לאחרונה ניתן היה לחוש אצל מספר חובבי ספורט אמיתיים אי נוחות מעיקה בכל הנוגע למשחקי גרנט בצ'לסי. על פניו, הם אמורים כמו כל יהודי כשר לתמוך במאמן הישראלי של צ'לסי. ככה חינכו אותם בבית, ככה שטפו להם את המוח בבית הספר, ככה מצפים מהם במשפחה, ככה דורשים מהם בחברה, ככה רומזים להם בתקשורת. ובכל זאת, אין הם יכולים להתכחש לתחושת הבחילה המקרית שעולה מבטנם, בכל פעם שהם רואים על הקווים של הליגה האנגלית האהובה את היועץ המקצועי לשעבר של אברמוביץ' (אגב, מי באמת החליף אותו בתפקיד הכל כך חשוב הזה, שאמור לקשר בין הצוות הניהולי למקצועי).
לא להיבהל, מדובר בתגובה שכיחה של גוף האדם, כאשר הוא נדרש למשימה שמנוגדת לטבעו, כמו שתייה מופרזת, למשל, או פקודה בלתי חוקית בעליל. מדובר בתגובה הגיונית למעשה לא הגיוני, והיא הובילה לאורך ההיסטוריה לא מעט צדיקים ללכת נגד החינוך הקפדני שהם ספגו ולמרוד במשטרים. הפתרון הכי טוב לאי נוחות שכזאת הוא ללכת עם האמת שלך, היא בדרך כלל האמת האוניברסלית, ולהתנגד לעוולות ופשעים מקומיים. כך אני לפחות בחרתי לנהוג בכל פעם שאני רואה משחק של צ'לסי, בתקווה לא סמויה שמזימתו של גרנט לא תצלח.
המקרה של אברהם גרנט בצ'לסי הוא דוגמה קלאסית לאותם דברים שהם גדולים יותר מהראייה הישראלית הצרה של העולם. עוול שיש להתנגד לו בשם מי שאנחנו. הקשר בינו לבין רומן אברמוביץ' ובחירתו במאמן הישראלי לרשת את מוריניו, במהלך שהיה ברור לכל עוד לפני המשחק הראשון של צ'לסי, הוא פגיעה בלתי נסלחת בעקרונות הספורט עליהם התחנכנו. יריקה בפרצוף של הערכים הבסיסיים ביותר בזכותם הפך הספורט לאהוב כל כך תעבוד קשה, תתקדם, תצליח. גרנט ואברמוביץ' משתינים בקשת על המסלול המקודש הזה, ומלמדים מיליוני ילדים על פני הגלובוס מהי הדרך הלא נכונה והלא הוגנת להצליח. יכול להיות שלגרנט מגיע בסיטואציה מאוד מסוימת לאמן קבוצה קטנה באנגליה, אבל את צ'לסי? לפני מרטין אוניל? לפני הארי רדנאפ? לפני סם אלרדייס או עוד עשרות מאמנים מעולים מרחבי היבשת שתרמו לענף הרבה יותר ממנו? ההתקדמות של גרנט לכס השלטון בצ'לסי והברית שלו עם רומן אברמוביץ' היא אנטיתזה לחינוך אותו סופגים בקבוצות הנוער, הוא מטען צד מתחת ליסודות עליהם התבסס הספורט מאז ומתמיד. ויש דברים אותם הדעת לא מוכנה לסבול, גם אם מדובר בשני יהודים טובים.
יתרה מזאת, הברית גרנט-אברמוביץ', שהוציאה אפילו את דידייה דרוגבה מכליו, למרות שהיא יכולה להכניס לחלוץ הרבה מאוד כסף, היא גם עוד אישור לתרבות האוליגרכים שמשתלטת על החלקים הטהורים ביותר. מי שמעלים עין מכך ומשלים עם הדרך שבה אברמוביץ' נפטר ממוריניו בשם האחווה הישראלית, יגלה את המחלה הזאת מחלחלת ליסודות אחרים עליהם מבוסס הספורט. לא רק בצ'לסי, לא רק באנגליה, אפילו במכבי תל אביב (שגם אליה, אגב, גרנט הגיע אחרי שהדיח מאמן מצליח שזכה בדאבל. אבל זה לא קשור). ייתכן מאוד שגרנט יפתח בעתיד דלתות ללא מעט מאמנים ישראלים (אם כי לא פחות סביר שהוא יגרום לעולם להיות הרבה יותר חשדן כלפינו), אבל באופן שבו הוא התקדם הוא סוגר את השער בפני הצדק והדרך הנכונה להצלחה. לא, אין כאן מחשבה מעוותת, אלא דבקות באמת האוניברסאלית, שבמקרה הזה גדולה מהאמת הישראלית. אם כבר, המחשבה המעוותת היא זאת של אלה שבטוחים שהתקשורת האנגלית נוהגת בגרנט באנטישמיות, מחשבה מעוותת שמזכירה כיצד מספר אנשים כאן שמח למשמע ידיעה על התרסקות מטוס ללא נפגעים ישראלים. אני מעדיף שגרנט יפסיד, כדי שהספורט ינצח.
נגד גרנט, בעד הספורט
19.10.2007 / 14:00