מוציאים מים מן הסלע

עמר סלע מאוכזב מחוסר התחרות בליגה, אבל מצליח לראות נקודות אור אצל קאפלין והג'איינטס ומופתע מההתקפה של ג'קסונוויל

עמר סלע

כל כך הרבה חיכינו שתתחיל העונה, ולא שאני מתחרט או משהו, שלא תבינו לא נכון, אבל בסופו של דבר מה שקיבלנו זה שתי קבוצות – וכל היתר. אז זה נכון שלשבת מול הטלוויזיה, או מסך המחשב, או רחמנא ליצלן - כסא באר בלי ווליום מול מסך פצפון במאש, שמפוצץ באוהדים דרום אפריקאים שמסתכלים על הספורט הברברי הזה שנקרא ראגבי (כמה אלימות, כמה מכות, איזו זוועה. לא מובן למה אנשים שפויים מסתכלים על משחק כזה) ולראות את ניו אינגלנד או אינדי משחקים את הפוטבול מעורר ההשראה שלהם, הכמעט מושלם וחף משגיאות, זה מקסים ומזכיר לי איך פוטבול אמור להראות, כשמשחקים אותו נכון, אבל זה קצת משאיר מאחור את הדברים האחרים שאנחנו כל כך אוהבים – תחרות, עניין ומתח.

אז אם אני אנסה, בכוחות על טבעיים ולא רציונאליים, להתבונן על תהליכים אחרים שמתרחשים בליגה ולדמיין שיש להם איזו שהיא חשיבות, אפשר לראות מספר תהליכים מעניינים.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה

הפסיק לחנך, התחיל לאמן

נתחיל מהקבוצות החמות ביותר בפוטבול, אחרי המלך והמלכה כמובן, ואם נתעלם מדאלאס לדקה, נשאר עם הג'איינטס והג'אגוארס. אם זה לא מצביע על החולשה של הליגה אני לא יודע מה כן.

הג'איינטס התחילו את העונה עם שני הפסדים ומאז ארבעה ניצחונות רצופים. אז נכון, אני יודע, וחבל לבאס את G-MAN עם העובדות, אבל חוץ מוושינגטון, שלושת ניצחונות האחרים היו נגד קבוצות עם מאזן שלילי, ובכלל – לקרוא לאטלנטה או לג'טס קבוצות זה עלבון לרעיון של קבוצות. ערימה של גברים מגודלים שלא מבינים מה הם עושים באותו חדר הלבשה ביחד, עם מאמן שאף אחד לא מקשיב לו ואולי יותר טוב שכך.

אבל את הדברים האלה כבר אמרתי על טום קאפלין, ולא רק אני (אני לא מבין הרבה בפוטבול אבל טיקי כן) והנה הוא מצליח להוציא מהקבוצה הבינונית שלו לא מעט. עם איליי, שלא יעזור מה תגידו לי, אני אף פעם לא אחזיק ממנו יותר מקווטרבק בינוני פלוס, ועם משחק ריצה שמחפש את עצמו ומעביר היום רוטציה בין שלושה רצים אחוריים. נגד וושינגטון ופילי וורד סחב את הכדור כמעט לבד ( 24 ו-19 פעמים), נגד הג'טס ג'ייקובס (20) ונגד הפאלקונס זה היה דראונס (14. וורד סחב ל-13 נוספות).

אפשר להגיד הרבה דברים על קאפלין, אבל הוא יודע להוציא מהבחורים שלו את המיטב. עם מאמן ההתקפה החדש של הקבוצה, קווין גילברייד, שהיה מאמן הקוורטרבקים של ניו יורק בשלוש השנים האחרונות (ככה שאם מישהו מכיר את החולשות של איליי טוב זה הוא), משחק המסירה של איליי השתפר מאוד. כולם יודעים שלאיליי קשה תחת לחץ ומלכים של שלושה או חמישה צעדים מקשים עליו מאוד. לכן כמעט כל המהלכים שהביאו תוצאות היו מהלכים של פליי-אקשן (איליי הוא אחד הטובים בליגה בזה, אולי רק אח שלו מזייף טוב יותר) ומהלכים של 7 צעדים אחורה, שמאפשרים לו יותר זמן לחפש. המסירה יותר ארוכה אבל טווח יש לו. והשנה, יותר מבעבר, נראה שאיליי וחוליית הרסיברים שלו עברו לשלב אחר. בורס קפץ מדרגה והוא אחד הטובים בליגה בתחילת העונה, שוקי ירד מהאגו ועושה את העבודה וטומר עבר את טיקי השבוע בתור הרסיבר עם הכי הרבה מסירות בהיסטוריה של הקבוצה.

אבל עזבו את ההתקפה – מה שקורה בניו השנה זה הגנה, הגנה, הגנה. הג'איינטס מובילים את הליגה בהפלות קוורטרבק עם 21 בשישה משחקים (מקנאב עד היום מנסה להבין איפה הוא נמצא ולמה הכל כחול כל המשחק) ומקום שישי בהגנה כוללת. אוסי ראשון בליגה בהפלת (7) ועוד שני שחקנים מדורגים בין התריסר הראשונים. זאת לא הגנה באוטמת את השער ואפילו נורווד דפק להם ריצה של 68 יארד על הראש, אבל זאת הגנה שמלחיצה את הקווטרבק ומערערת את הרצים האחוריים.

לג'איינטס יש סיכוי מעולה להמשיך את המומנטום הזה לפחות עוד שלושה שבועות, עם מפגש בבית מול סן פרנסיסקו ובחוץ מול מיאמי. אחרי המהמורות האלה הם הולכים לנוח שבוע ואז דאלאס. אם מה שאני רואה נכון, וקאפלין הפסיק לנסות לחנך את איליי, השלים עם ההבנה שאיבוד כדור או שניים יהיו לו כל משחק ומנסה להביא את הקוורטרבק שלו למצב האופטימאלי כדי לנצח משחקים, יכולה להיות פה פריצת דרך בעונה של הג'איינטס ואולי, וכמה קשה לי להגיד את זה – אולי הם באמת.

קשה, אבל דל ריו יוצא מהקופסה

בג'קסונוויל המצב דומה. ארבעה ניצחונות רצופים, שניים מול נמושות (אטלנטה לדוגמא, וגם דנבר כבר מזמן לא מועמדת לאליפות) ושניים מול קבוצות במאזן מאוזן (קנזס סיטי ויוסטון). גם בג'קסונוויל ההגנה עושה את רוב העבודה אבל ההתקפה היא ההפתעה הגדולה. ההתקפה של היגוארים מדורגת שביעית בליגה והתקפת הריצה של דרו וטיילור רביעית עם 154.8 יארד למשחק. ועדיין דל ריו מנסה לגוון ולצאת מהקופסה (וזה לא קל למאמן שמרן כמו דל ריו) ובמשחק נגד יוסטון – המשחק הטוב ביותר השנה, ג'אקס הלכו 34 פעמים באוויר מול רק 26 מהלכי ריצה.

אבל המספר הכי מדהים – גרארד, אותו בטטה כבדה וחסרת מעוף, עוד לא מסר חטיפה השנה. מוריס ג'ונס דרו הופך להיות המרשל פולק הבא (מבחינת יארדים כוללים), וזה שחקן שנבחר בשלהי הסיבוב השני של הדראפט. כמו בשנה שעברה גם השנה לוקח למו-ג'ו זמן להתעורר אבל במחזור שעבר הוא כבר היה טוב (82 יארד וטאצ'דאון) והשבוע היה גדול (125 ברצפה, 69 באוויר ושני טאצ'דאונים).

הדבר היפה ביותר במשחק של ג'ונס דרו הוא הגיוון – ג'ונס דרו יכול לרוץ צפון-דרום דרך המרכז ויכול לאגף מהשוליים, הקאטבקס שלו חדים ומהירים (אני מקווה שבוש מסתכל על סרטים שלו ולומד), הוא מאוד מהיר (במיוחד בשביל שחקן עם רגלים קצרות כמו שלו), הוא מוצא פרצות בקלות, הוא רסיבר מהימן, בבקשה לכם שחקן שיכול להיות אחת הגניבות הגדולות בדראפטים של העשור האחרון. שבני המשחקים האחרונים היו לו פריצות של יותר מחמישים יארד לטאצ'דאונים, לא רע בכלל. אגב, למי שתהה בקשר לשני שמות המשפחה: מוריס נולד עם שם המשפחה דרו אבל גודל בידי שבו וסבתו (ששם משפחתם היה ג'ונס). שמהלך משחק במדי UCLA סבו מת מהתקף לב ומוריס החליט להוסיף את שם המשפחה שלו לתעודת הזהות.

החל מהשבוע הבא נגמרים המשחקים - אינדיאנפוליס בבית וטמפה ביי בחוץ. עכשיו נראה אותם.

סט. לואיס חושבת דראפט

בצד השני של הטבלה אפשר למצוא לא מעט קבוצות עלובות, כשהגרועה מכולן היא סט לואיס. לא מעט אנשים, אני למשל, הימרו על סט לואיס כקבוצה שיכולה להגיע לפלייאוף. בולג'ר בריא, טורי הולט תותח, ברוס יכול לתת עוד שנה טובה, סטיבן ג'קסון וכל זה. בסוף יצאה הקבוצה הכי גרועה בליגה, ואפשר להפיל את זה בקלות על הפציעות של בולג'ר ושל ג'קסון אבל האמת היא שהקבוצה נראתה רע גם איתם וההחלטה של סקוט לינהאן ללכת עם פררוט היתה ניסיון מיואש ליצור שינוי כפוי.

לינהאן גם לקח על עצמו את קריאת מהלכי ההתקפה בשבועיים האחרונים, כדי ליצור שינוי ולהביא התלהבות, אבל נקודות לא יצאו מזה. השבוע, מול ההגנה הקשה של בולטימור, פררוט נחטף 5 פעמים והופל 4, הקבוצה שמה 3 נקודות על הלוח. עכשיו, כשדרו בנט נפצע והסנטר ברנט רומברג בחוץ לסנט לואיס יש הזדמנות טובה להגיע מוכנים לדראפט – אחרי 6 מחזורים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully