. גם בוילנה נגד לייטבוס ריטאס ובזאגרב נגד ציבונה, זה לא יהיה קל. בכל המגרשים האלה נחלה מכבי הפסדים בעונות קודמות, גם כאשר שיחקו בשורותיה שאראס, פארקר ובאסטון. קטש בוודאי ער לכך ויכין את הקבוצה בהתאם.
חומר למחשבה
1. הפעם הרגל של ג'וני ווילקינסון לא הספיקה. דרום אפריקה זכתה בגביע העולם בראגבי, פשוט מפני שלא איפשרה לכוכב האנגלי להגיע למצבי בעיטה - רק שתי בעיטות עונשין לאנגליה.
2. ומה עם גרנט? התקשורת ממשיכה לייצר כותרות אבל צ'לסי לא מפסיקה לנצח. מה יהיה?