קרב חפירות קשה עבר על כוחותינו, אבל כשהעשן התפזר בתום שלוש שעות של דם, יזע ודמעות, סוף סוף היתה לכל פנתר סיבה טובה לחייך, וג'ון פוקס שיפר את מאזנו כמאמן ראשי מול הקדושים ל-0:8.
2 שניות לתום הרבע הראשון נקלעתי לסיטואציה מביכה, כאשר איש בלתי מזוהה במדים של שחקן פוטבול תפס את הפיקוד על התקפת הקבוצה האהודה עליי. היה זה אחרי שוויל סמית' הראה לאוטו בעוצמה את הדשא ("זה היה הכאב הנורא ביותר שחשתי בחיי", אמר קאר מאוחר יותר, "הרגשתי שכל העצמות שלי מתפוצצות. בכנות, לא הייתי בטוח אם אני הולך לחזור לשחק יותר בחיים". וזאת מפי מישהו שראה הרבה דשא בחייו). מזל שהגיע סוף הרבע הראשון, וכך יכולתי לנצל ביעילות את כישורי כריית המידע שלי על מנת לגלות שלעב"מ קוראים מאט מור, רוקי ממכללת אורגון סטייט שלא נבחר בדראפט והוחתם בזריזות בעקבות הפציעה של דלהום.
תפילות חרישיות נשמעו ברחבי שארלוט לשלומו של העלם הצעיר. סנאפ ראשון, ריצה, פוסטר לוקח יארד. סנאפ שני, מסירת עומק לקארי קולברט, שתפיסת כדורים בדרך כלל אינה הצד החזק שלו, נתפסת ולוקחת 43 יארד! אני משפשף עיניים בתדהמה מול המחשב, ההגנה המופתעת והמבולבלת של הסיינטס נותנת לצעיר את הכבוד הראוי, וזה מאפשר לפוסטר לעשות שני מהלכי ריצה של 9 ו- 8 יארד. בסופו של דבר הדרייב מסתיים בפילד גול. בהמשך האוטו מקבל ערימה של זריקות ומשככי כאבים וחוזר למשחק, ומור יורד עם מאזן של 1/2 ל-43 יארד. לא ברור אם הוא יראה עוד מגרש בליגת ה-NFL, אבל אמרו מעתה: מאט מור הוא פנתר גאה!
הסטטיסטיקה חייבת להישבר
אתם בוודאי מכירים את התופעה הנפוצה במיוחד בארצנו שכאשר קבוצה מתחילה לגמגם מייד מתחילים לצאת לעיתונות הלכלוכים מחדר ההלבשה. אם חשבתם שהתופעה קיימת רק אצלנו, אתם טועים. בשבוע שעבר, מייד אחרי ההפסד המשפיל לטמפה-ביי, האשים קריס ג'נקינס את חבריו לקבוצה שהם משחקים בלי לב ואינם נלחמים, מה שעורר סערה לא קטנה ברחבי שארלוט. אבל מסתבר שדבריו לא נפלו על אזניים אטומות. הניצחון ההירואי ביום ראשון הושג לא בזכות היכולת הטובה של הקבוצה, אלא אך ורק בגלל משחק הקרבה בלתי שגרתי של כל הקבוצה בחלק האחרון של המשחק.
למעשה, הסיינטס שלטו במשחק לחלוטין. כבר במחצית הראשונה בריס הוביל שני דרייבים ארוכים, שרק במזל ועם קצת עזרה מהשופטים (שביטלו ט"ד בתואנה מסתורית של מערך לא חוקי, שאפילו פרשני הטלוויזיה לא הצליחו להבין גם אחרי שאווררו את ספרי החוקים) הסתיימו רק בשערי שדה, כשמצד שני התקפת הפנתרים האימפוטנטית מייצרת רק 3 דאונים ראשונים לאורך כל המחצית, ורק חטיפת כדור אחת שמסתיימת בשער שדה ומאט מור אחד (פנתר גאה כבר אמרנו?) מאזנים את התוצאה.
המחצית השניה מתחילה כהמשך ישיר של הראשונה. הסיינטס משיגים ט"ד, התקפת הפנתרים משותקת, ו-5 דקות לסיום הרבע השלישי הקדושים יוצאים לעוד דרייב ארוך. אני לא אוהב לעשות תיאור של משחק ברמה של תיאור מהלך אחרי מהלך, אבל פשוט אי אפשר להתעלם מהרצף המטורף הבא:
- דאון שלישי ו-9 מקו ה-6 שלהם. עצרנו אותם? רג'י בוש לוקח 12 יארד בתפיסה.
- דאון שני ו-16 מקו ה-12 שלהם. עבירה של "כיסוח המוסר". 15 יארד ודאון ראשון.
- דאון שלישי ו-6, קו ה-31 שלהם. הולדינג, דאון ראשון אוטומטי.
- דאון רביעי ו-4 מקו ה-47 שלנו. תרגיל פאנט מזויף נתפס על ידי שחקני ההגנה, אבל איכשהו הפאנטר מצליח לנחות מעבר לקו הדאון הראשון.
- דאון רביעי ו-3 מקו ה-35 שלנו. בריס מוסר לרג'י בוש ל-4 יארד. דאון ראשון.
- המהלך הבא, עבירה של תפיסת מסיכה. 15 יארד.
והנה, עם הגב אל הקיר, מגיע הרגע הנואש, הרגע המכונן, קרב סטלינגרד שלנו. רבע רביעי, 11 דקות לסיום, דאון ראשון על קו ה- 5 שלנו ואנחנו ב-7 פיגור. ההגנה נמצאת על המגרש כבר 20 מהלכים! בשלב הזה לא קיים אדם שפוי שצופה במשחק שלא ברור לו שהמשחק גמור. ובכל זאת ההגנה מצליחה לעצור את ההתקפה 3 פעמים ואפילו לחסום את הנסיון לשער שדה (נחשו מי חזר לעיר? ג'וליוס פפרס) ולהשאיר את הפנתרים במשחק. בהמשך ההגנה לא תאפשר לקדושים דאון ראשון נוסף וגם תחטוף עוד כדור מבריס.
ומה בקשר להתקפה? בשלושת הרבעים הראשונים היה לה 0 מ-6 בהמרת דאון שלישי. ברבע הרביעי, עם הגב הכואב של קאר ("בכל פעם שזרקתי כדור הרגשתי שדוקרים אותי", אמר מאוחר יותר) 5/5. וסוף סוף קאר מגלה שקיים בקבוצה אחד סטיב סמית, ומוצא אותו באנד-זון.
"אנחנו משפחה, man", אמר ג'נקינס בסוף המשחק. יש ימים שבהם אתה גאה להיות פנתר, גם כשיש לך קבוצה מחורבנת. יום ראשון היה יום כזה. ובשבוע שבו אדורם קייסי פורש מכדורגל, איך אפשר בלי מילה טובה לקייסי ותיק אחר, בועט הקלאץ' הנפלא, שני רק לוינאטיירי. מ- 52 יארד הוא השחיל שוב את השער המנצח (זהו השער ה-34 בקריירה שלו ממרחק של יותר מ- 50 יארד, מקום שלישי בהיסטוריה של ה-NFL), בדיוק שתי דקות אחרי שמארה החטיא מהצד השני ממרחק דומה.
בשבוע הבא נוסעים לאיצטדיון אוניברסיטת פיניקס באריזונה. ג'ייק דלהום הולך לניתוח במרפק וסיים את העונה, האוטו תופס מקום של קבע בהרכב הפותח. כל חמשת המשחקים האחרונים שניצחנו היו בדום. כל ששת המשחקים האחרונים שהפסדנו היו במגרשים פתוחים. התחזית: ברור שנפרק אותם, כי כל סטטסיטיקה חייבת להישבר!