הקמפיין הבא של קשטן

קמפיין יורו 2008 של נבחרת ישראל בעידן קשטן אמור תיאורטית להסתיים במוצ"ש בנקודת המשבר בו נמצאה נבחרת הכדורסל ערב טורניר ההזדמנות האחרונה. אחרי הכמעט עם שלמה שרף, ריצ'רד נילסן ואברהם גרנט, הציבור המיואש החל לחפש אלטרנטיבות ספורטיביות שמחות ונוצצות יותר, כמו הפועל תל אביב ומכבי חיפה בגביע אופ"א וימי רביעי בליגת האלופות. נדמה כי מעולם לא הייתה נבחרת ישראל רחוקה כל כך מליבו של הציבור, קשה לזכור אדישות כזאת ערב משחק חשוב מול נבחרת גדולה ומעניינת כמו קרואטיה. אדישות שהיא כל כולה ייאוש.

דווקא במדינה לאומנית, שמקדשת את הסמלים הלאומים ומחנכת את בניה על ברכי המולדת, לא טבעי כל כך לזהות את הניתוק הזה, אבל הנבחרת של קשטן הצליחה לעשות את זה. לא ברור מה קדם למה: האפטיות של הציבור כלפי הסמלים הישנים, או האפטיות של השחקנים כלפי הסמלים הישנים של הציבור. מה שהתחיל בחשש עם הצטרפותנו לאירופה לפני כ-15 שנה, נמשך בהתלהבות מהולה בתקווה לקראת סוף שנות התשעים כשנשקנו למשחקי הפלייאוף, ושב אל השיממון הגדול והבלבול הנורא.

לא רק קשטן אשם בזה, גם לחברה הישראלית הנהנתנית, המתעשרת, יש שיאמרו המשתמטת, קשר אדוק למשבר, אבל המאמן הלאומי חייב בקמפיין הבא לגשת לבעיה שנפלה עליו. אחרת הנבחרת הבוגרת תהיה מעניינת בערך כמו נבחרת הנוער. הנה כמה רעיונות איך לעצור את המפולת לקראת מוקדמות דרום אפריקה 2010.

"עשיתי את כל הרעש כי היינו מוכרחים לשנות את האווירה סביב הנבחרת. ההרגשה היתה שהיא סרח עודף, סקנד בסט, שהאגודות חשובות יותר, שהחופש של השחקנים חשוב יותר", הסביר צביקה שרף בראיון ל'שם המשחק' מדוע שבר את הכלים בקיץ האחרון והעלה לדיון את פרשת המשתמטים בנבחרת ישראל בכדורסל. בין אם שרף הצליח לשנות משהו מקצועי בנבחרת או שמא אליפות אירופה היתה רק כסות לענף הספורט הכי לא תחרותי וגוסס במדינת ישראל, קשה לקחת מהמאמן הלאומי בכדורסל דבר אחד: הוא החזיר את נבחרת ישראל בכדורסל לדיון הציבורי, הזריק לה עניין, קירב אותה לתודעה. צעק, מחה, התלהם, תקף עיתונאי, אבל גם ניצל ערכים לאומיים בסיסיים בחברה שלנו כדי לעשות את המניפולציה שנראתה פתטית בהתחלה והתגלתה כהברקה.

המשימה הראשונית של קשטן לקראת הקמפיין הבא היא לאמץ את אחד הטריקים האלה של שרף. הכישלון של קשטן בקמפיין הזה הוא קודם מנטלי. הגיוני שלא נעפיל ליורו מבית שכולל את אנגליה וקרואטיה, לא הגיוני שהנבחרת תסיים את הקמפיין כסרח עודף. מנבחרת עיראק (מלחמה מבית) ועד נבחרת איטליה (פרשת שחיתות ערב המונדיאל), הוכח כי קבוצת ספורט זקוקה למשהו להתאחד סביבו. גרנט, בדומה לעידן מוריניו בצ'לסי, איחד את הנבחרת שלו סביב התחושה שכל העולם נגדנו, ורק התקשורת המנוולת לא מעריכה את מה שאנחנו עושים.

בגזרה הזאת קשטן נחל מפלה חרוצה: הוא ניסה להיות נחמד מדי ולהסביר בצורה רציונאלית את מעשיו. הוא היה נחמד מדי לתקשורת, נחמד מדי לדעת הקהל, נחמד מדי לשחקנים, נחמד מדי לעסקנים. קשטן יישר קו הבינוניות, ניסה לשחק את המשחק המלוכלך והשאיר את השחקנים שלו אדישים כמעט כמו העיתונאים שבאו למסיבות העיתונאים. דווקא בתפקיד הממלכתי, המחייב, קשטן הישן והטוב מצא את עצמו מבולבל. הוא רב עם בן חיים, ומחזיר אותו בלי התנצלות. הוא רב עם דוידוביץ' ומחזיר אותו בלי התנצלות. הוא רב עם קטן ומחזיר אותו בלי התנצלות.

זה לא קשטן, זה שמעון פרס, וככה זה גם נראה. קשה לזהות משחק למען מטרה, בשם אידיאולוגיה, בנבחרת של קשטן. קשה לזהות שחקנים שהוא עיצב, שחקנים שהולכים אחרי המצע הייחודי שלו ונאמנים אליו כמו בעידן גרנט. קשטן ניסה לנצח דרך כדורגל נטו, לשחק פתוח ולהבקיע הרבה שערים, אבל כדי להוציא את נבחרת ישראל מהבוץ צריך משהו מעבר. סוג של מניפולציה.

מספרים על קשטן שכאשר הוא אימן את בית"ר ירושלים היה לו טריק קבוע להעיר את השחקנים. הוא ואברהם לוי היו מתלבשים על שחקן לפני אימון ומכניסים את המערכת לדריכות. קשטן חייב לאמץ את הגישה הזאת בקמפיין הבא, רק באופן קצת יותר מתוחכם (בכל זאת, נבחרת): לפוצץ מסיבות עיתונאים, להפסיק להתחנף לכתבים מסוימים בניסיון להשתנות לפי חוקי התפקיד החדש, להעיף שחקנים וליצור אווירה של שעת חירום. יש מספיק נימים לאומנים לפרוט עליהם, מספיק טריקים כדי להאיר את המשבר. המריבות עם בן חיים וקטן לא הוכיחו את עצמן, נבחרת ישראל כנראה צריכה משהו דרסטי יותר. הכוכבים מרגישים בטוח מדי, לא מתאמצים מדי בשביל לשחק במדים הלאומיים. התקשורת המתרבה לא נותנת לשחקנים המתעשרים מנוח, ואלה פשוט כבר לא נהנים לשחק בנבחרת. כדי ליצור אווירת חירום והתכנסות מחדש, קשטן חייב לגייס את החלקים הכי ערמומיים במוחו וללכת עד הסוף עם הטריק שיבחר (אולי אפילו להשבית את הנבחרת). אם צביקה שרף הסתדר בסופו של דבר בלי השחקנים הטובים יותר שלו ונהנה מרוח לחימה של נבחרת קטנה וגאה, גם קשטן, שעשה את זה ברוב הקבוצות שלו, יכול.

כדי לקרב את הקהל לנבחרת, קשטן חייב להפסיק להתרפס בפני אבי לוזון ולדרוש ממנו מספר מהלכים שיילחמו בחוסר באמונה הכללי שנעפיל יום אחד לאיזה טורניר. הדבר הראשון הוא נטישה מרצון של בית הקברות ברמת גן. רק מי שראה את מכבי חיפה חוגגת עם אוהדיה את הניצחון על צסק"א יודע גם שיש לכך אלטרנטיבה נהדרת: בלומפילד. התחושה שהמגרש הזה מפעם נותן לאוהד כדורגל משילה כל גרם ציניות ומרירות שנוצרת אחרי צפייה במוצרים הנוצצים שמשווקים בליגת האלופות. הקרבה לדשא, ההשפעה על מהלך המשחק, ההשפעה על הלך הרוחות ביציעים האחרים, כל אלו מביאות את האוהד הכי מנוכר ומבוגר ולקפוץ כאחד האדם וליהנות אפילו מבונקר מכוער, כמו זה שמכבי חיפה השתמשה כדי לנצח את מחזיקת גביע אופ"א לשעבר.

בלומפילד, על אף האנכרוניסטיות שבו, הוא הכי אירופה שיש. הוא לא רק יקרב את הקהל אל הנבחרת, הוא גם יקרב את הנבחרת אל הקהל. קבוצות יפחדו יותר לשחק נגדינו בבית, פעם הנשק החזק שלנו, מאמנים יזיעו בכל פעם שהם ייצאו מהאיזור הטכני שלהם. מי שרוצה את הטירוף בחזרה, צריך להעביר את הנבחרת לאצטדיון הכי מטורף. זה הצליח למכבי חיפה והפועל תל אביב מול יריבות טובות יותר, זה יצליח גם עבור הנבחרת. הרחק מיציע הכבוד ברמת גן, יהיו לאבי לוזון פחות כרטיסי כבוד לעסקנים בהתאחדות, אבל יהיו לו גם יותר ניצחונות ואווירה.

באחד הראיונות שקיים לקראת פתיחת העונה נשאל אבי לוזון מדוע לא העביר לבסוף את חזונו לצמצום מספר הזרים וקביעת תקרת תקציב. לוזון די התחמק, רמז שלא כל הקבוצות הסכימו, אבל גם הדגיש שהמציאות הקיימת, בה הכדורגלן הישראלי דורש יותר ויותר כסף, הובילה לדבר מבורך: מעבר לליגות הבינוניות של אירופה, בלגיה והולנד. זה אמנם לא ספרד ואנגליה, אבל עדיין עובדים שם כמו באירופה והרבה יותר קל להנחיל ככה לשחקן הישראלי יסודות מהיבשת הגדולה. בלי לחץ, בלי פערים גדולים מדי מהכוכבים הגדולים, עם כדורגל התקפי, שחקנים זרים מתבשלים נהדר בבלגיה והולנד. וגם כנראה בשוויץ.

לוזון, עם רוח גבית מקשטן, צריך להוביל חקיקה שתדחוף עוד שחקנים טובים כגון ברדה וטועמה לחפש את הכבוד הכלכלי המגיע להם במדינות הכדורגל הנהדרות האלה. הזרים הטובים במדינות האלה עוברים לליגות המתעשרות של האוליגרכים, וכך נוצר חלל היסטורי להחזיר לשם את טובי בנינו. אם אפשר, אז גם את הצעירים המוכשרים שנמצאים בליגת העל שלנו. כמה שיותר מוקדם, יותר טוב. איך עושים את זה בדיוק, לוזון כבר יודע. נכון, זה יפגע בליגה. אבל חרא ליגה תמיד היתה לנו, לפחות תהיה לנו אחלה נבחרת עם שחקנים שבאים מאירופה.

גם מבחינה מקצועית, הנבחרת חייבת רענון. אי אפשר יותר לשים את הקלפים רק על בניון, אלא לבנות סביבו מערך תומך, סגל שיידע מה לעשות בזמן שהקפטן חלש. קודם כל, כדי שבניון לא יבוא כל הזמן לאחור לעזור בהנעת הכדור, מה שמרחיק אותו מהאזורים המסוכנים במגרש, הקישור האחורי החדש צריך לכלול כוח וטכניקה כאחד, כמו גם ניסיון בינלאומי. השילוב המסתמן בקישור האחורי לקראת המשחק מול קרואטיה יכול להיות משחק הפרידה המושלם מבאדיר: אלברמן במרכז, תמיר כהן (השחקן הכי טוב של מכבי תל אביב בליגת האלופות אחרי דגו) בשמאל, וברוכיאן בימין (זאת העמדה האידיאלית שבנה לו לואיס פרננדז, המאמן שהוציא הכי הרבה מבן הדוד של מלמיליאן). גם הנעת כדור, גם חילוצי כדור והכי חשוב: רוח לחימה. לא עוד שחקנים שבעים בנבחרת ישראל שעושים טובה שהם משחקים, לא עוד שחקנים שבורחים ממשחקים, אלא קודם כל הבסיס של משחק הכדורגל: רצון לשחק. שעידן טל יירד לספסל ויילחם על מעמדו מחדש. זה ממש לא יזיק לו. בטח לא לנבחרת.

לקשטן יש עוד שחקנים כאלה שחייבים לעבור לקדמת הבמה (תמוז, סהר – שחקן הרכב אפילו, בוזגלו), אבל הבולט שבהם הוא טועמה. בניגוד לאחרים, לטועמה ניסיון בינלאומי רב מהמסע המופלא של הפועל תל אביב, מהמשחק בבלגרד של מכבי פתח תקווה והביקור בשלב הבתים של גביע אופ"א ושוב הפועל תל אביב בעונה שעברה (ריינג'רס, זוכרים?). טועמה, בניגוד לכוכבים השבעים של קשטן, עדיין רעב להצלחה, להכרה. יש לו נשק אידיאלי לנבחרת קטנה, שלא מרבה להגיע למצבים: כדורים חופשיים קטלניים. בקמפיין הבא הוא חייב להיות פקטור חשוב.